Category Archives: טיולים בחו"ל

כל הנאות החיים, כמעט, בפוסט אחד – סוגרים שנה בגט א לייף. סטייל

מדי חודש כמעט אני אומרת לעצמי שאני לא כותבת פה מספיק. וזה לא שחסרים לי נושאים או פעילויות, רק שבאורח החיים העכשווי שלי אין מספיק זמן לעבד את החוויות ולשתף אותן. מצד שני, כשמסתכלים לאחור ומנסים לסכם, פתאום נראה שדווקא הייתה שנה די פורייה בכתיבה ובצילום.

בשנה הזו היו טיולים בארץ וטיולים בחו"ל (גם אם חלקם רק מנטליים), מצעדי קינוחים וגם יקבים, הרבה אמנות ומעט מלונות יוקרה, וכל זאת לצד שופינג ואופנה. אין לשכוח גם את הספרים, כי קריאה היא חלק בלתי נפרד מהנאות החיים, ומי שלא מבין את זה מחמיץ לפחות חצי.

כשניסיתי לקבץ כאן את ההיילייטים של השנה, הדבר הבולט ביותר היה שאני נחשפת – ואולי נכון יותר לומר: חושפת את עצמי – להמון יצירות אמנות, בין אם זה ציור, רישום, פיסול, צילום או כל מבע אחר. האמנות הזו יותר נוגעת, מרגשת ומשפיעה על הנפש שלי מאשר הרכישות שבצעתי השנה, ולא משנה איזה קניון יתעקש לטעון ששופינג תורם לאושר.

לכל קוראי הבלוג אני מאחלת לחוות כמה שיותר הנאות חיים בשנה הקרובה הבאה עלינו לטובה. תמיד חשוב לזכור שהעיסוק בהנאות הללו אינו בריחה מהמציאות, והוא גם לא סותר אותה. יש בהן משהו שמקל על הקיום, ואולי אפילו הופך אותו לשמחה גדולה. אני מקווה שכולנו נאסוף השנה בדרך כמה שיותר דברים קטנים שעושים טוב על הלב, ובעיקר שנדע ליהנות מהם.

פאי לימון ובזיליקום של מסעדת כרמים

קינוחים

מצעד הקינוחים בין תל אביב לירושלים. מצאנו את הגיבור האחד שמנסה לתת פייט לשוקולד

מצעד הקינוחים – חוגגים יומולדת. היה מתוק בחגיגות הצפוניות לרגל היווסדו של הבנזוג

מצעד הקינוחים של תל אביב. הצד המתוק של פסטיבל EAT שנערך בגן צ'רלס קלור ביפו

ביקב עגור מייצרים 15-20 אלף בקבוקים של יין אדום בשנה. שולחן האבירים של היקב

יקבים

תנו לגפן להתאמץ. בביקור ביקב שריגים למדנו כמעט כל מה שאפשר על היין האדום. וגם שתינו קצת, אלא מה.

החיים בסלואו-טק. קחו תובנה ממייסד יקב עגור, שוקי ישוב: "להקים יקב בוטיק זה לא לואו-טק ולא היי-טק, אלא סלואו-טק. עיקר העבודה של יינן הוא התבוננות".

עבודה שמזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", דמות מיסטית בפני עצמה. נערת המטוס של איגור סקלצקי

אמנות

יצאתי לטיול בפיג'מה. זו כבר נהייתה מסורת: ביקור בתערוכת הבוגרים של בצלאל

פנים שקשה לשכוח. עם כל הכבוד לפסלים הגרנדיוזיים של פיליפ פסקוואה, מה שתפס אותי הכי הרבה אלה הדיוקנאות שלו

ליל כל הקדושים. מבין העבודות שהוצגו ב"קדושים אחרים" (גלריה דן) תפסו אותי העבודות של איגור סקלצקי

אמן סיני חדיש אומר. תורידו נעליים: איי וייויי הגיע למוזיאון ישראל

אוהבת להיות בבית. על הספה, במקלחת ועם תנור האפייה של התערוכה "אין כמו בבית" במוזיאון ישראל

דבר אליי בכפתורים, אהובי. התערוכה הכיפית של השנה: תערוכת הכפתורים במוזיאון תל אביב

"אני מדמיינת את האישה שאני רוצה להיות. המשבר הגדול הוא שלא אגיע לכך". אחת ההפתעות הגדולות של השנה, מבחינתי: רועי חפץ, אמנית טרנסג'נדרית, במוזיאון אנה טיכו

הבריכה הפרטית בסוויטה של מלון גורדוניה / צילום: יח"צ

מלונות יוקרה

חלון למלון. אולי זה לא "המלון היוקרתי בעולם", כמו שטוענת הסדרה שנעשתה עליו, אבל  אוריינטל מנדרין בלונדון בהחלט שווה הצצה. ואותי תמיד עניינו אחורי הקלעים של כל האסתטיקה והיוקרה, לא פחות מהדבר עצמו.

פלש גורדוניה. אחד המלונות הכי מדהימים שהייתי בהם בארץ, ובכלל – מלון גורדוניה.

שקנאי אוכל בממוצע ק"ג דגים ביום. מי ישלם? בנון ישלם?- שקנאי במאגר משמר השרון / צילום: גלית חתן

טיולים

בא לכם לקפוץ לקפה. חמש נקודות קפה שאנחנו ממש אוהבים

תיק שקנאי. לתצפת על השקנאים מקרוב במאגר משמר השרון

לייב אין בית שמש. ביקור מפתיע בתל בית שמש, או איך כמעט פספסנו את המאגר התת קרקעי

לייב אין רמת הגולן. הטיול הכי לא צפוי שיש ברכס בשנית

ירוק על ירוק. טיול שמתחיל עוד בכביש שמוביל אליו, ממשיך במסלול המעגלי של נחל קטלב, ומסתיים בקפה בבר בהר

על ראש הגבעה. בדרך כלל כשיש פקקים בכביש 1, ווייז שולח אותי לראשון לציון דרך מודיעין וגבעת התיתורה. לקראת ט"ו בשבט החלטתי לעשות מעשה, וטיילתי על הגבעה. היה מעניין ועשיר

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

טיולים בחו"ל

להיות בת 40 בפריז. סיכום החוויה הזו שבה מחליפים קידומת

הרהורים על סנטוריני. בין הציזיקי האלוהי לקציצות העגבניות המטריפות רשמתי לעצמי כמה תובנות

ושיהיה לכם דובר-טק! סיור קולינרי ברחבי סלובניה

לאיפה מגיעים הכי הרבה תיירים. היעדים שהכי מלהיבים את אורזי המזוודות

קריאה וחומר למחשבה

הספרים שהכי תפסו אותי בשנת 2016. יש יותר מעשרה כי היה קשה לסנן ולבחור

עף לי המוח. איך משפיעה האמנות על הפעילות המוחית שלנו

שולחן לאחת. הפוליטיקה של הלבד

לנה דנהאם אמרה כי היא מקווה שלמרות שלשושנה (בתמונה) יש כמה רגעים לא מושלמים בטוקיו, "היא עדיין תעורר השראה באנשים"

אופנה

שחקי אותה כמו דנהאם. על הסטיילינג הייחודי של הסדרה 'בנות' שתכננתי לעזוב אחרי שני פרקים, אבל איכשהו צפיתי בכל העונות

סט כלי מיטה שנמכר באליאקספרס תמורת 95 דולר

שופינג

גן עדן של שותים. כוסות זכוכית בלתי רגילות לחלוטין

בזמן ש(לא) ישנתם. פוסט כלי המיטה שהכי רציתי לקנות השנה, ואני עדיין רוצה

 

שנה טובה!

חלון למלון

אם יש לכם 15 אלף ליש"ט פנויים ללילה, זה המקום בשבילכם. "המלון היוקרתי בעולם", אוריינטל מנדרין בלונדון

הפילוסופיה של מלונות היוקרה גורסת שלא רק שהלקוח תמיד צודק, צריך גם לתת לו את הדבר שהוא עדיין לא מבקש אבל כנראה יצטרך בעוד חמש דקות. כדאי גם תמיד לתת לו אקסטרות, ולהשקיע בכל פרט, לא להשאיר מקום לגרגר אבק אחד של טעות, כי אם יש משהו שאתה לא רוצה, זה שהוא יעזוב אותך לטובת מלון חמישה כוכבים אחר. את הכסף שלו אתה רוצה אצלך. במיוחד אם הוא לקח את הסוויטה שעולה 15 אלף ליש"ט ללילה.

אם עדיין לא יצא לכם, אני רוצה להמליץ על צפייה ב-VOD של yes במיני-סדרה "המלון היוקרתי בעולם". מדובר בשלושה פרקים דוקומנטריים על המלון מנדרין אוריינטל שבהייד פארק, לונדון. המצלמה עוקבת אחרי שורה של עובדים בתפקידים שונים, שרובם מסבירים למה הם הכי אוהבים בעולם להפוך אנשים לשמחים ולשרת אותם במהירות שיא כנגד השעון, והרבה פעמים גם כנגד הסיכויים. הדורמן של המלון, למשל, היה פעם ספורטאי אולימפי, ואפילו התחרה באולימפיאדת לונדון. "אני אוהב מכשולים. בשבילי מכשול הוא אתגר", הוא אומר בשמחה למצלמה, ואז מסביר איך הוא נלחם על מקומות החנייה של המלון.

הצופה מקבל יותר מורגן פרימן, קווינסי ג'ונס ורוני ווד, מאשר מקרים מביכים שהקונסיירז' צריך להציל – ובכל זאת הסדרה שווה צפייה. חברי הצוות המשתתפים ב"המלון היוקרתי בעולם"

מי שצפה פעם בסדרה מלון בבילון, שגם היא התרחשה במלון יוקרה בלונדון אבל לא הייתה דוקומנטרית (כן מבוססת על המציאות כמובן), יודע שהנסים והנפלאות המתרחשים במלונות כאלה הם בלתי נגמרים. בבילון הייתה סדרה כייפית מאוד לצפייה, קודם כל בגלל שהיא בריטית, וב"מלון היוקרתי בעולם" ניסו להביא תיעוד שמתקרב לזה. אלא שמחלקת יחסי הציבור הייתה כמובן מעורבת בעניין, אז מה שמקבל הצופה זה יותר מורגן פרימן, קווינסי ג'ונס ורוני ווד, מאשר מקרים מביכים שהקונסיירז' צריך להציל. ולמרות זאת נקשרתי לקונסיירז' הצרפתי פרנסואה קסבייה. כאן תוכלו לקרוא ראיון עם הבוס שלו, שגם משתתף בסדרה.

לזכות מנדרין אוריינטל יש לומר שהם כן חשפו קצת צרות, וגם כמה עובדים לא מרוצים שמחליטים לעזוב או מבקשים לעבור תפקיד. זה לא כל כך פשוט לעבוד במלון, שבו אנשים מרגישים שמגיעה להם תמורה על כל שקל או ליש"ט שהם שילמו, וקצת שוכחים שמי שצריך לשרת אותם הוא בן אדם.

מלון אוריינטל מנדרין מבחוץ. בימים אלה מציין 105 שנות אירוח

המלון מתבסס במידה רבה על עשירי מדינות ערב, ולכן הצוות מקבל הדרכה על מנהגי האיסלאם, כולל מה מקובל ומה לא מקובל, איך לפנות ומתי לא לפנות

קרוב ל-600 עובדים צריכים למלא את הדרישות של עשירי ומפורסמי העולם שמגיעים למלון. קחו למשל את הנסיכה ממדינה ערבית שהגיעה למלון, ומוציאה מעל 20 אלף פאונד בלילה על עצמה, הילדים והצוות שמתלווה אליה. לכאורה, מכרה זהב. למעשה, בפועל, היא לא משלמת בצ'ק אאוט, ובכל זאת נותנים לה לעזוב. למה? כי בסוף היא כן תשלם, והמלון חי על הלקוחות האלה ממדינות ערב. ממש כמו הטייקונים הישראלים וההלוואות שלהם בבנק. אגב, המלון כל כך חי עליהם, שעושים לצוות שיעורים על מנהגי האיסלאם, כולל מה מקובל ומה לא מקובל, איך לפנות ומתי לא לפנות.

אורחת אחרת התאכסנה עם ילדיה במשך שלושה שבועות באחת הסוויטות, ובמהלך הזמן הזה הילדים הרסו את השטיח מקיר לקיר. הצוות התלבט אם לחייב אותם או לא, כי החשבון הרגיל גם ככה עבר את ה-200 אלף פאונד, ומצד שני הנזק הוא של 10,000 פאונד. בסוף חייבו אותם, בנימוק ש'מה זה בשבילם עוד כמה אלפי פאונדים'. ובכל זאת הצופה לא משתכנע שהם שלמים עם ההחלטה: רואים את הפחד בעיניים מכך שהלקוחה הזו כבר לא תחזור.

כמקובל בז'אנר, למלון יש גם מסעדה עם שני כוכבי מישלן ושף עם הפרעת אישיות. אבל חייבים להודות שעם כל הכבוד לפחד מהדירוג השנתי וליצירת המנה החדשה, זה הרבה פחות מעניין מסיפורי החיים של חולמי החלומות, להלן צוות המלון. רובם לא בריטים ומרוויחים שכר לא להיט, חלקם שוכחים שסגנון החיים ששולט בעבודה שלהם לא קשור כלל לחייהם האישיים, ומבזבזים כאילו אין מחר ואין שכר דירה לשלם. מצד שני, אחד מהם אומר שהוא לא מאמין בהגרלות כספיות, כי "לשלם על כרטיס לוטו זה כמו לשלם מס על התקווה". הפער בין מי שאתה לבין מי שאתה נדרש להיות בעבודה, הוא מדהים. ומרתק.

כמקובל בז'אנר, במלון פועלת מסעדה עם שני כוכבי מישלן

הסדרה צולמה בחודשים האחרונים של 2016, כך שהכול מרגיש יחסית חדש ולא עתיק כמו פרק של "מקום תחת השמש" בערוץ החיים הטובים. אם יש לכם 3 שעות פנויות ובא לכם אסקפיזם או פנטזיות על החופשה הבאה, התרווחו על הספה ודמיינו את עצמכם כאורחים במלון כזה. אגב, אני דווקא חשבתי במהלך הצפייה על כמה שאני אורחת נוחה לרוב המלונות, כמעט אף פעם בלי בקשות מיוחדות, מקסימום נגמר הסבון במקלחת או שאני צריכה המלצה למסעדה טובה באזור. אולי אני צריכה לדרוש יותר, ואולי אני פשוט לא מתאימה לזה: אחרי כל השנים בעולם הזה, עדיין אין לי תודעה של בעלי הון.

הרהורים על סנטוריני

הכתבה שלי על סנטוריני, גיליון יולי של 'ליידי גלובס'

"החופשה השנתית" – צמד מילים שמזכיר קצת בית ההבראה של פעם, שאליו היו נוסעים פעם בשנה מטעם המפעל או הקיבוץ. היום אנשים נוסעים להרבה יותר חופשות מפעם, ובכל זאת, עדיין יש למילים האלה משמעות, כי הן מתייחסות לחופשה הארוכה ביותר שיש לך. השנתית שלנו הייתה באי יווני קטנצ'יק שנוצר כתוצאה מהתפרצות הר געש שכבר אינו פעיל. על הטיול עצמו כתבתי בגיליון יולי של 'ליידי גלובס', שהופץ השבוע, וכאן אני רוצה להביא כמה הרהורים על סנטוריני.

*

התמזל מזלנו להכיר את סנטוריני דרך הרגליים. בדרך כלל שוכרים רכב או מדריך, מה שמקצר דרכים וחוויות. אבל כשאתה הולך לך לבד בטבע, מגיע אל עיירות, וממשיך מהן הלאה, החוויה יותר הוליסטית. אתה מתחבר יותר אל המקום שאתה נמצא בו. אולי בגלל זה האי הקטנטן הותיר עלינו רושם גדול. ואולי גם בגלל דברים אחרים.

*

יותר מאי פעם, יצרנו קשר ממש קרוב עם צוות המלון שלנו. זה מלון בוטיק קטן, שבעה חדרים בסך הכל, את ארוחת הבוקר מגישים לך למרפסת של החדר, והיחס סופר אישי. אולי זה בגלל שהיינו בתחילת העונה, ועדיין הייתה להם הרבה סבלנות, ואולי כי הם פשוט כאלה. העובדים התעניינו בנו, אנחנו התעניינו בהם, שאלנו שאלות, וגילינו שכמעט כולם מגיעים מאתונה, כי בגלל המצב הכלכלי הנוראי ביוון אין שם כמעט עבודה לצעירים. החלפנו חוויות (הקונסיירז' הייתה עיתונאית ספורט!), קיבלנו המלצות, המלצנו שיבואו לבקר בישראל, וביום האחרון נפרדנו מהם בחיבוקים ונשיקות. כזה באמת עוד לא קרה לי אף פעם, באף מלון.

*

ברוב המסעדות ובתי הקפה באי יש wifi חינם, אבל במסעדה אחת נכתב בגדול "אצלנו אין". למה, שאלנו, והתשובה: 'אנחנו מסעדה יוונית מסורתית, ולכן אין לנו אינטרנט. מאמינים בתקשורת בין בני אדם. רוצים לשאול משהו? לא הבנתם משהו מהתפריט? אין בעיה, אנחנו נסביר לכם'. האמת, גישה מרעננת. אבל לא הייתי עומדת בזה אם כל בתי האוכל היו נוהגים כמוהם.

*

ארוחת הצהרים המהנה ביותר הייתה במסעדה על שפת המים, בין העתיקות של אקרוטירי לחוף האדום. הגענו בשעה לא פופולרית בעליל, כך שמלבדנו היו רק עוד שני שולחנות. זה מקום שבו אתה מתיישב על הכיסא, ולא רוצה לקום. כל כך הרבה מדברים על חשיבות השלווה, והנה היא כאן, ממש כאן. אז למה ללכת.

מתישהו אחרי המנה העיקרית ניגשה אל שולחננו אישה אחת. אירית במקור, כך מתברר, וחיה 19 שנה בסנטוריני. היא התחילה לדבר איתנו כדי להמחיש לאנטוניו, הבן של הבעלים ניקולס, איך עושים סמול טוק וכמה חשוב לדעת את זה כשאתה עומד לרשת את המסעדה של אביך.

היא סיפרה לנו קצת על ניקולס, קצת על עצמה (על הרעיון לשתות בירה ללא אלכוהול הגיבה בשתי מלים: No Way), וקצת על פסטיבל דתי שאמור היה להתרחש ביום המחרת על האי תריסיה ושלדבריה ממש היה כדאי שנבקר בו. אין ספק: היא לגמרי הייתה טובה בסמול טוק, וגם לנו היה מה ללמוד ממנה. לפסטיבל לא הלכנו, כי היו לנו תוכניות אחרות.

*

סנטוריני היא הרבה יותר מזרחית מאשר אירופית. כמקובל באזורים ים תיכוניים, עמידה בלוחות זמנים היא המלצה בלבד. אז מה אם אתר העתיקות החשוב אמור להיסגר בשלוש, לאחראית מתחשק ללכת הביתה כבר בשתיים וחצי. ואין משטרת תיירות שאפשר להתלונן אצלה, וגם לא לשכת תיירות מקומית. באתר אחר הוחלט שביום מסוים סוגרים בשלוש בצהריים ולא בשמונה בערב. למזלנו הספקנו להגיע בשתיים, אבל בצאתנו משם ראינו לפחות שלושה זוגות מאוכזבים שלא הבינו למה מונעים מהם את אחת החוויות המומלצות ביותר באי.

גם שעות הארוחות אינן אירופיות. כאן לא מתייצבים לסופלקי ב-12:00 ולארוחת הערב ב-18:00. תוסיפו עוד שעתיים לכל כיוון, וקיבלתם מקום שמתאים מאוד לישראלים. להשיג שולחן ב-21:00 אם לא הזמנתם מראש, זה מסובך.

*

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

לא ברור מדוע ולמה, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לחתונות של זוגות אסיאתיים. ראינו אותם בעיקר בצילומי חתונה בעיירות פירה ואיה (לבטא אי-יה). להגיע לאי הזה בשביל ירח דבש, את זה אני מבינה, אבל בשביל צילומים? או בשביל החתונה עצמה? כנראה שהעולם באמת שטוח, כמו שאומר תומס פרידמן. הגלובליזציה הגיעה גם לכאן, גם במובן הזה.

*

אחד הוויכוחים שלנו בנוגע לנסיעה הזאת היה באיזו תחבורה נשתמש בזמן שהותנו באי. קראנו שיש קווי אוטובוס שעוברים בין כל אתרי התיירות העיקריים, ורובם ככולם יוצאים מהעיירה פירה. יש מספר קטן יחסית של מוניות, ואפשר גם לשכור רכב.

אני הייתי בעד האפשרות הזולה והנוחה של אוטובוס, מה גם שזה סוג של חוויה, לנסות את התחבורה הציבורית המקומית. הבנזוג, מנגד, טען שזה מנוגד לכל הקונספט של חופשה, בוודאי חופשה באי נופש. אוטובוס שייך ליומיום, ועצם זה שאתה צריך לחכות לו, ולעצור כל תחנה, ומוריד אותך במרחק מהיעד שרצית או מהמלון שלך, ולפעמים הוא גם צפוף ואין מקום לשבת, פוגם בעצם החוויה.

רק פעם אחת הצלחתי לשכנע אותו לחכות בתחנת אוטובוס, מאיה לפירה, ודווקא אז הגיע אוטובוס כל כך מפוצץ באנשים שהוא לא הסכים להצטופף בו. במקום זה הוא הלך לבעל הקיוסק שממול, וביקש ממנו להזמין לנו מונית. צ'יק צ'ק היא הגיעה, ולקחה אותנו ישירות למלון. עד עכשיו אני מתקשה להודות שזה היה הדבר הנכון לעשות. עניין של מנטליות.

*

חופשה על אי לא דומה לחופשה עירונית. היא בהכרח קלילה יותר, גם אם היא לא מוקדשת לבטן-גב. יש בה יותר נינוחות, והיא מציעה חוויות יותר ייחודיות מעוד קתדרלה ועוד מוזיאון ועוד גשר. במקום כמו סנטוריני שמתגוררים בו 16 אלף איש ומגיעים אליו 3.5 מיליון תיירים בשנה, בכלל יש הרגשה שכולם שמחים יותר מהרגיל כי כולם בחופשה. אתה רוצה שזה יימשך לנצח, אבל מבין שבלי נקודת התייחסות, בלי מציאות 'אמיתית', זה יאבד את החן שלו מהר מאוד. מה גם שהתקציב שלך מוגבל – זה חופש שעובדים בשבילו, לא חופש טבעי. עוד נקודה למחשבה בזמן שמתכננים את החופשה הבאה.

כאן לא מתייצבים לסופלקי ב-12:00 ולארוחת הערב ב-18:00. תוסיפו עוד שעתיים לכל כיוון, וקיבלתם מקום שמתאים מאוד לישראלים. פינה במסעדה בעיירה פירוסטפני

%d בלוגרים אהבו את זה: