Category Archives: טיולים בחו"ל

#TouristGoHome

מספר התיירים בספרד היה בשנה החולפת כמעט כפול ממספר התושבים. מקדש דאבוד, מדריד (צילום: גלית חתן)

דווקא בעולם שבו טיסות הן עניין זול מאי פעם (אם אין לכם בעיה עם קונקשנים, אתם שמחים להביא אוכל מהבית והמזוודה שלכם תמיד קטנה), ומלונות מורידים מחירים בגלל התחרות עם Airbnb, יש אנשים שחושבים שתיירות היא עסק ממש לא רצוי. לדעתם, המצב החדש שמשמח רבים הוא בעצם אסון לכל מי שגר בעיר תיירותית. ההמונים שמשתלטים לך על המרחבים הביתיים אמנם מכניסים כסף לכלכלה המקומית, אבל גם גורמים ללא מעט נזק. אפילו הלורד ראש עיריית אוקספורד כבר הגדיר את העיר שלו כ"גיהינום תיירותי" בכל יוני עד אוקטובר, בגלל כל מעריצי הארי פוטר שמגיעים לבקר.

האקטיביסטים המתנגדים לתיירות גלובלית הקימו תנועה בשם #TouristGoHome, שהחלה לפעול ב-2017 וצפויה לתפוס תאוצה ב-2018. העובדה שכעת יש גם הפלגות זולות יחסית בין ארה"ב לאירופה, רק תוסיף להם עבודה. הפגנות עם שלטים מסוג "זו לא תיירות, זו פלישה" יהיו פוטוגניות גם בעתיד הקרוב. ואם תיירים יצלמו אותן בתור אטרקציה, היקום בכלל יקרוס לתוך עצמו.

כאן אפשר לקרוא כתבה מלפני כמה חודשים על התנועה ה'לא נחמדה' הזו (בין היתר הם ריססו אוטובוס תיירים ליד קמפ נואו).

התיירות בספרד אחראית ל-11% מהתמ"ג הלאומי. פלאסה מאיור, מדריד (צילום: גלית חתן)

מנתוני האו"ם עולה שצרפת הייתה המדינה המתוירת ביותר בשנה החולפת, ובמקום השני נמצאת ספרד. בעוד שהצרפתים כבר 'רגילים' למעמד הזה, הספרדים הרבה פחות. ב-2016 הם היו במקום השלישי, עם כ-75.5 מיליון תיירים בשנה על 46 מיליון תושבים. ב-2017 עלה מספר התיירים ל-82 מיליון, וראש ממשלת ספרד הודיע שהתיירות אחראית על 11% מהתמ"ג הלאומי, וההכנסות שהיא מספקת למדינה עומדת על 87 מיליארד יורו.

למדינה שמצב הכלכלה שלה היה בכי רע, בלשון המעטה, והיתה חברה במועדון ה-PIGS הידוע לשמצה, זו אמורה להיות בשורה טובה. זה גם מסביר את העובדה שממשלת ספרד הוציאה את כל התותחים כשבקטלוניה ביקשו להכריז על עצמאות: רוב התיירים מגיעים לברצלונה (ולאיביזה ולמיורקה), ולכסף שהם מביאים איתם יש ערך כפול. מצד שני, מבירת קטלוניה כבר מגיעים דיווחים על מצב שקרוב ל'קריסת מערכות' – העיר פשוט לא בנויה להתמודד עם כמויות האנשים שמגיעים אליה. דוגמה: שכר ממוצע של צעירים בברצלונה עומד על 1,200 יורו בחודש. אחרי כניסת Airbnb ירד מלאי הדירות להשכרה בעיר, המחירים לשוכרים 'רגילים' עלו, וכעת שכר דירה ממוצע הוא 850 יורו. אז כן, אפשר להצטמצם ולגור עם שותפים או לעבור לפרברים, אבל אתם מבינים את הכיוון.

אנחנו כל כך אוהבים לטייל, ולראות עולם, ולשנות אווירה, ולצאת מהשגרה, שאנחנו חושבים רק על עצמנו ולא על התושבים של המקום שאליו אנחנו מגיעים. אנחנו מניחים שהם שמחים שבאים לבקר אצלם, הרי אנחנו אוהבים לראות תיירים אצלנו, ולא חושבים על כל הצד האדמיניסטרטיבי והתשתיתי. למה לנו, אנחנו הרי בחופשה. אבל זו מחשבה מאוד אגואיסטית, וגם בעידן שבו ה"אני" מנצח כמעט בכל קרב מול ה"אנחנו" צריך לעצור רגע ולחשוב ולהעלות רעיונות ולנסות שהם יגיעו אל מקבלי ההחלטות. נכון, זו לא העבודה שלנו, אבל זו כאמור החופשה שלנו ואנחנו רוצים שהיא תהיה טובה. אנחנו גם ככה עובדים בשבילה, אז למה לא עוד קצת.

הזכות לצלם

מדריד עדיין תקועה מאחור ביחס לערים אחרות באירופה, ובמקומות רבים בעיר לא ניתן לצלם כלל / קתדרלת אלמודנה, מדריד, צילום: גלית חתן

לקראת נסיעתנו למדריד, שהתרחשה ממש לא מזמן, בדקנו באלו אטרקציות בעיר מותר לצלם ובאלו לא. התברר שמדריד עדיין תקועה מאחור ביחס לערים אחרות באירופה, ובמקומות רבים בעיר לא ניתן לצלם כלל – מוזיאון פראדו וארמון המלוכה הם שתי דוגמאות בולטות, ואילו במוזיאון ריינה סופיה אי אפשר לצלם באגף המיוחד ביותר, שכולל גם את הגרניקה המפורסמת של פיקאסו.

כאשר ביררתי את הנושא בפורום של אתר התיירות הפופולרי טריפ אדוייזר, ותהיתי כיצד זה ייתכן שב-2017 (זה היה קצת לפני ש2018 התרגשה עלינו) עדיין אסור לצלם במקומות תיירותיים, קיבלתי מגוון רחב של תשובות שיצרו דיון על זכות חשובה בימינו, ובכלל: הזכות לצלם. מה שנראתה לי כמו זכות טבעית כמעט בעידן הדיגיטלי, שבו יש טלפון סלולרי חכם לכל פועל, התבררה כסוגיה שניתן להסתכל עליה מכמה וכמה זוויות.

לעיתים איסור הצילום נועד למנוע גניבות – יש גנבים שמצטלמים כאילו הם תיירים, לתעד את סידורי האבטחה של המבנה או את היעדרם / קתדרלת אלמודנה, צילום: גלית חתן

הראשון להגיב שאל למה זה נראה לי מוזר ב-2017, "או בכל שנה אחרת. איסור צילום בכנסיות נועד להגן על הפרטיות של המאמינים או למנוע את האפשרות שיפריעו להם, כמו גם להגן על עבודות האמנות שם – יש אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם שיכבו את הפלש. במקומות אחרים, האיסור נועד להרתיע ולמנוע גניבות – יש גנבים שמצטלמים כאילו הם תיירים כדי לתעד את סידורי האבטחה של המבנה, או את היעדרם. סיבה שלישית היא מסחרית – מפעילי המקום רוצים שתקנה מהם גלויות, ותכניס להם כסף. בכל מקרה, לצלם תמונות בכל מקום שאתה רוצה זה לא חלק מזכויות האדם, במיוחד לא במקום ששייך לאחרים".

נו, את המתפללים אין לי שום עניין לצלם, אם נימוק האבטחה היה נכון אז לא היינו יכולים לצלם בשום מקום כמעט, ואם מישהו רוצה לעשות עליי סיבוב כספי, מובן שזה ירגיז אותי (בריינה סופיה לא רכשתי שום תיעוד של 'האגף האסור', אלא סימניה של ציור שאהבתי וכן היה מותר לצלם). בקיצור, לא השתכנעתי.

מישהו אחר העלה סיבה רביעית: "הפלש עלול לפגוע פיזית בציורים או במסמכים עתיקים, או כך לפחות חושבים מנהלי המקום שאוסר על הצילום". אחר ענה לו: "רוב הפלשים ברוב המצלמות הרגילות היום הם חסרי תועלת. וזה בכלל לא עניין של פלש אחד, אלא האפקט המצטבר הוא מה שקובע". מכיוון שאין לי בעיה לצלם בלי פלש, לא רואה פה שום בעיה.

מגיב אחר קונן על התרופפות המשמעת הכללית: "היום, כשאתה משתתף בחתונה, לוויה או מיסה, כולם מדברים, טלפונים מצלצלים וצריך להשתיק אותם, ילדים בוכים וצריך להוציא אותם החוצה. אנשים גם לא מקפידים יותר על הלבוש בחתונות ובמיסות, אפילו בלוויות לא כולם לובשים שחור ולא כל הגברים מגיעים עם עניבה". אותו מגיב גם צירף לינקים לתמונות שצולמו בקתדרלת אלמודנה, והראה איך בכל צילום 'עברו עבירה' כלשהי. לדעתו, האיסור היחיד שבאמת אוכפים שם הוא איסור העישון, ורק כי זה החוק בכל רחבי המדינה.

האנק מבוסטון ניסה לעקוץ: "אני מסכים שנימוסים כמו לא לעשות רעש עם המצלמה, לא לעשות סלפי ולהפריע לאנשים אחרים לראות את האטרקציה או לא להפעיל פלש זה מוזר ב-2017, אבל למרבה המזל כמה מקומות תקועים בעבר ביחס שלהם לזה". בעיניי זו תשובה מטומטמת, כי היא מניחה מראש שכל מי שמצלם גורם לבעיות לאחרים.

כאשר אנחנו מצלמים מקום, אנחנו מייצרים לעצמנו זיכרון ויזואלי שמבוסס על זווית המבט הפרטית שלנו / קתדרלת אלמודנה, צילום: גלית חתן

צילום שמופץ ברשתות החברתיות מגדיל את פוטנציאל ההכנסות של המקום המצולם – זה אמור להיות אינטרס שלו. אז למה יש מקומות שפועלים נגד האינטרס? / קתדרלת אלמודנה, צילום: גלית חתן

בעיניי כאשר אנחנו מצלמים מקום, מתעדים אותו, אנחנו קודם כל זוכרים אותו טוב יותר. גם אחרי שנשוב הביתה, יהיה לנו זיכרון ויזואלי שמבוסס על זווית המבט הפרטית שלנו על המקום, ולא על זווית המבט של מישהו אחר. כבעלת זיכרון חלש וקצר, עבורי לצילום יש משמעות קריטית ממש – הוא מסייע לי לא לשכוח (ואין דבר שנוא עליי מהמשפט "אם זה היה חשוב היית זוכרת"). התמונות עוזרות לחוויה לא ללכת לאיבוד, כשאני מתבוננת בהן, הרבה צף למעלה. לכן הזכות לצלם כה חשובה לי.

במקרים שאנחנו גם משתפים אחד או יותר מהצילומים שלנו, שמעו של המקום יגיע למרחוק – למעט אנשים אם זה דרך הווטסאפ, ולאנשים רבים אם זה דרך הרשתות החברתיות כמו פייסבוק ואינסטגרם. כך שלמעשה, לכל מקום כמעט שגובה תשלום אמור להיות אינטרס שנגדיל לו את ההכנסות, לפחות פוטנציאלית.

עם זאת, חייבים להסכים עם הטיעון של המדרידאית שכתבה לי "לפעמים אנשים כל כך עסוקים בלהסתכל על מקומות דרך עדשת המצלמה, שהם לא חווים את החוויה עצמה באותו רגע, דרך העיניים". זה בהחלט נכון: יש אנשים שמרוב רצון להנציח את עצמם או לתעד את המקום שלא יברח, שוכחים קודם כל לחוות את הדבר עצמו. אני לא חושבת שאני במקום הזה, אבל שמחתי ששאלה אחת קטנה הפכה לדיון מעורר מחשבה. הייתי ממשיכה לפתח את הטיעונים שלי אבל תסלחו לי רגע, אני חייבת ללכת לצלם משהו.

טוסי על זה – פרויקט מיוחד לבלוג, חלק ב'

עבור רבים טיסה לבד לחו"ל היא משוכה רגשית שיש להתגבר עליה, ולא כולם מעוניינים לעשות זאת. בין עשרות הנשים שפנו אליי בימים האחרונים, היו גם כאלה שהודו שאין סיכוי שיעלו לבד על מטוס. אחת אמרה שסחבה את סבתא שלה רק כדי לא להיות לבד, אחרת סיפרה על יממה נוראית ("תחושת הריקנות הגיעה מהר מאוד. אלה היו 24 השעות הארוכות בחיי"). שלישית טענה שתוותר גם על נסיעה שווה ביותר, רק כדי לא לעשות אותה לבד, ורביעית הבטיחה שבארסנל שלה חוויות אימה מטיסה לבד לאמסטרדם, אם רק ארצה לשמוע.

כל אלה הן רק קצה ההוכחה שלא מדובר בפעילות טריוויאלית. לכן, לדעתי, כל אחת שטסה לבד, חוזרת בשלום, ומספרת על כך לסביבה, יכולה לחזק את המתלבטות ולעזור להן להבין שגם הן יכולות. לפניכם חלק ב' בפרויקט "טוסי על זה", ובו עשר נשים מעוררות השראה שמספרות על החוויות שלהן. למי שפספס, כאן חלק א'. כדי ליהנות מליווי מוזיקלי שתואם את הפוסט, לחצו כאן.

*

"חוסר המחויבות הוא אדיר". מירית חביב, דצמבר 1987, וושינגטון די.סי, גבעת הקפיטול

"אנשים נענים לחיוכים"

מירית חביב, מרצה ומייעצת על טיולי משפחות בחו"ל

"הנסיעה הראשונה שלי לבד הייתה טיול לפני גיוס, הייתי בת 18 בדיוק. נסעתי לבד לארה"ב כי כל החברים שלי התגייסו, הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה, וזו הייתה מתנה מההורים שלי לסיום התיכון. ה'לבד' הזה הוא מה שהכי הפחיד אותי. אני אוהבת לדבר, לשתף, להיות עם אנשים וחששתי מזה. בפועל, בכל מקום שהגעתי אליו הכרתי אנשים חדשים, יצרתי קשרים ומצאתי אנשים נוספים שהיו במצב שלי ושמחו גם הם לחברה.

"בדיסנילנד מצאתי בתור לקופות משפחה אמריקאית עם ילדה קטנה (בת 8-9), וההורים מאוד שמחו שהם מצאו מישהי שתעלה עם הבת שלהם לכל המתקנים. הם פחדו, היא לא יכלה לעלות לבד, ואני מצאתי חברה לכל היום. פער הגילים לא הפריע, העיקר שהיה עם מי לצרוח.

"מצאתי שהדרך הכי טובה להתנהל כשמטיילים לבד היא לדבר, לשאול, לגשת, לא לפחד אם ניגשים אלייך, להיות חברותיים ולחייך – אנשים נענים לחיוכים. היום הכול הרבה יותר פשוט, אתה רואה בפייסבוק מי לידך ויכול להתחבר לקבוצות, אבל פעם זה היה תלוי רק בך, באומץ שלך (עשיתי כמה שטויות הזויות כמו לנסוע לבר בקצה לוס אנג'לס עם שני בחורים בטנדר שלהם. זה שאני יכולה היום לספר על זה, זה מה שנקרא יותר מזל משכל), ביכולת לסמוך על האינטואיציה שלך ולזרום עם הסיטואציה. היום זה יותר קשה, אנחנו יותר מפחדים, הרבה פחות תמימים, ואין לי ספק שפעם עשינו הרבה יותר כיף.

"היתרון הגדול ביותר של נסיעה לבד הוא החופש. כן קמים בבוקר, לא קמים בבוקר, כן רעבים, לא רעבים – חוסר המחויבות הוא אדיר. הבעיה היא שכשכבר עושים משהו אין עם מי לחלוק את זה. שוב, היום הרבה יותר קל כי אפשר להעלות פוסט. בעבר זה היה קשה – אז כתבתי כל הזמן, שדרך אגב זה משהו שאני עושה עד היום בכל טיול.

"נסיעה לבד נותנת עצמאות, נותנת הרבה מקום למחשבות, לאחריות ובעיקר לאומץ. לא לפחד, להתמודד עם הכל, עם עיכוב בטיסה או עם ללכת לאיבוד בניו יורק (הגעתי להארלם כי עליתי על הסאבווי ההפוך, ובשנת 1987 זה לא היה נעים. הומלס מבוגר, מטונף, מסריח ומפחיד עזר לי. אשכרה נתתי לו יד, והוא הוציא אותי מהשכונה. כבר אמרתי, יותר מזל משכל). למי שמתלבטת אם לעשות את זה, יש לי טיפ אחד: ללכת עד הסוף! להתמודד, להעז, לפרגן לעצמך ולעשות הכל".

*

אל תפספסו את סיפור ההגעה מאמסטרדם ללונדון. תמר מצפי

"עשיתי המון חברויות שנשארו איתי לשנים"

תמר מצפי, צלמת פרילנס

"הנסיעה הראשונה שלי לבד הייתה לשנה באירופה. תחנה ראשונה איטליה, אחר כך נדדתי לארצות אחרות. זה היה ב1979-80, ואני לא זוכרת שפחדתי, יותר התרגשתי מההרפתקה. הגעתי די מוכנה עם כתובות של אנשים ברומא, תחילת הדרך, חיפשתי איך ליצור קשר עם אנשים ולדבר איתם, כי הייתי במלון ודי התביישתי לדבר עם אנשים אז, רק עם בעלת המלון. הסתובבתי לבד באתרים (במשך הזמן יצרתי קשר עם תיירים אחרים שהתגוררו במלון הזול הזה ויצאתי איתם, אנשים הלכו ובאו ואני נשארתי שבועיים). הבאתי ספרים איתי, וגם כתבתי המון על התחושות שלי, וזה עזר מאוד.

"התביישתי לדבר עם אנשים ורציתי להתחבר עם מישהו מקומי, אז ישבתי בבתי קפה ובנסיעות ברכבת וכתבתי בעברית במטרה למשוך תשומת לב על ידי הכתיבה ההפוכה שלי. זה עבד: תמיד היו פונים אליי ושואלים באיזו שפה אני כותבת, וככה התפתחה שיחה וגם כתבתי להם את שמם בעברית.

"באותה שנה הגעתי ללונדון באנייה מאמסטרדם. בהגיעי לביקורת הדרכונים, לקח אותי השוטר לצד, ונאלצתי לחכות עד שכל נוסעי האנייה עברו והאולם כמעט התרוקן. זה היה מדאיג ומפחיד, שמא יעלו אותי למטוס ויחזירו אותי לישראל עוד לפני שאכנס לאנגליה. באותו רגע הייתה חסרה לי חברה, אוזן קשבת להפיג את החששות. בסוף הגיע אליי, חקר אותי בחוסר סבלנות, חיפש בתרמיל בגסות, חפר וחפר ולא ידעתי מה הוא מחפש. ניסיתי להיות נחמדה, והוא צעק עליי.

"בסוף נתנו לי להיכנס, לא לפני שהוא חתם על הדרכון שלי בפראות רק לחודש, וללא יכולת לעבוד (בדרך כלל מאשרים כניסה לחצי שנה). יום אחד נקלע לידי עיתון 'ידיעות', ושם, בשער האחורי, הייתה תמונה של בחורה בשם תמר כהן, ראש כנופיית מבריחי סמים מהולנד שכל אירופה מחפשת אותה. כך הבנתי שכנראה שהייתי דומה לתיאור, במיוחד שהשם דומה.

"היתרון הגדול ביותר בנסיעה לבד הוא שאני מחליטה מה לעשות עם הזמן שלי. מכיוון שאני לא תיירת שמחפשת להספיק את כל אתרי התיירות וכל האתרים המומלצים, הלבד מאפשר לי להגיע לשוק ולהיתקע בו שעות, לצלם ולדבר עם אנשים.

"באותם זמנים החיסרון היה שלא יכולתי לצאת בערבים למקומות בילוי. בעצם, זה נכון גם היום – בעיר זרה אקנה בירה ואשתה בחדר עם עצמי. רק ביפן היה לי אומץ להסתובב עד מאוחר בלי להרגיש מאוימת ולהיכנס לברים.

"הנסיעות לבד מאפשרות ליצור קשר עם תושבי המקום או עוברי אורח. בלבד שלי עשיתי המון חברויות שנשארו איתי לשנים. הלבד משכלל אותי, ממחיש לי את הביטחון עצמי שיש לי (גם הוא נרכש עם הרבה שנות טיול), משכלל את היכולת שלי לקשור קשר עם אנשים בכל שפה ותוך שניות, גם אם זה קשר רק לכמה דקות. הלבד מאפשר לי להתבונן פנימה בלי רעשי רקע".

*

"באופן מוזר, אני לא מרגישה געגועים ליקרים לי, כי אני נמצאת במעין עולם מקביל". שלומית לן בהפוגת צילום בזמן הריצה המודרכת בלימה

"כאילו הרחובות כולם שלי"

שלומית לן, עיתונאית גלובס

"היו לי שתי נסיעות לבד, האחת ללונדון ב-2008, והשנייה לפרו, השנה, לצורך כתבה, ובה הייתי לבד רק חלק מהזמן. הדבר שהכי הפחיד אותי היה לאכול ארוחת ערב לבד. זכרתי מטיול בדרום ספרד לפני שנים אנשים שישבו לבד במסעדה בערב, והביאו איתם ספר כדי שיהיה להם מפלט, משהו להתעמק בו כדי לא לשוטט עם העיניים וכדי להיראות עסוקים.

"בלונדון כל כך חששתי מבילוי הערב לבד, שהזמנתי לי כרטיסים להצגה אחר הצהריים, כי זה היה נראה לי יותר 'לגיטימי' ללכת לבד להצגה בשעות הללו. וכשאכלתי בערב, עשיתי זאת די מהר. בפרו כבר התבגרתי. גיליתי עוד אנשים שמטיילים לבד בלימה, ומפטפטים עם המלצרים והסביבה. מכיוון שנהניתי לתרגל את הספרדית שלי, שאלתי שאלות על המסעדה ועל האוכל, ובמקביל החלפתי חיוכים עם סועדות בודדות בשולחנות סמוכים.

"מצאתי שדרך לא רעה להתגבר על הלבד בחו"ל היא להצטרף לפעילויות כמו סיורים עירוניים (יש כאלה שניתנים חינם), ובלימה הזמנתי לי 'ריצה מודרכת' – אפשר למצוא כזאת כמעט בכל עיר גדולה – והצטרפתי לכל מיני סיורים, למשל בפירמידת הבוץ.

"הכתבה דרשה גם שהות בעיר ליד האמזונס ששמה איקיטוס. ביום שהיה לי לבד הזמנתי סיור באמזונס, שהיה מאוד תיירותי כמובן, אבל איפשר לי לטייל במסגרת מסודרת עם הדרכה.

"היתרון הגדול ביותר בטיול לבד היא תחושה של חירות ושל כוח. באופן מוזר, אני גם לא מרגישה געגועים ליקרים לי, כי אני נמצאת במעין עולם מקביל, יקום שלי בלבד. מצאתי שהחוויות והמראות חיוניים פי כמה כשנמצאים לבד, רק עם עצמי, בקצב שלי. כאילו הרחובות כולם שלי, ואני אחראית רק להנאה ולעניין של עצמי.

"על הצורך לשתף בחוויות אפשר להתגבר היום עם ווייפיי וווטסאפ – כשהייתי בלונדון היו רק אסאמאסים, וזה לא אותו דבר. החיסרון שנשאר הוא היציאה בערב. בלימה דווקא נהניתי, באיקיטוס בדיוק ירד גשם סוחף, ודי ריחמתי על עצמי שישבתי לבדי לאכול במסעדה של המלון".

*

"לגהץ את המחשבות ואת הרגשות, ולהגיע למסקנות ותובנות". תמונה שצילמה אודיה עדי אבישי באחד מטיוליה ("כשאני מטיילת לבד אני רק מצלמת, לא מצטלמת")

"המחשבות מתחילות להשתחרר"

אודיה עדי אבישי, מנהלת יבוא בחברת תעבורה 

"הדבר שחששתי ממנו הכי הרבה לפני הנסיעה הראשונה לבד, ללונדון לפני 25 שנה, היה להישאר ללא כסף. לא היה לי אז כרטיס אשראי בינלאומי, וכל הנסיעה הייתה גחמנית והתקבלה מהיום למחר, כך שפשוט משכתי את כל יתרת המזומן שהייתה לי אז בבנק, וקניתי פאונדים. נסעתי ללא הכנה מוקדמת, ללא ספרי טיול, אינטרנט לא היה אז, בטח שלא גוגל מאפס, בלי לדעת מה אני הולכת לעשות ואיפה כדאי לבקר.

"דבר נוסף שחששתי ממנו – ואכן קרה – היה לפספס את הטיסה חזרה. עמדתי בתור הלא נכון לבידוק הבטחוני, וכמובן שאיחרתי לטיסה שלי, ונאלצתי לשלם על כרטיס טיסה נוסף לארץ, ולבלות לילה בשדה התעופה בהמתנה לטיסה שאחרי. ברם אולם, הכרתי בשדה שתי בחורות נחמדות שאף הן פספסו את הטיסה לישראל, וביחד העברנו את הלילה. חוויה.

"אין לי צורך כמעט להתגבר על הלבד בחו"ל, אבל בגדול אני תמיד לוקחת איתי ספרים ומוזיקה, אני גם מצלמת וכותבת המון, כך שאני לא באמת חשה לבד. אני מניחה שהיום תחושת הלבד מעומעמת אצל אנשים, משום העיסוק המרובה ברשתות החברתיות. כמו כן, לרוב זו לא בעיה ליצור קשרים חדשים עם אנשים ממקומות אחרים. ואנשים זה דבר מאוד מעניין.

"היתרון בלבד הוא שאין צורך להתפשר ולעשות התאמות לטעמם של אחרים, הרי אין שני אנשים שרוצים, יכולים, מתעניינים ועושים בדיוק אותו הדבר. זה למעשה החיסרון הגדול – לפעמים, נקודת המבט של האחר שופכת אור על דרך אחרת להסתכלות על הדברים.

"ביום יום אנחנו לא נותנים לעצמנו מנוח, רצים ממקום למקום ומעיסוק לעיסוק. אמנם, גם כשאני בחו"ל אני מסתובבת ומטיילת המון ומנסה לחוות כמה שיותר, אולם הזמנים שבהם אדם נמצא אך ורק עצמו במעבר בין לבין, בהמתנה לטיסה, בטיסה עצמה, ברכבת, אלו זמנים שבהם המחשבות מתחילות להשתחרר, הן מתאווררות, ועולות ויוצאות אל פני מעלה. כשאין צורך לשתף ולשוחח כל הזמן, זה מאפשר להתנתק מהיום-יום להיות נוכח בינך לבין עצמך, לגהץ את המחשבות ואת הרגשות, ולהגיע למסקנות ותובנות. בנסיעות לבד אני מתפתחת וצומחת.

"נסיעה לבד לא מתאימה לכל אדם, אנחנו רובנו אנשים חברתיים, הזקוקים לשתף חוויות ולמשוב. למישהי שמתלבטת אני מציעה – תבדקי את עצמך מדוע את רוצה לנסוע לבד, ולמה את מתלבטת. האם זה מפחד של להיות לבד עם עצמך במשך כמה ימים? האם זה מפחד שלא תסתדרי? כסף? שפה? מנטליות? האם את רוצה לנסוע לבד כי את רוצה לברוח ממשהו?

אם החלטת לצאת לנסיעה לבד – קחי איתך מחברת, וכתבי בה את מה שעובר עלייך, המחשבות שלך, הרגשות, מה עשית באותו היום. למען האמת, גם שלא בנסיעות, כתיבה יומיומית במחברת עוזרת לסנתז ולפלטר ממך את אבק היומיום".

*

"נסיעות לבד פותחות לי את הצ'אקרות. אני כותבת יותר טוב, נושמת יותר טוב וחושבת יותר טוב". ד"ר מאיה גז בפריז

"אני הופכת למישהי אחרת, למישהי שאני הכי רוצה להיות"

ד"ר מאיה גז, חוקרת ומרצה באוני' תל אביב ובמכללת הדסה בירושלים. בעלת "הסודות הצרפתיים" – הרצאות בוטיק על קסם צרפתי

"בגיל 22 נסעתי לבד לפריז עם מזוודה אחת בלי להכיר נפש חיה בעיר. כלום לא הפחיד אותי. עמדה לפני הרפתקה שרציתי בה, ופחד בכלל לא עבר אצלי בראש או בגוף. לעומת זאת, חוויתי מיליוני עקצוצי התרגשות.

"אני לא מרגישה לבד בחו"ל. באופן כללי, אני אף פעם לא מרגישה לבד, כי תמיד יש לי את חברת עצמי. עד היום, תמיד אעדיף לנסוע לחו"ל לבד מאשר עם עוד מישהו (אפילו אם זה בעלי – ועכשיו, אחרי שזה כתוב, לא אתן לו לקרוא). הסיבה לכך פשוטה: כמספר האנשים שנוסעים – כך מספר הדעות לאן ללכת ומה לעשות.

"אני אוהבת להגיע למקום חדש לבד, ולגלות אותו עם הרגליים. בכל מקום חדש שאני מגיעה אליו, אני עולה על המגדל הגבוה ביותר, כדי לראות אותו מלמעלה, ומפליגה על ספינה בנהר (אם יש) כדי לראות אותו מהמים. אני 'מריחה' מקום חדש, ואנחנו מתיידדים. אפשר לעשות את זה רק כשאת לבד.

"כשאת לבד, את גם יותר פתוחה לפגוש אנשים חדשים ומסעירים. אני אוהבת לשבת לבד בחו"ל בבתי קפה ובמסעדות, וגם ללכת לבד למסיבות. אני נכנסת לבד, אבל מאוד מהר יוצאת עם חברים טובים. פעם ישבתי בבית הקפה הקבוע שלי בפריז, וקראתי ספר. בחור שישב לבד בשולחן לידי קרא גם הוא, והתחלנו לדבר. הוא סיפר לי שהוא קורא תסריט לסרט של ז'אן רנו, והוא עומד לשחק את התפקיד הראשי.

"ישבנו שם שלוש שעות ודיברנו על החיים, על דברים מאוד אישיים, שרק שני אנשים שלא ייפגשו יותר לעולם ידברו עליהם. בסוף השיחה הוא ביקש את מספר הטלפון שלי, אבל אמרתי לו שכל הקסם בשיחה הזאת יימשך אם כל אחד ילך לדרכו ולא נדבר יותר לעולם. כעבור שנה ראיתי אותו על מסך הקולנוע בסרט, וכל כך שמחתי בשבילו. היה מעניין לראות אותו בתפקיד כל כך גברי, ולהכיר את האיש שמשחק את הדמות. מאז הוא הפך לשחקן צרפתי מאוד מפורסם.

"החיסרון היחידי בנסיעה לבד הוא שמאז שיש לי אהוב וילדים, לפעמים אני חווה חוויות שהייתי רוצה לחלוק איתם. ועם זאת, אני יודעת שיהיה לי קשה לחלוק עם מישהו מהמשפחה שלי את פריז (חוץ מערן, בעלי, כי גרמתי לו להתאהב בה). זו עיר שחייתי בה לבד כל כך הרבה שנים, עיר שעיצבה אותי ומאוד משויכת לרווקות שלי. לנסוע לפריז עם הילדים שלי זה כמו להכניס גוף זר לתוך הגוף שלי (ההיפך מפעולת הלידה שלהם). הם כל כך לא שייכים לחוויה הפריזאית שלי, אבל בכל זאת יגיע הרגע שבו אקח אותם למקום הקסום הזה, שנכנס ללב של אמא שלהם והפך אותה למי שהיא היום.

"ברגע שאני עולה על המטוס לבד, אני הופכת למישהי אחרת, למישהי שאני הכי רוצה להיות. בכלל, נסיעות לבד פותחות לי את הצ'אקרות. אני כותבת יותר טוב, נושמת יותר טוב, חושבת יותר טוב. הכול ממוקד, חד, הרגשות גודשים את גדותיהם.

"למי שמפחדת לטוס לבד אתן את הטיפ שנתתי לאחי הצעיר לפני 15 שנה, כשעלה על מטוס לבד, ועבר לגור בארה"ב: עכשיו אתה יכול להפוך להיות מי שאתה רוצה. אף אחד לא הכיר אותו לפני כן, לא ידע איך הוא נראה ולא ידע מי הוא. לכן הוא יכול היה להמציא את עצמו מחדש. זה מה שאני עשיתי, וזה מה שאני עושה בכל פעם כשאני נוסעת לבד לחו"ל. ובכל נסיעה כזאת, אני אוהבת את עצמי קצת יותר".

*

"אני מדברת לעצמי המון בנסיעות לבד, יש משהו מאוד משחרר בדיאלוג הפנימי הזה". טליה לוין

"סופ"ש של פירוק פחדים"

טליה לוין, עיתונאית

"הפעם הראשונה שלי לבד בחו"ל הייתה ב-2003, סוף שבוע במדריד. השנייה: 2008, שבוע באמסטרדם. נסעתי עם חברה לדרום ספרד, והתפצלנו – המשכתי לבדי למדריד. אני אוהבת לפעמים להיות לבד כשזה במקום המוכר והנוח, אבל חששתי שאשתפן, שלא אלך עד הסוף ואראה את כל מה שתכננתי לראות רק כי אני לבד. אזור הנוחות הפנימי שלי בזמנו היה להישאר בחדר המלון, לצפות במרתון של סדרות בספרדית, ולספר לכולם שביליתי סופ"ש במדריד רק כדי לעשות וי על היעד.

"בשדה התעופה של סביליה השבעתי את עצמי שאני לא מוותרת על שום סימון במדריך שקניתי לעצמי (אז עוד לא היה סמארטפון). הטיסה היתה ריקה ומזג האוויר היה סוער, אבל כבר קניתי כרטיס ולא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז כסף מיותר. זה היה סופ"ש של פירוק פחדים אחד אחרי השני, ובעיקר חוויה מוזרה ובלתי נשכחת שהוכיחה לי יכולת ניווט מופלאה, כשנתקעתי בשדה תעופה שומם וחשוך במשך שלוש שעות לפני החזרה לארץ, מכיוון שנהג המונית הסיע אותי לטרמינל לא נכון.

"היום זה קל, אנחנו מחוברים לרשת כמעט בכל זמן נתון, וכמעט לא מרגישים באמת לבד בשום מקום. למי שבכל זאת חוששת הייתי מציעה להפוך את הטיול לאינטראקטיבי, ולשלוח הודעות בנוסח 'היי חברים אני ברובע הזה והזה, מי היה, מי שם ולמי יש המלצות'. טיפ נוסף שאותו אימצתי דווקא באמסטרדם: לקחת דירה ולא מלון, לצאת לקניות בבוקר, לשתות קפה, לראות סרט בצהריים, ובכלל לחיות במקום המסוים כאילו הוא ביתך למשך כמה ימים. את לא חשה בדידות מכיוון שאת בסוג של שגרה, רק במקום אחר.

"נסיעה לבד היא ניקוי ראש אמיתי. את מתחשבת רק בעצמך, ואין לך שום מחויבות או צורך לסנכרן עם רצונות של אחרים. הייתי ממליצה לעשות את זה כשצריך באמת לנוח או לעשות חשבון נפש כלשהו. החיסרון הוא שלפעמים קורה משהו מרגש שאת ממש רוצה לחלוק בזמן אמת, ואין לך עם מי, אלא עם חברייך שמעבר למסך.

"ברמה האישית נסיעה לבד מחברת אותי לעצמי כמו כיוונון מחודש של פסנתר. ברמת הרגשית אני באמת מצליחה לנוח ולמלא מצברים, לא שזה לא קורה בנסיעות אחרות, אבל יש בלבד איכות אחרת שקשה לי להסביר. אגב, אני מדברת לעצמי המון בנסיעות לבד, יש משהו מאוד משחרר בדיאלוג הפנימי הזה.

"לדעתי כל אחד זקוק לחוויה הזאת, ובמיוחד נשים, מכיוון שזה משחרר תפיסה מיושנת ומקובעת שתקועה בראשנו. אגב, מה שיפה בחו"ל הוא שתרבות הישיבה במסעדה לבד היא לא משהו שצריך להתבייש בו. לכל מי שחוששת ממבטים של הסובבים – זה מאוד נפוץ!".

*

"נסיעה לבד מחזקת אצלי מאוד את תחושת הביטחון העצמי". לי שיין בלונדון

"עדיף לנסוע לבד מאשר לא לנסוע בכלל"

לי שיין, יועצת תקשורת בכירה ב'אייזנברג-אליאש'

"במרץ 2011 נסעתי ללונדון לבד, לכינוס מטעם העבודה. הדבר שהכי הפחיד אותי היה לאבד את הנייד או את הדרכון. בפועל, הייתי צמודה 24/7 לדרכון, לארנק ולנייד שלי, ודאגתי לשמור עליהם היטב.

"מצאתי שהדרך הטובה ביותר להתגבר על ה'לבד' היא להתחבר לאנשים נוספים במהלך הנסיעה. תמיד נחמד לפתוח בשיחה עם אדם סימפטי, ולהכיר אותו לעומק. לעולם לא תוכל לדעת לאן זה יוביל אותך. דרך טובה נוספת היא, ללא ספק, ספר טוב שאני מקפידה להביא עמי לכל נסיעה.

"היתרון הגדול ביותר של לנסוע לבד הוא הרגשת העצמאות שתמיד אופפת אותך, וכמובן האתגר של הלא נודע – לא משנה מה יקרה, את ברשות עצמך ותצטרכי להתמודד עם הדברים לבד. בעיניי זו הרגשה כיפית ומרגשת – את פתאום מגלה על עצמך דברים חדשים. נסיעה לבד מחזקת אצלי מאוד את תחושת הביטחון העצמי. החיסרון הגדול הוא היעדר הגיבוי שיש לך כשאת נוסעת בליווי אדם נוסף.

"בעיניי ברור שעדיף לנסוע לבד מאשר לא לנסוע בכלל. תני לעצמך את היכולת ללמוד עוד משהו על עצמך, להכיר אנשים חדשים וליהנות עם עצמך – זה מאוד חשוב".

*

"נסיעות לבד מוציאות אותך מהקופסה שלא שמת לב שאת חיה בתוכה". לילך סיגן בדולומיטים

"בלי סיבה, ובלי גינונים"

לילך סיגן, סופרת

"מבחינתי הנסיעה הראשונה שלי לבד היתה לנפאל, באפריל 2012, למשך שבועיים וחצי. טיילתי בקטמנדו, שהיתי כמה ימים במנזר, ועשיתי את הטרק של אנאפורנה. הנסיעה השנייה לבד הייתה טרק בדולומיטים ביולי 2013.

"מה שהכי מפחיד בפעם הראשונה זה הלבד, אבל הפחד הזה מתפוגג ברגע שאת מגיעה ואת רואה שאין סיבה לחוש כך. לא רק שאת יכולה להסתדר בכל מצב, את יכולה לעשות את זה בכיף, לעבור חוויה חדשה ומרגשת ומעוררת, ולגלות בעצמך צד נוסף.

"הדרך הכי טובה להתגבר היא ליצור קשר עם אנשים. ביום-יום אנחנו רגילים לקשרים הקיימים שיש לנו ולדרכים המקובלות להכיר אנשים (דרך חברים משותפים או עבודה), ומתעלמים ממרבית בני האדם שחולפים על פנינו. בנסיעה נוצרת לגיטימציה ליצור קשר סתם ככה, בלי סיבה ובלי גינונים. לפעמים לא מתאים להמשיך את הקשר וזה בסדר, ולפעמים מגלים במקומות מאוד לא צפויים אנשים מקסימים.

"היתרון הגדול ביותר הוא שאין באמת חסרונות. החסרונות נמצאים בפחדים – לא יהיה לי עם מי לחלוק, אהיה בודדה, מה אעשה אם יקרה לי משהו, עם מי אדבר? אבל מעבר לכך שאחרי הנסיעה הראשונה לבד הנסיעות הבאות כבר הרבה פחות מפחידות, זה תמיד מיוחד ומאפשר להפליג רחוק עם מחשבות, רעיונות ותובנות.

"נסיעות לבד מזרימות אוויר לריאות, פותחות את הראש, רוחצות את העיניים, מוציאות אותך מהקופסה שלא שמת לב שאת חיה בתוכה. במקרה הכי גרוע – לא תיהני, ותחזרי מוקדם משתכננת. אישית, טרם שמעתי על מישהי שנסעה לבד וזה קרה לה. תוך כדי שאני עונה על השאלות שלך אני פתאום קולטת שכבר ארבע שנים לא נסעתי לבד, וממש בא לי לנסוע".

*

"להתענג שעות על אדריכלות, בלי להסתכל על השעון". נעמי עשת רוזנצוויג ליד פסל בת הים בסנטאנדר

"בזכות אמנית ספרדייה"

נעמי עשת רוזנצוויג, אדריכלית, אמנית ואוצרת

"אני טסה בערך חמש-שש פעמים בשנה לתערוכות בחו"ל. הפעם הראשונה לבד הייתה לתערוכה בברצלונה, לפני שלוש שנים. אני הולכת לאיבוד בקלות, אין לי בכלל חוש כיוון, וחששתי להתברבר. הפתרון היה לשכור מלון במרחק הליכה קצר מהגלריה, ולהפעיל גוגל מפס כדי להגיע ממקום למקום.

"אני חברותית, ומתחברת בקלות. דוברת ארבע שפות – עברית, גרמנית, אנגלית וצרפתית. כל זה לא ממש עזר לי בברצלונה, אבל פגשתי שם אמנית מרומניה, והתחברנו. מאז אנחנו קובעות להיפגש באירופה. השנה למשל נפגשנו בתערוכה בבלגיה, שממנה המשכתי לבד לתערוכה בפולין.

"היתרון הגדול בנסיעה לבד הוא ללכת למקומות שמעניינים אותי, בלי שמישהו אחר ינדנד וישתעמם. לקחתי לי את כל הזמן שבעולם להתענג שעות, בלי להסתכל על השעון, על מבני האדריכלות המדהימים של גאודי הנפלא. החיסרון הוא שלא ממש כיף ללכת לבד. אין מי שיצלם אותך, לא כיף לשבת לבד במסעדות, ויותר קל להתברבר ברחובות. בצד הכספי, הלינה זולה יותר בחדר לשניים.

"שנתיים אחר כך טסתי לבד לתערוכה בסנטאנדר. טיילתי שם עם אמנית ספרדייה, שגילתה לי את סודות המטעמים בבאסקים, כמו גבינה בסאית מדהימה עם כוס יין, או הטונה שטעמה המדהים מעורר בי געגועים, וכל צורות הטאפאס שרק ספרדים יודעים איפה כדאי לקנות. לא הייתי נכנסת לעולם לברי הטאפאסים, לולא אותה אמנית שהכרתי שם".

*

"כשאת לבד העיניים פקוחות לרווחה – ובצוותא אנשים אחרים ממסכים לך את המקום והחוויות". זהרה רון

"הקדושה הפטרונית של הנוסעות לבדן"

זהרה רון, עיתונאית ועורכת בגלובס

"הנסיעה הראשונה לבד הייתה בגיל 18, לפני הצבא. זו גם הייתה הפעם הראשונה בחיי שנסעתי לחו"ל בכלל. נסעתי לטיול רכבות באירופה עם חברה, רבנו בדרך, והיא החליטה לקצר את הטיול ולחזור הביתה. הייתי צריכה להחליט אם לחזור איתה ארצה, או להמשיך את הטיול לבדי. בחרתי באפשרות השנייה, על אף שזו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל ever. אף פעם לא התחרטתי על הבחירה הזו.

"באותה נסיעה קיבלתי טיפ מהקדושה הפטרונית של הנוסעות לבדן. להשגחה העליונה יש לפעמים דרכים מוזרות להעביר מסרים. ההתגלות שלי הייתה בתא של שירותים ציבוריים בתחנת רכבת בקופנהגן. זה היה יום רע, דפוק, אחד מאותם ימים שכל נוסע נאלץ לסבול לפעמים: שום דבר לא הסתדר, מזג האוויר היה גרוע, לא פגשתי אנשים ולא בא לי להיות לבד. שאלתי את עצמי של מי היה הרעיון האווילי הזה לנסוע, ועוד לבד.

"פתאום ראיתי על דלת השירותים, כתובת בטוש שחור: 'טיפים לאישה הנוסעת לבדה'. אחד הטיפים עסק בהתמודדות עם יום רע במהלך הנסיעה. הרגשתי שזה מסר שכוון אליי: 'לא להתרגש. חלק מהקושי הוא שכשמטיילים לבד יש ימים קשים, וצריך לקחת את זה כחלק מהחוויה'. הטיפים האחרים עסקו בשמירה על ביטחון אישי, ובשאר דברים שהטרידו נוסעות מאז ומתמיד.

"הבנתי שמי שכתבה את זה התמודדה עם אותם דברים שאני עוברת, והיא כיוונה את זה לאחרות, כי ידעה שכולן מתמודדות עם קשיים דומים. שנים הודיתי לה בליבי על העצות הטובות, על התמיכה הרגשית ועל ההבנה שנשים שנוסעות לבד הן סוג של שבט, קהילה.

"מאז קיבלתי הרבה עצות לנסיעות, ונתתי לא מעט עצות בעצמי. אבל אלה היו הכי טובות, ובעיקר – ברגע הנכון. הלוואי שהייתי שומעת על הטיפים האלה לפני שנסעתי לבד בפעם הראשונה. ולפני הפעם השנייה. וגם לפני הפעם השלישית.

"נסיעות לבד נותנות לי מיקוד, חוויה עמוקה יותר, קשר בלתי אמצעי עם המקום ויכולת לצלול לדברים שמעניינים אותי. זה סוג של העצמה – תחושת כוח שאני מסתדרת היטב. היתרון הגדול הוא בעצמאות המוחלטת – היכולת לאלתר בשטח בהתאם למה שבא לך, ולהיענות להזדמנויות לא צפויות שצצות על הדרך.

"העיניים פקוחות לרווחה – את קולטת וסופגת הרבה יותר מהיעד, כי בצוותא את תמיד ממוקדת במידה כלשהי בבן/בת הזוג או במשתתפים האחרים בנסיעה, שממסכים לך את המקום והחוויות. יש גם גמישות – אפשרות לשנות תוכניות תוך כדי טיול. בצד השלילי, חסר עם מי לחלוק, להריץ דאחקות וליצור הווי של טיול. אם יש צרה, צריך להתמודד איתה לבד. גם כלכלית זה יוצא לרוב יותר יקר".

%d בלוגרים אהבו את זה: