Category Archives: טיולים בחו"ל

מערבבת שמחה בשמחה

השבוע יצא גיליון חדש של ליידי גלובס, תחת הנושא "לייצר שמחה – האסטרטגיות של המוח". אמירה אחת שתפסה אותי חזק, דווקא כי היא פשוטה ונכונה, הייתה של פרופ' אהרון בן זאב, מהמומחים החשובים בעולם לחקר הרגשות. בן זאב אומר שככל שמגוון הדברים שמשמחים אותנו יהיה רחב יותר, כך יש סיכוי שהאושר שלנו בחיים יהיה עמוק יותר.

המשפט הזה, ואולי בעצם כל הגיליון, גרם לי לחשוב על הדברים בחיי שמייצרים עבורי שמחה, ולהתיישב להכין רשימה. היא עדיין חלקית, מודה שלא חפרתי מספיק עמוק. זה אולי נשמע קל לענות על השאלה "מה משמח אותי", אבל אחרי שניים-שלושה חשודים מיידיים זה דורש מחשבה.

אני מאמינה שרשימה כזו היא דבר מאוד אינדיבידואלי, זה לא משהו שאפשר להעתיק מאחרים, ולהגיד אם זה עבד בשבילו אז אולי זה יעבוד גם בשבילי. אדם צריך להכיר את עצמו טוב, להסתכל אחורה על חוויות חייו, ולנסות למצוא את הרגעים שעשו לו את זה.

אחרי שמתגבשת הרשימה, רצוי לנסות להפוך אותה לנוכחת בחיים כמה שיותר. זה לא אומר, כמובן, שצריך לדבוק רק באסטרטגיות הישנות ולא לייצר חדשות. אבל לפחות שתהיה נקודת התחלה, משהו שאפשר להיאחז בו בימים של עצבים, כעס, דיכאון, אכזבה או סתם שעמום.

הנה כמה דברים מהרשימה שלי:

*ביקור בשוק מחנה יהודה – פעם הייתי בחורה של קניון רמת אביב, אבל זה עבר לי. האנרגיות שיש לשוק הזה עושות לי טוב על הלב, משחרר אצלי הכול, מטעין אותי באמצע השבוע או מייצר אצלי חגיגה בשישי.

*האזנה למנהרת הזמן של ירון אשבל – כל יום בין 12:00 ל-15:00 מוזיקה כייפית משנות ה-70, 80 ו-90 שגורמת לי לחייך ולחזור לימי התום והתמימות (לא כל יום מצליחה להאזין לכל התוכנית, ואיכשהו אלה תמיד ימים פחות שמחים).

*טיול בטבע עם מים – תנו לי איזה מעיין, נחל, אפילו נחלצ'יק או מפלונצ'יק, ואני נהיית מבסוטה. בשבוע שעבר הלכתי בתעלת המים של עין קדם, וזה היה כיף גדול יותר מהחלק הראשון של הטיול, למרות שגם הוא היה שווה (מערת אורנית).

*ספר של ז'ורז' סימנון או אתגר קרת – את הראשון מתרגמים פה בקצב סדרתי, ומהשני לא שמענו כבר שנים וחבל, אבל משניהם אני נהנית. אגב, יש שני ספרים ששמחתי לקרוא אותם החודש, למרות שהעלילה שלהם לא שמחה במיוחד. דיסוננס? לא חושבת.

*ארוחת בוקר בבית קפה באמצע השבוע – תחשבו על זה מה שתחשבו, אולי זה מוח שעבר חיברות קשה שצריך לטלטל, אבל סתלבט באמצע היום במקום להיות בעבודה, תמיד מעורר בי שמחה.

*לעשות שטויות – זה קורה מעט ורק בחו"ל, אבל תמיד בכיף. בארץ עוד לא השתחררתי מאלמנט ה"מה יחשבו עליי", מה שהורג שמחות קטנות, אבל מעבר לים איש אינו מכיר אותי ואני יכולה לרקוד באמצע הרחוב בלי לשים על אף אחד.

*טיול בחו"ל – אחרי כל השנים, אני עדיין שמחה להגיע לשדה התעופה, ומקבלת בשמחה כל מה שבא אחר כך, גם אם דברים מתפספסים או לא קורים כמו שהייתי רוצה. להתבאס בחו"ל זה משהו שלא מחזיק מעמד יותר מ-5 דקות.

בז בחוף הים של נתניה / צילום: גלית חתן

*לפגוש בעלי חיים בטבע – ורצוי שאלה יהיו תנים, שועלים, דורבנים, צבאים, יעלים, חוגלות או עופות דורסים. אלה גורמים לי הכי הרבה שמחה. חזירי בר פחות, וגם ציפורי שיר פחות.

*מנת האנטי פסטי של קפה אלה בירושלים. בחיי שזו מנה שאני מחכה לה, ומכיוון שהיא משתנה מפעם לפעם יש גם אלמנט הפתעה (ובגיליון של ליידי אומר מומחה היצירתיות ד"ר אייל דורון: בלי הפתעה אין שמחה אמיתית).

 

תן לי יד. שנייה

"רוב הדברים השווים ביותר הם די מכוערים". קראף מים של K&K Monarchy, אוסטריה, 1900. מחיר: 650 דולר. לרכישה באתר 1stdibs

לפני כחודשיים ערכתי ראיון עם הסופר האמריקאי הבולט ביותר בימינו, ג'ונתן פרנזן, עבור המגזין "ליידי גלובס". במהלך השיחה דיברנו גם על המשיכה שלו ליופי. בקטע שלא נכנס בסופו של דבר לכתבה, הוא סיפר לי על חוויה שחווה יום קודם לשיחתנו. "בדרך כלל אני לא צופה בטלוויזיה פופולרית, אבל עכשיו אני אצל אח שלי באורגון, ואתמול בערב כולנו צפינו בתוכנית 'יריד העתיקות', שיש בה צוות מומחים שמגיע לירידים.

"זו תוכנית שבה אנשים מביאים את הזבל שלהם, ואומרים להם כמה הוא שווה. התוכנית מאוד פופולרית פה, ומה שהיכה בי זה שרוב הדברים השווים ביותר היו די מכוערים. אני לא חושב שהייתי יכול להיות אספן של דברים כל כך מכוערים, כי יופי מאוד חשוב לי – בצפרות וגם בכתיבה".

לתוכנית שעליה פרנזן מדבר יש גרסה מאוד פופולרית בבריטניה, שיצא לי לראות בערוץ BBC Prime עליו השלום. הריכוז המוחלט בפריטים מיושנים שעברו בירושה היה כל כך בריטי בעיניי, כמעט כמו תוכניות ריאליטי הגינון שלהם, שזה הצחיק אותי. אני מבינה למה פרנזן סבל, אבל חייבים להודות שבשווקי יד שנייה יש גם סוג של קסם. אתה אף פעם לא יודע מה תמצא שם, ואם אתה לא מומחה, אתה גם לא יודע אם מה שמצאת שם שווה משהו או שהוא יפה ושווה רק בעיניך שלך. והאם זה משנה כמה החפץ שקנית שווה באמת? ואם אומרים לך שהוא מבוהמיה מסוף המאה ה-19 זה קריטי?

אני קניתי פעם בחנות יד שנייה בעין הוד תחתית מתכת לסירים חמים עם שלוש רגליים בצורת כפות ידיים, שהמוכר נשבע שהיא משנת 1920 ויוצרה באיטליה. אפילו יש על התחתית שלה חריטה של בית המלאכה, להוכחה שזה לא נעשה בייצור המוני. אבל איזו דרך יש לי לדעת שהתחתית היא לא משנת 1954 או משנת 1974? ובמידה שיתברר שהיא קצת פחות עתיקה, האם בשל כך עליי לחבב אותה פחות?

גרמופון בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

כלי שחמט בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

יש כל מיני מכירות של ענתיקות ופריטי יד שנייה. לפני שנה בערך היינו באחת כזו באיזו שכונה לא מאוד חשובה בירושלים. זה היה ממש מוזר – מישהו הפיק גלויות מהממות שמפרסמות את המכירה, הניח אותן במקומות מרכזיים בעיר, וממש הצליח עם עבודת השיווק, כי עובדה שהגענו במיוחד. אבל כשכבר היינו שם, זה היה עלוב נורא – חדר גדול ובו מסודרים חפצים וספרים שונים, השאירו אותנו שם לנפשנו והרגשנו כאילו אנשים סתם ניסו להיפטר מכל מה שיש להם בבית. זה לא הפריע לי כמובן לקנות ספר ישן באנגלית בשם "עקבותיו של משה" עם צילומים מסיני, וספר טיולים בעברית שיצא מייד אחרי ששת הימים. על החפצים ויתרנו באותה מכירה.

לעומת זאת, בדוכני המושבה הגרמנית, רחוב יפו ומתחם התחנה החדש הייתה הרגשה קצת יותר חיובית, בטוח שהיה יותר מעניין מבחינת ההיצע, וקנינו פריטים שאנחנו מבסוטים מהם עד היום. למשל, צלחת יפה מעוטרת ובמרכזה דמות אריה, או סדרה של שש קעריות שטוחות עם דוגמאות של רכבות ישנות, וגם חפצים לנוי. יום אחד, כך הבטחתי לעצמי, גם אקנה גרמופון.

סט כלי אוכל בצורת דג בשוק יד שנייה בבריסל. לא קנינו / צילום: גלית חתן

חוויה מיוחדת ולא מתוכננת הייתה לנו בבריסל. ממש ליד הנוטרדם דה סבלון, שהביקור בה כן היה בתוכניות שלנו, מוקם שוק יד שנייה. אלא שמזג האוויר לא היה אידיאלי בלשון המעטה. דילגנו בין טיפות הגשם, התחבאנו מתחת לסככות הדוכנים, והעמדנו פנים שאנחנו מתעניינים גם במה שלא. ניהלנו שיחות על חפצים שלא היה עולה בדעתנו לרכוש, וניסינו לזהות היכן מתרחשות שיחות באנגלית שניתן לצותת להן. לא כי אנחנו כאלה מרגלים, אלא כי כאמור ירד גשם והיה צריך לעשות משהו בזמן שמתחבאים.

בסופו של דבר בחרנו בצמד כוסות פורצלן קטנטנות עם תחתיות שעליהן כתוב מקום הייצור (איפשהו בצרפת). "נרגיש כמו אריסטוקרטים כשנשתה בהן", חשבנו לעצמנו. לא היה לנו מושג מה הכללים בבלגיה, אבל נראה היה לנו שהיא לא שונה מיתר עולם המסחר, אז ניסינו להתמקח קלות על המחיר – אם אני זוכרת נכון זה הצליח. מה שבטוח הרווחנו סיפור לא פחות מאשר כוסות לאספרסו, והכנסייה הייתה פתאום הרבה פחות מעניינת.

בניגוד למה שפרנזן חושב, לא כל מה ששווה משהו בשווקים האלה הוא אכן מכוער. אבל כמו שאמרו פעם באיזה סרט ישראלי, "בשביל למצוא צריך לחפש", וסבלנות היא מצרך יקר לא פחות מאגרטל מהמאה ה-19.

ספרו לי על זה

מחשבות על החופשה הבאה. סלובניה / צילום גלית חתן

לאחרונה נתקלתי במשפט יפה:

"חופשה משאירה אותך ללא מילים, ואז הופכת אותך למספר סיפורים" (איבן בטוטה – נוסע וחוקר מוסלמי שטייל לכל אורך המזרח התיכון, בחלקים גדולים של אפריקה, מרכז אסיה הודו וסין. במהלך שלושים שנות מסעות הוא גמא כ-120 אלף ק"מ, ובזכותם נחשב בעיני רבים כנוסע החשוב בכל הזמנים).

כמובן שהמשפט הזה נכון בתנאי שהחופשה באמת מוצלחת, בתנאי שקרה בה משהו יוצא דופן (כמעט תמיד קורה משהו), ובתנאי שאתה יודע לספר סיפורים (ולא נתקע בשלב של "איזה קטע זה היה").

להיות מספר סיפורים זו מיומנות שלא נס ליחה – זה היה יתרון חברתי לפני אלף שנה, וזה יתרון חברתי גם בימינו. כמה עוד מיומנויות אתם מכירים ששרדו כך את מבחן הזמן? יש בזה ערך מכל כך הרבה כיוונים. לא פעם, למשל, זה נושא שיחה שמחבר בין אנשים. כשלא בטוחים על מה לדבר, תמיד טוב להעלות שם של מקום, ולשאול אם מישהו היה שם. אם היו, יש חוויות להחליף. אם לא, זו הזדמנות להרשים את הקהל וגם לשקוע במידה של נוסטלגיה נעימה. אגב, אני קהל ממש טוב לסיפורים האלה. לגמרי נהנית מהם, גם בפעם השנייה (לאנשים יש נטייה לשכוח למי הם סיפרו מה).

אומרים שאין מחיר לחופש אבל יש מחיר לחופשה, ובעיניי שווה לשלם. עכשיו, הבה ונצא. מבטיחה לחזור עם סיפור.

%d בלוגרים אהבו את זה: