Category Archives: טיולים בחו"ל

טוסי על זה – פרויקט מיוחד לבלוג, חלק ב'

עבור רבים טיסה לבד לחו"ל היא משוכה רגשית שיש להתגבר עליה, ולא כולם מעוניינים לעשות זאת. בין עשרות הנשים שפנו אליי בימים האחרונים, היו גם כאלה שהודו שאין סיכוי שיעלו לבד על מטוס. אחת אמרה שסחבה את סבתא שלה רק כדי לא להיות לבד, אחרת סיפרה על יממה נוראית ("תחושת הריקנות הגיעה מהר מאוד. אלה היו 24 השעות הארוכות בחיי"). שלישית טענה שתוותר גם על נסיעה שווה ביותר, רק כדי לא לעשות אותה לבד, ורביעית הבטיחה שבארסנל שלה חוויות אימה מטיסה לבד לאמסטרדם, אם רק ארצה לשמוע.

כל אלה הן רק קצה ההוכחה שלא מדובר בפעילות טריוויאלית. לכן, לדעתי, כל אחת שטסה לבד, חוזרת בשלום, ומספרת על כך לסביבה, יכולה לחזק את המתלבטות ולעזור להן להבין שגם הן יכולות. לפניכם חלק ב' בפרויקט "טוסי על זה", ובו עשר נשים מעוררות השראה שמספרות על החוויות שלהן. למי שפספס, כאן חלק א'. כדי ליהנות מליווי מוזיקלי שתואם את הפוסט, לחצו כאן.

*

"חוסר המחויבות הוא אדיר". מירית חביב, דצמבר 1987, וושינגטון די.סי, גבעת הקפיטול

"אנשים נענים לחיוכים"

מירית חביב, מרצה ומייעצת על טיולי משפחות בחו"ל

"הנסיעה הראשונה שלי לבד הייתה טיול לפני גיוס, הייתי בת 18 בדיוק. נסעתי לבד לארה"ב כי כל החברים שלי התגייסו, הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה, וזו הייתה מתנה מההורים שלי לסיום התיכון. ה'לבד' הזה הוא מה שהכי הפחיד אותי. אני אוהבת לדבר, לשתף, להיות עם אנשים וחששתי מזה. בפועל, בכל מקום שהגעתי אליו הכרתי אנשים חדשים, יצרתי קשרים ומצאתי אנשים נוספים שהיו במצב שלי ושמחו גם הם לחברה.

"בדיסנילנד מצאתי בתור לקופות משפחה אמריקאית עם ילדה קטנה (בת 8-9), וההורים מאוד שמחו שהם מצאו מישהי שתעלה עם הבת שלהם לכל המתקנים. הם פחדו, היא לא יכלה לעלות לבד, ואני מצאתי חברה לכל היום. פער הגילים לא הפריע, העיקר שהיה עם מי לצרוח.

"מצאתי שהדרך הכי טובה להתנהל כשמטיילים לבד היא לדבר, לשאול, לגשת, לא לפחד אם ניגשים אלייך, להיות חברותיים ולחייך – אנשים נענים לחיוכים. היום הכול הרבה יותר פשוט, אתה רואה בפייסבוק מי לידך ויכול להתחבר לקבוצות, אבל פעם זה היה תלוי רק בך, באומץ שלך (עשיתי כמה שטויות הזויות כמו לנסוע לבר בקצה לוס אנג'לס עם שני בחורים בטנדר שלהם. זה שאני יכולה היום לספר על זה, זה מה שנקרא יותר מזל משכל), ביכולת לסמוך על האינטואיציה שלך ולזרום עם הסיטואציה. היום זה יותר קשה, אנחנו יותר מפחדים, הרבה פחות תמימים, ואין לי ספק שפעם עשינו הרבה יותר כיף.

"היתרון הגדול ביותר של נסיעה לבד הוא החופש. כן קמים בבוקר, לא קמים בבוקר, כן רעבים, לא רעבים – חוסר המחויבות הוא אדיר. הבעיה היא שכשכבר עושים משהו אין עם מי לחלוק את זה. שוב, היום הרבה יותר קל כי אפשר להעלות פוסט. בעבר זה היה קשה – אז כתבתי כל הזמן, שדרך אגב זה משהו שאני עושה עד היום בכל טיול.

"נסיעה לבד נותנת עצמאות, נותנת הרבה מקום למחשבות, לאחריות ובעיקר לאומץ. לא לפחד, להתמודד עם הכל, עם עיכוב בטיסה או עם ללכת לאיבוד בניו יורק (הגעתי להארלם כי עליתי על הסאבווי ההפוך, ובשנת 1987 זה לא היה נעים. הומלס מבוגר, מטונף, מסריח ומפחיד עזר לי. אשכרה נתתי לו יד, והוא הוציא אותי מהשכונה. כבר אמרתי, יותר מזל משכל). למי שמתלבטת אם לעשות את זה, יש לי טיפ אחד: ללכת עד הסוף! להתמודד, להעז, לפרגן לעצמך ולעשות הכל".

*

אל תפספסו את סיפור ההגעה מאמסטרדם ללונדון. תמר מצפי

"עשיתי המון חברויות שנשארו איתי לשנים"

תמר מצפי, צלמת פרילנס

"הנסיעה הראשונה שלי לבד הייתה לשנה באירופה. תחנה ראשונה איטליה, אחר כך נדדתי לארצות אחרות. זה היה ב1979-80, ואני לא זוכרת שפחדתי, יותר התרגשתי מההרפתקה. הגעתי די מוכנה עם כתובות של אנשים ברומא, תחילת הדרך, חיפשתי איך ליצור קשר עם אנשים ולדבר איתם, כי הייתי במלון ודי התביישתי לדבר עם אנשים אז, רק עם בעלת המלון. הסתובבתי לבד באתרים (במשך הזמן יצרתי קשר עם תיירים אחרים שהתגוררו במלון הזול הזה ויצאתי איתם, אנשים הלכו ובאו ואני נשארתי שבועיים). הבאתי ספרים איתי, וגם כתבתי המון על התחושות שלי, וזה עזר מאוד.

"התביישתי לדבר עם אנשים ורציתי להתחבר עם מישהו מקומי, אז ישבתי בבתי קפה ובנסיעות ברכבת וכתבתי בעברית במטרה למשוך תשומת לב על ידי הכתיבה ההפוכה שלי. זה עבד: תמיד היו פונים אליי ושואלים באיזו שפה אני כותבת, וככה התפתחה שיחה וגם כתבתי להם את שמם בעברית.

"באותה שנה הגעתי ללונדון באנייה מאמסטרדם. בהגיעי לביקורת הדרכונים, לקח אותי השוטר לצד, ונאלצתי לחכות עד שכל נוסעי האנייה עברו והאולם כמעט התרוקן. זה היה מדאיג ומפחיד, שמא יעלו אותי למטוס ויחזירו אותי לישראל עוד לפני שאכנס לאנגליה. באותו רגע הייתה חסרה לי חברה, אוזן קשבת להפיג את החששות. בסוף הגיע אליי, חקר אותי בחוסר סבלנות, חיפש בתרמיל בגסות, חפר וחפר ולא ידעתי מה הוא מחפש. ניסיתי להיות נחמדה, והוא צעק עליי.

"בסוף נתנו לי להיכנס, לא לפני שהוא חתם על הדרכון שלי בפראות רק לחודש, וללא יכולת לעבוד (בדרך כלל מאשרים כניסה לחצי שנה). יום אחד נקלע לידי עיתון 'ידיעות', ושם, בשער האחורי, הייתה תמונה של בחורה בשם תמר כהן, ראש כנופיית מבריחי סמים מהולנד שכל אירופה מחפשת אותה. כך הבנתי שכנראה שהייתי דומה לתיאור, במיוחד שהשם דומה.

"היתרון הגדול ביותר בנסיעה לבד הוא שאני מחליטה מה לעשות עם הזמן שלי. מכיוון שאני לא תיירת שמחפשת להספיק את כל אתרי התיירות וכל האתרים המומלצים, הלבד מאפשר לי להגיע לשוק ולהיתקע בו שעות, לצלם ולדבר עם אנשים.

"באותם זמנים החיסרון היה שלא יכולתי לצאת בערבים למקומות בילוי. בעצם, זה נכון גם היום – בעיר זרה אקנה בירה ואשתה בחדר עם עצמי. רק ביפן היה לי אומץ להסתובב עד מאוחר בלי להרגיש מאוימת ולהיכנס לברים.

"הנסיעות לבד מאפשרות ליצור קשר עם תושבי המקום או עוברי אורח. בלבד שלי עשיתי המון חברויות שנשארו איתי לשנים. הלבד משכלל אותי, ממחיש לי את הביטחון עצמי שיש לי (גם הוא נרכש עם הרבה שנות טיול), משכלל את היכולת שלי לקשור קשר עם אנשים בכל שפה ותוך שניות, גם אם זה קשר רק לכמה דקות. הלבד מאפשר לי להתבונן פנימה בלי רעשי רקע".

*

"באופן מוזר, אני לא מרגישה געגועים ליקרים לי, כי אני נמצאת במעין עולם מקביל". שלומית לן בהפוגת צילום בזמן הריצה המודרכת בלימה

"כאילו הרחובות כולם שלי"

שלומית לן, עיתונאית גלובס

"היו לי שתי נסיעות לבד, האחת ללונדון ב-2008, והשנייה לפרו, השנה, לצורך כתבה, ובה הייתי לבד רק חלק מהזמן. הדבר שהכי הפחיד אותי היה לאכול ארוחת ערב לבד. זכרתי מטיול בדרום ספרד לפני שנים אנשים שישבו לבד במסעדה בערב, והביאו איתם ספר כדי שיהיה להם מפלט, משהו להתעמק בו כדי לא לשוטט עם העיניים וכדי להיראות עסוקים.

"בלונדון כל כך חששתי מבילוי הערב לבד, שהזמנתי לי כרטיסים להצגה אחר הצהריים, כי זה היה נראה לי יותר 'לגיטימי' ללכת לבד להצגה בשעות הללו. וכשאכלתי בערב, עשיתי זאת די מהר. בפרו כבר התבגרתי. גיליתי עוד אנשים שמטיילים לבד בלימה, ומפטפטים עם המלצרים והסביבה. מכיוון שנהניתי לתרגל את הספרדית שלי, שאלתי שאלות על המסעדה ועל האוכל, ובמקביל החלפתי חיוכים עם סועדות בודדות בשולחנות סמוכים.

"מצאתי שדרך לא רעה להתגבר על הלבד בחו"ל היא להצטרף לפעילויות כמו סיורים עירוניים (יש כאלה שניתנים חינם), ובלימה הזמנתי לי 'ריצה מודרכת' – אפשר למצוא כזאת כמעט בכל עיר גדולה – והצטרפתי לכל מיני סיורים, למשל בפירמידת הבוץ.

"הכתבה דרשה גם שהות בעיר ליד האמזונס ששמה איקיטוס. ביום שהיה לי לבד הזמנתי סיור באמזונס, שהיה מאוד תיירותי כמובן, אבל איפשר לי לטייל במסגרת מסודרת עם הדרכה.

"היתרון הגדול ביותר בטיול לבד היא תחושה של חירות ושל כוח. באופן מוזר, אני גם לא מרגישה געגועים ליקרים לי, כי אני נמצאת במעין עולם מקביל, יקום שלי בלבד. מצאתי שהחוויות והמראות חיוניים פי כמה כשנמצאים לבד, רק עם עצמי, בקצב שלי. כאילו הרחובות כולם שלי, ואני אחראית רק להנאה ולעניין של עצמי.

"על הצורך לשתף בחוויות אפשר להתגבר היום עם ווייפיי וווטסאפ – כשהייתי בלונדון היו רק אסאמאסים, וזה לא אותו דבר. החיסרון שנשאר הוא היציאה בערב. בלימה דווקא נהניתי, באיקיטוס בדיוק ירד גשם סוחף, ודי ריחמתי על עצמי שישבתי לבדי לאכול במסעדה של המלון".

*

"לגהץ את המחשבות ואת הרגשות, ולהגיע למסקנות ותובנות". תמונה שצילמה אודיה עדי אבישי באחד מטיוליה ("כשאני מטיילת לבד אני רק מצלמת, לא מצטלמת")

"המחשבות מתחילות להשתחרר"

אודיה עדי אבישי, מנהלת יבוא בחברת תעבורה 

"הדבר שחששתי ממנו הכי הרבה לפני הנסיעה הראשונה לבד, ללונדון לפני 25 שנה, היה להישאר ללא כסף. לא היה לי אז כרטיס אשראי בינלאומי, וכל הנסיעה הייתה גחמנית והתקבלה מהיום למחר, כך שפשוט משכתי את כל יתרת המזומן שהייתה לי אז בבנק, וקניתי פאונדים. נסעתי ללא הכנה מוקדמת, ללא ספרי טיול, אינטרנט לא היה אז, בטח שלא גוגל מאפס, בלי לדעת מה אני הולכת לעשות ואיפה כדאי לבקר.

"דבר נוסף שחששתי ממנו – ואכן קרה – היה לפספס את הטיסה חזרה. עמדתי בתור הלא נכון לבידוק הבטחוני, וכמובן שאיחרתי לטיסה שלי, ונאלצתי לשלם על כרטיס טיסה נוסף לארץ, ולבלות לילה בשדה התעופה בהמתנה לטיסה שאחרי. ברם אולם, הכרתי בשדה שתי בחורות נחמדות שאף הן פספסו את הטיסה לישראל, וביחד העברנו את הלילה. חוויה.

"אין לי צורך כמעט להתגבר על הלבד בחו"ל, אבל בגדול אני תמיד לוקחת איתי ספרים ומוזיקה, אני גם מצלמת וכותבת המון, כך שאני לא באמת חשה לבד. אני מניחה שהיום תחושת הלבד מעומעמת אצל אנשים, משום העיסוק המרובה ברשתות החברתיות. כמו כן, לרוב זו לא בעיה ליצור קשרים חדשים עם אנשים ממקומות אחרים. ואנשים זה דבר מאוד מעניין.

"היתרון בלבד הוא שאין צורך להתפשר ולעשות התאמות לטעמם של אחרים, הרי אין שני אנשים שרוצים, יכולים, מתעניינים ועושים בדיוק אותו הדבר. זה למעשה החיסרון הגדול – לפעמים, נקודת המבט של האחר שופכת אור על דרך אחרת להסתכלות על הדברים.

"ביום יום אנחנו לא נותנים לעצמנו מנוח, רצים ממקום למקום ומעיסוק לעיסוק. אמנם, גם כשאני בחו"ל אני מסתובבת ומטיילת המון ומנסה לחוות כמה שיותר, אולם הזמנים שבהם אדם נמצא אך ורק עצמו במעבר בין לבין, בהמתנה לטיסה, בטיסה עצמה, ברכבת, אלו זמנים שבהם המחשבות מתחילות להשתחרר, הן מתאווררות, ועולות ויוצאות אל פני מעלה. כשאין צורך לשתף ולשוחח כל הזמן, זה מאפשר להתנתק מהיום-יום להיות נוכח בינך לבין עצמך, לגהץ את המחשבות ואת הרגשות, ולהגיע למסקנות ותובנות. בנסיעות לבד אני מתפתחת וצומחת.

"נסיעה לבד לא מתאימה לכל אדם, אנחנו רובנו אנשים חברתיים, הזקוקים לשתף חוויות ולמשוב. למישהי שמתלבטת אני מציעה – תבדקי את עצמך מדוע את רוצה לנסוע לבד, ולמה את מתלבטת. האם זה מפחד של להיות לבד עם עצמך במשך כמה ימים? האם זה מפחד שלא תסתדרי? כסף? שפה? מנטליות? האם את רוצה לנסוע לבד כי את רוצה לברוח ממשהו?

אם החלטת לצאת לנסיעה לבד – קחי איתך מחברת, וכתבי בה את מה שעובר עלייך, המחשבות שלך, הרגשות, מה עשית באותו היום. למען האמת, גם שלא בנסיעות, כתיבה יומיומית במחברת עוזרת לסנתז ולפלטר ממך את אבק היומיום".

*

"נסיעות לבד פותחות לי את הצ'אקרות. אני כותבת יותר טוב, נושמת יותר טוב וחושבת יותר טוב". ד"ר מאיה גז בפריז

"אני הופכת למישהי אחרת, למישהי שאני הכי רוצה להיות"

ד"ר מאיה גז, חוקרת ומרצה באוני' תל אביב ובמכללת הדסה בירושלים. בעלת "הסודות הצרפתיים" – הרצאות בוטיק על קסם צרפתי

"בגיל 22 נסעתי לבד לפריז עם מזוודה אחת בלי להכיר נפש חיה בעיר. כלום לא הפחיד אותי. עמדה לפני הרפתקה שרציתי בה, ופחד בכלל לא עבר אצלי בראש או בגוף. לעומת זאת, חוויתי מיליוני עקצוצי התרגשות.

"אני לא מרגישה לבד בחו"ל. באופן כללי, אני אף פעם לא מרגישה לבד, כי תמיד יש לי את חברת עצמי. עד היום, תמיד אעדיף לנסוע לחו"ל לבד מאשר עם עוד מישהו (אפילו אם זה בעלי – ועכשיו, אחרי שזה כתוב, לא אתן לו לקרוא). הסיבה לכך פשוטה: כמספר האנשים שנוסעים – כך מספר הדעות לאן ללכת ומה לעשות.

"אני אוהבת להגיע למקום חדש לבד, ולגלות אותו עם הרגליים. בכל מקום חדש שאני מגיעה אליו, אני עולה על המגדל הגבוה ביותר, כדי לראות אותו מלמעלה, ומפליגה על ספינה בנהר (אם יש) כדי לראות אותו מהמים. אני 'מריחה' מקום חדש, ואנחנו מתיידדים. אפשר לעשות את זה רק כשאת לבד.

"כשאת לבד, את גם יותר פתוחה לפגוש אנשים חדשים ומסעירים. אני אוהבת לשבת לבד בחו"ל בבתי קפה ובמסעדות, וגם ללכת לבד למסיבות. אני נכנסת לבד, אבל מאוד מהר יוצאת עם חברים טובים. פעם ישבתי בבית הקפה הקבוע שלי בפריז, וקראתי ספר. בחור שישב לבד בשולחן לידי קרא גם הוא, והתחלנו לדבר. הוא סיפר לי שהוא קורא תסריט לסרט של ז'אן רנו, והוא עומד לשחק את התפקיד הראשי.

"ישבנו שם שלוש שעות ודיברנו על החיים, על דברים מאוד אישיים, שרק שני אנשים שלא ייפגשו יותר לעולם ידברו עליהם. בסוף השיחה הוא ביקש את מספר הטלפון שלי, אבל אמרתי לו שכל הקסם בשיחה הזאת יימשך אם כל אחד ילך לדרכו ולא נדבר יותר לעולם. כעבור שנה ראיתי אותו על מסך הקולנוע בסרט, וכל כך שמחתי בשבילו. היה מעניין לראות אותו בתפקיד כל כך גברי, ולהכיר את האיש שמשחק את הדמות. מאז הוא הפך לשחקן צרפתי מאוד מפורסם.

"החיסרון היחידי בנסיעה לבד הוא שמאז שיש לי אהוב וילדים, לפעמים אני חווה חוויות שהייתי רוצה לחלוק איתם. ועם זאת, אני יודעת שיהיה לי קשה לחלוק עם מישהו מהמשפחה שלי את פריז (חוץ מערן, בעלי, כי גרמתי לו להתאהב בה). זו עיר שחייתי בה לבד כל כך הרבה שנים, עיר שעיצבה אותי ומאוד משויכת לרווקות שלי. לנסוע לפריז עם הילדים שלי זה כמו להכניס גוף זר לתוך הגוף שלי (ההיפך מפעולת הלידה שלהם). הם כל כך לא שייכים לחוויה הפריזאית שלי, אבל בכל זאת יגיע הרגע שבו אקח אותם למקום הקסום הזה, שנכנס ללב של אמא שלהם והפך אותה למי שהיא היום.

"ברגע שאני עולה על המטוס לבד, אני הופכת למישהי אחרת, למישהי שאני הכי רוצה להיות. בכלל, נסיעות לבד פותחות לי את הצ'אקרות. אני כותבת יותר טוב, נושמת יותר טוב, חושבת יותר טוב. הכול ממוקד, חד, הרגשות גודשים את גדותיהם.

"למי שמפחדת לטוס לבד אתן את הטיפ שנתתי לאחי הצעיר לפני 15 שנה, כשעלה על מטוס לבד, ועבר לגור בארה"ב: עכשיו אתה יכול להפוך להיות מי שאתה רוצה. אף אחד לא הכיר אותו לפני כן, לא ידע איך הוא נראה ולא ידע מי הוא. לכן הוא יכול היה להמציא את עצמו מחדש. זה מה שאני עשיתי, וזה מה שאני עושה בכל פעם כשאני נוסעת לבד לחו"ל. ובכל נסיעה כזאת, אני אוהבת את עצמי קצת יותר".

*

"אני מדברת לעצמי המון בנסיעות לבד, יש משהו מאוד משחרר בדיאלוג הפנימי הזה". טליה לוין

"סופ"ש של פירוק פחדים"

טליה לוין, עיתונאית

"הפעם הראשונה שלי לבד בחו"ל הייתה ב-2003, סוף שבוע במדריד. השנייה: 2008, שבוע באמסטרדם. נסעתי עם חברה לדרום ספרד, והתפצלנו – המשכתי לבדי למדריד. אני אוהבת לפעמים להיות לבד כשזה במקום המוכר והנוח, אבל חששתי שאשתפן, שלא אלך עד הסוף ואראה את כל מה שתכננתי לראות רק כי אני לבד. אזור הנוחות הפנימי שלי בזמנו היה להישאר בחדר המלון, לצפות במרתון של סדרות בספרדית, ולספר לכולם שביליתי סופ"ש במדריד רק כדי לעשות וי על היעד.

"בשדה התעופה של סביליה השבעתי את עצמי שאני לא מוותרת על שום סימון במדריך שקניתי לעצמי (אז עוד לא היה סמארטפון). הטיסה היתה ריקה ומזג האוויר היה סוער, אבל כבר קניתי כרטיס ולא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז כסף מיותר. זה היה סופ"ש של פירוק פחדים אחד אחרי השני, ובעיקר חוויה מוזרה ובלתי נשכחת שהוכיחה לי יכולת ניווט מופלאה, כשנתקעתי בשדה תעופה שומם וחשוך במשך שלוש שעות לפני החזרה לארץ, מכיוון שנהג המונית הסיע אותי לטרמינל לא נכון.

"היום זה קל, אנחנו מחוברים לרשת כמעט בכל זמן נתון, וכמעט לא מרגישים באמת לבד בשום מקום. למי שבכל זאת חוששת הייתי מציעה להפוך את הטיול לאינטראקטיבי, ולשלוח הודעות בנוסח 'היי חברים אני ברובע הזה והזה, מי היה, מי שם ולמי יש המלצות'. טיפ נוסף שאותו אימצתי דווקא באמסטרדם: לקחת דירה ולא מלון, לצאת לקניות בבוקר, לשתות קפה, לראות סרט בצהריים, ובכלל לחיות במקום המסוים כאילו הוא ביתך למשך כמה ימים. את לא חשה בדידות מכיוון שאת בסוג של שגרה, רק במקום אחר.

"נסיעה לבד היא ניקוי ראש אמיתי. את מתחשבת רק בעצמך, ואין לך שום מחויבות או צורך לסנכרן עם רצונות של אחרים. הייתי ממליצה לעשות את זה כשצריך באמת לנוח או לעשות חשבון נפש כלשהו. החיסרון הוא שלפעמים קורה משהו מרגש שאת ממש רוצה לחלוק בזמן אמת, ואין לך עם מי, אלא עם חברייך שמעבר למסך.

"ברמה האישית נסיעה לבד מחברת אותי לעצמי כמו כיוונון מחודש של פסנתר. ברמת הרגשית אני באמת מצליחה לנוח ולמלא מצברים, לא שזה לא קורה בנסיעות אחרות, אבל יש בלבד איכות אחרת שקשה לי להסביר. אגב, אני מדברת לעצמי המון בנסיעות לבד, יש משהו מאוד משחרר בדיאלוג הפנימי הזה.

"לדעתי כל אחד זקוק לחוויה הזאת, ובמיוחד נשים, מכיוון שזה משחרר תפיסה מיושנת ומקובעת שתקועה בראשנו. אגב, מה שיפה בחו"ל הוא שתרבות הישיבה במסעדה לבד היא לא משהו שצריך להתבייש בו. לכל מי שחוששת ממבטים של הסובבים – זה מאוד נפוץ!".

*

"נסיעה לבד מחזקת אצלי מאוד את תחושת הביטחון העצמי". לי שיין בלונדון

"עדיף לנסוע לבד מאשר לא לנסוע בכלל"

לי שיין, יועצת תקשורת בכירה ב'אייזנברג-אליאש'

"במרץ 2011 נסעתי ללונדון לבד, לכינוס מטעם העבודה. הדבר שהכי הפחיד אותי היה לאבד את הנייד או את הדרכון. בפועל, הייתי צמודה 24/7 לדרכון, לארנק ולנייד שלי, ודאגתי לשמור עליהם היטב.

"מצאתי שהדרך הטובה ביותר להתגבר על ה'לבד' היא להתחבר לאנשים נוספים במהלך הנסיעה. תמיד נחמד לפתוח בשיחה עם אדם סימפטי, ולהכיר אותו לעומק. לעולם לא תוכל לדעת לאן זה יוביל אותך. דרך טובה נוספת היא, ללא ספק, ספר טוב שאני מקפידה להביא עמי לכל נסיעה.

"היתרון הגדול ביותר של לנסוע לבד הוא הרגשת העצמאות שתמיד אופפת אותך, וכמובן האתגר של הלא נודע – לא משנה מה יקרה, את ברשות עצמך ותצטרכי להתמודד עם הדברים לבד. בעיניי זו הרגשה כיפית ומרגשת – את פתאום מגלה על עצמך דברים חדשים. נסיעה לבד מחזקת אצלי מאוד את תחושת הביטחון העצמי. החיסרון הגדול הוא היעדר הגיבוי שיש לך כשאת נוסעת בליווי אדם נוסף.

"בעיניי ברור שעדיף לנסוע לבד מאשר לא לנסוע בכלל. תני לעצמך את היכולת ללמוד עוד משהו על עצמך, להכיר אנשים חדשים וליהנות עם עצמך – זה מאוד חשוב".

*

"נסיעות לבד מוציאות אותך מהקופסה שלא שמת לב שאת חיה בתוכה". לילך סיגן בדולומיטים

"בלי סיבה, ובלי גינונים"

לילך סיגן, סופרת

"מבחינתי הנסיעה הראשונה שלי לבד היתה לנפאל, באפריל 2012, למשך שבועיים וחצי. טיילתי בקטמנדו, שהיתי כמה ימים במנזר, ועשיתי את הטרק של אנאפורנה. הנסיעה השנייה לבד הייתה טרק בדולומיטים ביולי 2013.

"מה שהכי מפחיד בפעם הראשונה זה הלבד, אבל הפחד הזה מתפוגג ברגע שאת מגיעה ואת רואה שאין סיבה לחוש כך. לא רק שאת יכולה להסתדר בכל מצב, את יכולה לעשות את זה בכיף, לעבור חוויה חדשה ומרגשת ומעוררת, ולגלות בעצמך צד נוסף.

"הדרך הכי טובה להתגבר היא ליצור קשר עם אנשים. ביום-יום אנחנו רגילים לקשרים הקיימים שיש לנו ולדרכים המקובלות להכיר אנשים (דרך חברים משותפים או עבודה), ומתעלמים ממרבית בני האדם שחולפים על פנינו. בנסיעה נוצרת לגיטימציה ליצור קשר סתם ככה, בלי סיבה ובלי גינונים. לפעמים לא מתאים להמשיך את הקשר וזה בסדר, ולפעמים מגלים במקומות מאוד לא צפויים אנשים מקסימים.

"היתרון הגדול ביותר הוא שאין באמת חסרונות. החסרונות נמצאים בפחדים – לא יהיה לי עם מי לחלוק, אהיה בודדה, מה אעשה אם יקרה לי משהו, עם מי אדבר? אבל מעבר לכך שאחרי הנסיעה הראשונה לבד הנסיעות הבאות כבר הרבה פחות מפחידות, זה תמיד מיוחד ומאפשר להפליג רחוק עם מחשבות, רעיונות ותובנות.

"נסיעות לבד מזרימות אוויר לריאות, פותחות את הראש, רוחצות את העיניים, מוציאות אותך מהקופסה שלא שמת לב שאת חיה בתוכה. במקרה הכי גרוע – לא תיהני, ותחזרי מוקדם משתכננת. אישית, טרם שמעתי על מישהי שנסעה לבד וזה קרה לה. תוך כדי שאני עונה על השאלות שלך אני פתאום קולטת שכבר ארבע שנים לא נסעתי לבד, וממש בא לי לנסוע".

*

"להתענג שעות על אדריכלות, בלי להסתכל על השעון". נעמי עשת רוזנצוויג ליד פסל בת הים בסנטאנדר

"בזכות אמנית ספרדייה"

נעמי עשת רוזנצוויג, אדריכלית, אמנית ואוצרת

"אני טסה בערך חמש-שש פעמים בשנה לתערוכות בחו"ל. הפעם הראשונה לבד הייתה לתערוכה בברצלונה, לפני שלוש שנים. אני הולכת לאיבוד בקלות, אין לי בכלל חוש כיוון, וחששתי להתברבר. הפתרון היה לשכור מלון במרחק הליכה קצר מהגלריה, ולהפעיל גוגל מפס כדי להגיע ממקום למקום.

"אני חברותית, ומתחברת בקלות. דוברת ארבע שפות – עברית, גרמנית, אנגלית וצרפתית. כל זה לא ממש עזר לי בברצלונה, אבל פגשתי שם אמנית מרומניה, והתחברנו. מאז אנחנו קובעות להיפגש באירופה. השנה למשל נפגשנו בתערוכה בבלגיה, שממנה המשכתי לבד לתערוכה בפולין.

"היתרון הגדול בנסיעה לבד הוא ללכת למקומות שמעניינים אותי, בלי שמישהו אחר ינדנד וישתעמם. לקחתי לי את כל הזמן שבעולם להתענג שעות, בלי להסתכל על השעון, על מבני האדריכלות המדהימים של גאודי הנפלא. החיסרון הוא שלא ממש כיף ללכת לבד. אין מי שיצלם אותך, לא כיף לשבת לבד במסעדות, ויותר קל להתברבר ברחובות. בצד הכספי, הלינה זולה יותר בחדר לשניים.

"שנתיים אחר כך טסתי לבד לתערוכה בסנטאנדר. טיילתי שם עם אמנית ספרדייה, שגילתה לי את סודות המטעמים בבאסקים, כמו גבינה בסאית מדהימה עם כוס יין, או הטונה שטעמה המדהים מעורר בי געגועים, וכל צורות הטאפאס שרק ספרדים יודעים איפה כדאי לקנות. לא הייתי נכנסת לעולם לברי הטאפאסים, לולא אותה אמנית שהכרתי שם".

*

"כשאת לבד העיניים פקוחות לרווחה – ובצוותא אנשים אחרים ממסכים לך את המקום והחוויות". זהרה רון

"הקדושה הפטרונית של הנוסעות לבדן"

זהרה רון, עיתונאית ועורכת בגלובס

"הנסיעה הראשונה לבד הייתה בגיל 18, לפני הצבא. זו גם הייתה הפעם הראשונה בחיי שנסעתי לחו"ל בכלל. נסעתי לטיול רכבות באירופה עם חברה, רבנו בדרך, והיא החליטה לקצר את הטיול ולחזור הביתה. הייתי צריכה להחליט אם לחזור איתה ארצה, או להמשיך את הטיול לבדי. בחרתי באפשרות השנייה, על אף שזו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל ever. אף פעם לא התחרטתי על הבחירה הזו.

"באותה נסיעה קיבלתי טיפ מהקדושה הפטרונית של הנוסעות לבדן. להשגחה העליונה יש לפעמים דרכים מוזרות להעביר מסרים. ההתגלות שלי הייתה בתא של שירותים ציבוריים בתחנת רכבת בקופנהגן. זה היה יום רע, דפוק, אחד מאותם ימים שכל נוסע נאלץ לסבול לפעמים: שום דבר לא הסתדר, מזג האוויר היה גרוע, לא פגשתי אנשים ולא בא לי להיות לבד. שאלתי את עצמי של מי היה הרעיון האווילי הזה לנסוע, ועוד לבד.

"פתאום ראיתי על דלת השירותים, כתובת בטוש שחור: 'טיפים לאישה הנוסעת לבדה'. אחד הטיפים עסק בהתמודדות עם יום רע במהלך הנסיעה. הרגשתי שזה מסר שכוון אליי: 'לא להתרגש. חלק מהקושי הוא שכשמטיילים לבד יש ימים קשים, וצריך לקחת את זה כחלק מהחוויה'. הטיפים האחרים עסקו בשמירה על ביטחון אישי, ובשאר דברים שהטרידו נוסעות מאז ומתמיד.

"הבנתי שמי שכתבה את זה התמודדה עם אותם דברים שאני עוברת, והיא כיוונה את זה לאחרות, כי ידעה שכולן מתמודדות עם קשיים דומים. שנים הודיתי לה בליבי על העצות הטובות, על התמיכה הרגשית ועל ההבנה שנשים שנוסעות לבד הן סוג של שבט, קהילה.

"מאז קיבלתי הרבה עצות לנסיעות, ונתתי לא מעט עצות בעצמי. אבל אלה היו הכי טובות, ובעיקר – ברגע הנכון. הלוואי שהייתי שומעת על הטיפים האלה לפני שנסעתי לבד בפעם הראשונה. ולפני הפעם השנייה. וגם לפני הפעם השלישית.

"נסיעות לבד נותנות לי מיקוד, חוויה עמוקה יותר, קשר בלתי אמצעי עם המקום ויכולת לצלול לדברים שמעניינים אותי. זה סוג של העצמה – תחושת כוח שאני מסתדרת היטב. היתרון הגדול הוא בעצמאות המוחלטת – היכולת לאלתר בשטח בהתאם למה שבא לך, ולהיענות להזדמנויות לא צפויות שצצות על הדרך.

"העיניים פקוחות לרווחה – את קולטת וסופגת הרבה יותר מהיעד, כי בצוותא את תמיד ממוקדת במידה כלשהי בבן/בת הזוג או במשתתפים האחרים בנסיעה, שממסכים לך את המקום והחוויות. יש גם גמישות – אפשרות לשנות תוכניות תוך כדי טיול. בצד השלילי, חסר עם מי לחלוק, להריץ דאחקות וליצור הווי של טיול. אם יש צרה, צריך להתמודד איתה לבד. גם כלכלית זה יוצא לרוב יותר יקר".

טוסי על זה – פרויקט מיוחד לבלוג. חלק א'

בפעם הראשונה שבה עלתה האפשרות שאהיה בחו"ל לבד, הייתי מלאת חששות – איך אני אסתדר, מי יאזן אותי בקבלת ההחלטות, אפילו נושא הארוחות נראה לי הרה גורל. כשדיברתי על כך עם השותפה שלי לדירה דאז, היא הגיבה לפחדים שלי בביטול. היא טסה המון לבדה, וזה נראה לה כמו הדבר הכי טבעי לעשות. איפה ההתלבטות, היא לא הבינה. אחרי כמה שעות ברחוב האירופי, גם אני לא הבנתי מה עצר אותי עד אז. הייתה בזה עוצמה מסוג שלא הכרתי, ושלא ידעתי שאפשר להרגיש.

העוצמה הייתה בעיקר בשעות היום. כשנתקלתי באפשרות ללכת לקונצרט בכנסייה בלילה, שוב עלו ההתלבטויות והחששות מלפני הנסיעה. התקשרתי לאימא שלי, וגם היא, כמו השותפה, לא הבינה מה הבעיה, וחוץ מזה ההורים שלי ממהרים לאנשהו אז ביי. עם גישה כזו לא הייתה ברירה אלא לממש את התוכניות התרבותיות שלי, ורק ליתר ביטחון לקחתי איתי מטריה עם שפיץ – אם מישהו ינסה לתקוף, אמרתי לעצמי, זה יהיה אמצעי ההגנה.

בפעם השנייה זה כבר היה יותר קל, ובכל זאת כשנהג המונית שלקח אותי לשדה התעופה שאל עם מי אני טסה, לא היה לי האומץ להגיד שלבד. אמרתי לו שאני טסה עם חברים. הוא המשיך לשאול שאלות, ואני התחלתי להצטער שאני מסתבכת בשקר. עשר שעות קדימה ואני בחו"ל שלי, מחליטה לתת לעצמי חיזוקים חיוביים, כלומר פרסים על הצלחות. למשל – אם אני מצליחה להגיע למקום מרוחק מסוים בלי לבזבז על זה יום שלם, דבר ראשון אני הולכת לגלידרייה המפורסמת של העיירה, וקונה לי שם פרס מתוק. וזה עבד. וגם היה טעים.

כשמטיילים לבד מספיקים המון, אבל לא תמיד יש עם מי לדבר. כשעומדים בתור קצת משתעממים, כשאוכלים בשולחן לאחת זה קצת מביך, כשמסתובבים בערב זה לא תמיד סימפטי. אבל שוב: זה עוצמתי. וקשה להתחרות בתחושות שטיול כזה במקום אחר בעיר זרה מייצר. לטוס לבד מחייב אותך לצאת לא רק מאזור הנוחות אלא ממש מהעור שלך. ומדהים מה שזה יכול לעשות, אם רק מתמסרים לדבר ולא עסוקים בלהילחם בו.

כשחיפשתי עוד נשים שטסות לבד ויסכימו לדבר על כך, לא שיערתי את כמות התגובות ועשרות הפניות שאקבל. אני שמחה להציג כאן חלק מהנשים המדהימות שלא נכנעות לתכתיבים חברתיים אלא בוחרות לעשות מה שטוב להן. מי שמתלבטת אם לוותר על חופשה רק כי אין לה "עם מי לנסוע" – כדאי לה לקרוא מה שיש להן להגיד. חלקן היו פעם ממש כמוך. ואז הן שינו גישה מהקצה אל הקצה.

את החלק השני של הפרויקט, עם עוד נשים משובחות, ניתן לקרוא כאן.

*

"גיליתי שאני מסוגלת להתמודד גם עם סטוקר". ורד כהן ברזילי מחוץ ל-ICC בהאג

"חוזרת להיות אישה, ומתנתקת מהאימהות"

ורד כהן ברזילי,  Novel Rights (ספרות לזכויות אדם)

"לפני עשור בערך טסתי לאמסטרדם, האג ולונדון, לשבוע וחצי. הכי הפחיד אותי לעזוב את הילדה (היא הייתה יחסית קטנה והיו לי רגשי אשמה כבדים). חששתי גם להתהלך לבד ברחובות בלילה, או לעבור ממדינה למדינה. בנוסף, באותה תקופה נשים לא נסעו לבד הרבה, ולכן זה תמיד עורר חשד בביטחון בנמל התעופה. המזוודה שלי הייתה נבדקת באופן תמידי, והתשאולים היו ארוכים מאוד. זה לא היה נעים, אבל עם הזמן זה הפך למראה יותר שגרתי גם עבור בודקי הביטחון בנמל.

"היתרון הגדול ביותר של נסיעה לבד הוא עצמאות, שחרור. כאימא לילדות היום שלי עמוס במטלות סביבן. בנסיעות לבד אני חוזרת להיות אישה, ומתנתקת מהאימהות לזמן קצר. זה זמן חשוב למילוי מצברים. כנ"ל גם בזוגיות. פרידות דווקא חיוביות מפעם לפעם. נחמד להרגיש געגוע, ולדעת שמתגעגעים אליי. נסיעה זו גם הזדמנות נהדרת לפגוש אנשים. יש לי חברות שנפגשנו אקראית במטוס. ברברנו ללא הפסקה, ואנחנו בקשר טוב עד היום.

"אני לוקחת איתי ספרי קריאה, זה תמיד משרה בי ביטחון ונותן הרגשה של בית. המלון בלונדון היה ישן והדלת רעועה אז העברתי את המזוודה בצמוד לדלת – לאבטח את הכניסה לחדר. זה מוביל אותי לחיסרון הגדול ביותר – בדידות, ובעיקר התמודדות גם עם מצבים לא נעימים.

"במילאנו עקב אחריי בחור. זה היה בראשון בצהריים, כולם היו בכנסיות, והחנויות ברובן היו סגורות. הוא ביקש שאעצור להכיר אותו, אמרתי שאני לא מעוניינת, אבל הוא המשיך והתעקש. ראיתי התקהלות קטנה של אנשים, אז נעצרתי לידם. גם הוא נעמד בצד וחיכה לי. הם נכנסו לאיזה חנות, ואני הלכתי אחריהם. הם שאלו אם יש בעיה, והסברתי להם שהבחור שבחוץ מטריד אותי. אב המשפחה, שהיה גבוה וגדול ממדים, הציע ללוות אותי למלון שהיה ממש בסמוך.

"הבחור לא עזב אותנו, השניים התעמתו מילולית, אבל הבחור התעקש והגיע אחרינו עד למלון. במלון ביקשנו שיזמינו משטרה, אבל הפקידה בדלפק אמרה שהוא בוודאי ילך, ובינתיים עשתה לי צ'ק אין. עליתי לחדר, התארגנתי לקראת פגישה, ולפתע שמעתי נקישה בדלת. המנקה התבקשה למסור לי שלא ארד מהחדר ואנעל את עצמי, כי הבחור נכנס פנימה ומחפש אותי (הוא טען שיש לו מסר להעביר לי מאלוהים). הייתי בחדר בערך חצי שעה עד שהמשטרה הגיעה.

"הם ניסו להפחיד אותו ולהבריח אותו מהמקום, אבל זה לא ממש עזר, והם עצרו אותו. זה היה אירוע לא נעים. בעיקר חששתי שהוא יחזור למחרת, אבל דאגתי שילוו אותי ושבמלון יפקחו עין. זה היה אירוע מכונן, אבל גיליתי שאני מסוגלת להתמודד גם עם סטוקר.

"נסיעות לבד נותנות בגרות ועצמאות, וגם מאפשרות לך לבדוק איך את מתמודדת עם מצבים מיוחדים. פעם אחת הרכבת שבה נסעתי התקלקלה, והיה חשש שאפספס את הטיסה שלי. הציעו לי באיזשהו שלב לרדת ממנה, ולנסות לתפוס מונית למלון. זה היה באמצע שום מקום מחוץ ללונדון, מקום חשוך מאוד עם כמה אנשים די מוזרים, ושום מונית ברקע. נלחצתי מאוד, בייחוד כי הבנתי שאפספס את הטיסה.

"בסוף מישהו הזמין לי מונית, ו'טסתי' איתה לשדה התעופה. זה לא עזר, וחיכיתי שם לילה שלם לטיסה הבאה. לכאורה מצב לא נעים בכלל, אבל גיליתי שם הרבה מאוד אנשים וסיפורים מעניינים, שזה לא היה נורא כמו שחשבתי".

*

"הרווחתי כמה דרגות של חירות אישית ומנטאלית בזכות הטיולים שלי לבד". רותם שחבר בהודו

"אם אתה רוצה להכיר מקומות מוצלים בעצמך, צא לבד למסע"

רותם שחבר

"אני אוהבת לטוס לבד. כל החוויות הכי טובות והכי גרועות קורות לך כשאתה לבד. אם אתה רוצה להכיר מקומות מוצלים בעצמך, צא לבד למסע. אתה אף פעם לא יודע במי תפגוש בדרך ועם מה תצטרך להתמודד, אבל שום חוויה לא תעצב אותך חזק יותר מהמסע לבד.

"מה הכי מפחיד? לחצות את הגבול, ולהגיע לתרבות אחרת. אני זוכרת שחציתי את הגבול מלאוס לסין, הגעתי לעיר ג'ינגחונג, לא הצלחתי להוציא כסף מקומי, ונתקעתי בלי כסף, אוכל, מקום לינה, gmail או פייסבוק לתקשר עם העולם. בסוף, תיירת בת 24, קוסמטיקאית מתאילנד, הציעה להלוות לי את הכסף עד דאלי, עיר מרכזית שבה בבנק אוף צ'יינה הוציאו לי כסף. כמובן שהחזרתי לה את הכול עם טיפ. אבל אני לא ביקשתי ממנה דבר – היא ראתה את המצוקה שלי, והתנדבה לתת.

"המסקנה שלי היא שאתה אף פעם לא לבד בחו"ל. דווקא המצב הבסיסי הזה של הלבד מאלץ אותך להיפתח ולפתוח את עצמך לעולם יותר, ולהכיר יותר אנשים. אני תמיד עומדת בתחנות מרכזיות או שדות תעופה, סוקרת אנשים, מתחברת לאינטואיציה שלי מי מהם יודע את הדרך, ופשוט הולכת על זה.

"היתרון הגדול של הנסיעה לבד הוא ממד הספונטניות והחירות. אתה פתוח למיליון אפשרויות שלא היו קורות לך כשאתה ביחד. וזה גם החיסרון הגדול של הנסיעה לבד, שאתה מבין שתמיד יש משחק עדין בין חירות לביטחון – כשהכול פתוח, הכול גם חשוף ופגיע יותר. אתה צריך להיות תמיד מפוקס ותמיד בשליטה.

"אני מסתכלת על הנסיעות הללו כעל מסע. מסע הוא אף פעם לא רק חיצוני, הוא גם פנימי. החשיפה לתנודות מאלצת אותך להיות גמישה יותר, מדויקת יותר, חזקה יותר, אמיצה יותר ואסרטיבית יותר. אני הרווחתי כמה דרגות של חירות אישית ומנטאלית בזכות הטיולים שלי לבד.

"למי שמתלבטת אני יכולה לומר: קחי בחשבון שכן, את תמצאי את עצמך בסיטואציות שלא תכננת או במצבים לא נעימים, אבל בסוף אלו יהיו החוויות שהכי יעצבו אותך, אז אל תפחדי מהן, תחבקי אותן".

*

"האפקט הוא כמו אחרי מדיטציה טובה". ליאור קרנכל בשדה התעופה

"להעמיד פני מקומית"

ליאור קרנכל, מנהלת השקעות בקרן הון הסיכון מנגרוב קפיטל פרטנרס

"הטיסה הראשונה שלי אי פעם לבד הייתה בגיל 13. שנה לפני כן יצאנו לשליחות בריו דה ז'נרו, ברזיל, ובקיץ נסעתי לבקר את החברים שלי בארץ. ענדתי תג שם מיוחד שהעניק לי כל מיני זכויות והתרגשתי מאוד. אני חושבת שפחדתי בעיקר לפספס את טיסת ההמשך באירופה, מסיבות שאינן תלויות בי. בפועל גיליתי ששעות הטיסה לבד הן זמן איכות קסום שלי עם עצמי – קראתי את הספר שהבאתי עמי מההתחלה ועד הסוף, צפיתי בשני סרטים, כתבתי במחברת. כל כך הרבה זמן איכות שלי עם עצמי.

"לפני מספר חודשים טסתי לבקר את הוריי בברזיל לראשונה עם נעמי שהיתה בת שלושה חודשים. זו היתה הפעם הראשונה שחששתי לטוס לבד, אבל אפילו במקרה זה שמחתי לגלות שהמציאות היתה פשוטה מהתסריט שדמיינתי – נעמי בכתה עשר דקות במצטבר, ושאר הזמן ישנה ואכלה. אנשים טובים בדרך סייעו והפכו את החוויה לנעימה עוד יותר.

"כיום אני טסה אחת לשבועיים ללוקסמבורג למשרד הראשי שלנו, בכל פעם ליומיים-שלושה. אני אוהבת ללכת ברחוב ולהעמיד פני מקומית – להיכנס לבית קפה שבו התפריט בשפה המקומית, לקנות יוגורט בסופר, לקנות ספר בחנות ספרים אפילו שאני לא מבינה את השפה. אני מסמנת לעצמי על המפה בפלאפון (וגם על מפה פיזית שלוקחת מהמלון במקרה שהסוללה חלשה) את מיקום המלון, ומרשה לעצמי ללכת לאיבוד ברחובות הקרובים.

"היתרון הגדול ביותר הוא השקט. האפקט הוא כמו אחרי מדיטציה טובה – פתאום הרעש של היומיום והשיח האינסופי דועך, ולאט לאט המחשבות מתפוגגות עד לכדי בהירות נעימה. החיסרון הגדול ביותר הוא הגעגוע – ככל שהחוויה מעניינת וכיפית יותר, כך עולה הרצון לשתף אותה עם אנשים קרובים.

"הנסיעות לבד נותנות לי תחושת מסוגלות גבוהה – אני מסוגלת להסתדר לבד, אני יכולה לפתור בלת"מים גם במדינה זרה, אני יודעת ליהנות מזמן שלי עם עצמי. אני תמיד חוזרת עם תובנות בנוגע לדברים שהטרידו אותי, לפעמים במשך ימים ארוכים, ופשוט לא הספקתי לחשוב עליהם לעומק בתוך השגרה הסוחפת. בנוסף, אחרי כמה ימים לבד, עם החזרה הביתה אני מלאה ברצון לתת, להקשיב, להכיל ולהעניק לסביבה הקרובה שלי, ורואה בכך הזדמנות ופריבילגיה במקום חובה.

"נסיעה לבד זאת הזדמנות נפלאה לצמוח, לצאת מאזור הנוחות ולהסתכל על החיים מרחוק – במלוא מובן המילה".

*

"העצה שלי למי שחוששת מטיסה לבד לחו"ל: תתחילי בנסיעה למקום שכבר היית בו בעבר, יש לך זיכרון טוב ממנו, ולא הספקת כל מה שרצית". עדי זמיר

"כמו לעלות לאוטובוס"

עדי זמיר, מייסדת ומנכ״לית Pink Of View

"הנסיעה הראשונה שלי לבד הייתה אחרי תקופה ארוכה שלא נסעתי. הייתי מאוד דרוכה, לא 'שלטתי' בתהליך – מה לפני מה וכו'. הכל נראה לי ארוך ואינסופי, למרות שהיה מדובר ביעד אירופי. הפחיד אותי שמשהו ישתבש, בעיקר בהיבט של לא מוכר/השפה לא שגורה, ואנגלית לא תמיד פותרת. בסופו של דבר, הכל היה טוב! נשברה לי הידית של המזוודה כשקיבלתי אותה, והייתי צריכה לגרור אותה באופן כלשהו, אבל זה היה בקטנה.

"היתרון בנסיעה לבד הוא בשקט ובגמישות, בלי צורך בתיאום וסנכרון. החיסרון הוא שיש חוויות שעם אדם נוסף הן מעניינות יותר, זכורות יותר. עם אחרים השהייה פורה יותר, כי יש אפשרות להיחשף לדברים שאולי לא הייתי בוחרת לעשות בעצמי.

"לאחר נסיעות מרובות לבד, בעיקר במסגרת העבודה, יש ביטחון ביכולת להסתדר בכל מקום, לא משנה מה השפה המדוברת או באיזו שעה נחתת. המטוס הופך להיות חוויה כמו לעלות לאוטובוס. העצה שלי למי שחוששת מטיסה לבד לחו"ל – תתחילי בנסיעה למקום שכבר היית בו בעבר, יש לך זיכרון טוב ממנו, ולא הספקת כל מה שרצית. היום יש אפשרות לסיורים מוזמנים, גם בעברית, שיאפשרו לך הכרות ראשונית והתרגלות לשפה/למאפייני האזור, ויתנו לך ביטחון להמשיך בנסיעה הזו ולאחריה. יש גם קבוצות ייעודיות ברשת, שבהן ניתן להתעדכן ולהיערך, דבר שמקל על חוסר הוודאות וסימני השאלה".

*

"חו"ל לבד זו לא מחלה. זו בחירה". דבורית שרגל / צילום: אביב פרס

"לפגוש את עצמך"

דבורית שרגל, במאית קולנוע תיעודי (בשישי האחרון נערכה הקרנת בכורה לסרטה "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?")

"כל חיי טסתי לכל מקום כמעט בעולם לבד. ברוב המקרים לאירופה, אך גם להודו. לא הפחיד אותי כלום מעולם. החיים לבד מועדפים עליי, וטיסות לחו"ל הן חלק מהחיים. רק בטיסה הראשונה שלי לחו"ל טסתי עם חברה. בשאר הטיסות – לבד. תמיד היה כיף.

"חו"ל לבד זו לא מחלה. זו בחירה, ואין על מה להתגבר. את אדונית לעצמך ועושה מה שבא לך ומתי שבא לך, בלי צורך להתחשב ברצונות ובזמני קימה וארוחה או העדפות טיוליות של אחרים. הנסיעות האלה גם נותנות לי הרבה מקום לחשוב, שהרי זו יציאה מהשגרה ולא עוסקים במטלות היומיום. המינוס יכול להיות, למשל, בשדה התעופה, כשאת צריכה לקחת את חפצייך לשירותים, או כשאי אפשר להתחלק בעמידה בתורים לבידוק. אבל זה כלום לעומת שפע היתרונות.

"אני חושבת שאם אישה לא מסוגלת להיות לבד, חוששת כל הזמן ממה יגידו או מה יחשבו עליה והבדידות מאיימת עליה, שתישאר בבית. חבל על מאמצי השכנוע כי אישה כזו תסבול ותחוש אומללה. כל אישה אחרת שאוהבת להיות עם עצמה, תיהנה. וגם נשים שברגיל חיות בחיק משפחה, עם בן/בת זוג וילדים, יכולות לעשות את הניסיון הזה, ולפגוש את עצמן ולהיות עם עצמן יותר מכמה דקות במקלחת פעם ביום".

*

"הדרך הטובה להתגבר על לבד בחו"ל היא להיות בן אדם שמסוגל להיות לבד גם בארץ. בקיצור, להתבגר". מרים קוץ בלונדון

"לאף אחד לא אכפת. וזה כל הכיף"

מרים קוץ, סופרת, עורכת ומתרגמת

"הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל, בגיל 20, הייתה לבד – טסתי לניו יורק, בפברואר, ולא מצאתי מישהו שרוצה לבוא באותו זמן. כיוון שלא ידעתי מה זה בכלל טיסות לחו"ל, לא ידעתי אם יש דברים שצריך לפחד מהם. שום דבר לא הפחיד אותי, בגיל 20 לא פוחדים מכלום. בפועל, זה היה מעולה. הדבר היחיד שלא צפיתי הוא שיהיו רגעים שארצה לדבר, ולא יהיה לי עם מי.

"הדרך הטובה להתגבר על לבד בחו"ל היא להיות בן אדם שמסוגל להיות לבד גם בארץ. בקיצור, להתבגר. היתרון הגדול הוא שעושים בדיוק מה שרוצים ומתי שרוצים. החיסרון הוא שאין מי שיצלם אותך. כשהייתי צעירה לנסוע לבד היה בעיקר הרפתקה ונתן לי אומץ. היום – שקט מוחלט. זה ממש לא משנה מה יש בחוץ, מה שחשוב הוא שאת לא צריכה לזמן מה להיות קשובה לשום רצון של אף אחד מלבד עצמך. אני מוצאת בקלות שקט גם ביום שלם של שוטטות בקובנט גארדן. אני עם עצמי, לכל היותר צריכה להגיד שלום, תודה סליחה ובבקשה.

"למישהי שמתלבטת האם לנסוע לבד אני אומרת: תמיד לא לוותר על שום דבר ועל שום חלום, ככל הניתן. אפשר לכוון את היעד למקומות בהם כולם לבד ממילא, או שכולם זרים ממילא, כמו לונדון וניו יורק. אף אחד לא יוצא דופן שם במיוחד, כולם יוצאי דופן. מעשי יותר יהיה לנסוע למקום בו השפה בשליטה, אנגלית למשל, ויש מה לעשות בערב – תיאטרון הוא אפשרות".

כי גם ככה יושבים לבד בחושך ומרוכזים במה שקורה על הבמה? 

"מה פתאום, כי זה כיף! זה נותן אפשרות לצאת בערב למקום שיש בו עניין, והרבה אנשים שהעניין העיקרי שלהם הוא לראות הצגה. להיות לבד כמה ימים בחו"ל זה לא משהו מפחיד שצריך לנסות למצוא פתחי מילוט ממנו. אני חושבת שזו הישראליות שלנו, מעורבת בקמצוץ ורשאי, שגורמת לנו לחשוב שכל העולם מתעניין רק בנו, והגברת סמית הרגע מירפקה את בעלה, מר סמית, ואמרה לו, תראה, הגברת הזאת נמצאת כאן לבד! אבל זה לא ככה, לאף אחד לא אכפת. וזה כל הכיף. חופש מוחלט".

*

"היו לי שיחות ומפגשים עם אנשים שלא היה להם סיכוי אילו טיילתי עם חברה". שחר שילוח ואנשי שואר בכפר על יובלון בוצי של האמזונס

"הפטנט הוא פתיחות"

שחר שילוח, אשת תוכן המתמחה בנושאי סביבה, עוסקת בליווי תעסוקתי של בעלי מגבלות

"נסעתי לבד כמה פעמים לכל מיני מקומות, אבל שתיים מהחוויות הכי חזקות היו נסיעה להודו ונסיעה לקניה. שתיהן לפני יותר מעשר שנים. לא פחדתי לנסוע לבד – הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל אי פעם הייתה 'הטיול הגדול של אחרי הצבא' לדרום אמריקה, נסעתי עם חברה, אבל התפצלנו אחרי חודש ובמשך כחצי שנה טיילתי לבד. אז ידעתי שאני בסדר עם זה, ושזאת הזדמנות להכיר אנשים חדשים – חלקם מרתקים ומדהימים שהפכו לחברים, חלקם כאלה שאפשר לשתות איתם צ'אי או קפה פעם אחת ולא להיפגש יותר.

"הפטנט הוא פתיחות. לא לחשוש לשבת לבד במסעדה או להצטרף לשולחן של מישהו, לדבר עם זרים, ולא להיתקע בתוך חבורה קולנית שאף אחד לא רוצה להתקרב אליה. אם בכל זאת נשארים לבד, אז הולכים לישון מוקדם וקוראים הרבה ספרים.

"היו לי שיחות ומפגשים עם אנשים שלא היה סיכוי שיקרו, אילו טיילתי עם חברה או בחבורה – אירוע שבטי של וואוראנים ביער גשם באקוודור, בירה עם בן של מיסיונרים שווייצרים בקניה, או בישול ארוחת צהריים עם פליט טיבטי בהודו. החיסרון הוא שיש דברים שאי אפשר או לא נעים לעשות לבד, כמו טרקים או שוטטות במקומות מסוימים בלילה, או סתם לצאת בערב לבירה.

"מי שממש חוששת מנסיעה לבד יכולה לארגן לעצמה מסגרת כלשהי שתשמש כבסיס לחזור אליו. אני נסעתי להודו ארבע פעמים, תמיד לבד, אבל בכולן הייתי קשורה לבית החולים הטיבטי בדהרמסלה, שבו עשיתי פרויקט התנדבותי קטן, וככה הכרתי אנשים והיה לי משהו קבוע בסדר היום".

*

"הרבה אושר שאני נוסעת להגשים חלומות, ולחלום קצת כשאני שם". גלית שדה במגרש הכדורגל

"כל אחת צריכה לפחות פעם אחת"

גלית שדה, מתפעלת בקרה

"הנסיעה הראשונה לבד הייתה לברצלונה לשתי הופעות של דפש מוד בנובמבר 2009. למרות שכבר הייתי בברצלונה לפני כן, פחדתי שלא אסתדר בגלל שעבר הרבה זמן מהפעם הקודמת (שבע שנים) ובגלל השפה. בפועל, היו הרבה יותר דוברי אנגלית משזכרתי, וישר נזכרתי במקומות.

"אני אוהבת וזקוקה ללבד מדי פעם, כך שזה היה מצוין. מצד שני, אני תמיד אני פוגשת אנשים כשאני בדרך ליעד, להופעה או למשחק כדורגל, והשיחה מתגלגלת. לפעמים ישראלים, ולרוב לא ישראלים – וזה עוד יותר מעניין.

"הנסיעות לבד נותנות לי ביטחון שאני יכולה להסתדר בכל מקום כמעט. הרבה אושר שאני נוסעת להגשים חלומות, ולחלום קצת כשאני שם. היתרון הגדול בנסיעה לבד הוא שלא צריך להתפשר, עושים כל מה שרוצים. החיסרון הגדול – אין מי שחווה איתי את הטיול, ואם לא אתעד אותו בתמונות או בכתב, הוא יישאר רק בזיכרוני.

"לדעתי, כל אחת צריכה להתנסות לפחות פעם אחת בנסיעה לבד. לא לוותר על משהו שרוצים, רק כי אין עם מי לנסוע! לי זה פתח עולם ומלואו, עכשיו אני כבר לא זוכרת איך זה לנסוע עם עוד אנשים".

*

"למי שמתלבטת אני אומרת: בחיים אל תוותרי על כלום. אם את מתלבטת, סימן שאת רוצה". עידית תמיר על הר בהודו

"לפגוש את התרמילאית שבי"

עידית תמיר, מנחת קבוצות ומאמנת אישית לחיים טובים באמצעות שיטת NoMoreDiets

"נסעתי לחו"ל כמה וכמה פעמים לבד, גם במסגרת עבודה וגם סתם כי הייתי צריכה אוויר. נסעתי גם לשבועיים להודו כשהתרמילאי שלי היה שם, ורציתי לפגוש את התרמילאית שבי. אני לא ממש זוכרת פחד שקשור לנסיעות לבד, אולי קצת אי נוחות מללכת לאכול בערב לבד במסעדה. מה שעזר לי זה הספרים שלקחתי איתי, מחברת ועט או אייפד, לכתוב ולהוציא החוצה את מה שאני רואה/ מתרשמת וסופגת.

"היתרון הגדול בלבד הוא שאת עושה רק מה שבא לך, בלי להתחשב ברצונות של אחרים. החיסרון הוא שאין עם מי לחלוק את זה במיידי. במישור הרגשי נסיעה לבד תורמת לתחושת העוצמה והמסוגלות שלי. אם אני רוצה לעשות משהו, אני פשוט צריכה לעשות אותו.

"למי שמתלבטת אני אומרת: בחיים אל תוותרי על כלום. אם את מתלבטת, סימן שאת רוצה. וכשיש ספק אז אין ספק, ולכן תסעי. מניסיוני, אנחנו לא מצטערות על מה שאנחנו עושות, אלא רק על מה שאנחנו לא עושות".

כל הנאות החיים, כמעט, בפוסט אחד – סוגרים שנה בגט א לייף. סטייל

מדי חודש כמעט אני אומרת לעצמי שאני לא כותבת פה מספיק. וזה לא שחסרים לי נושאים או פעילויות, רק שבאורח החיים העכשווי שלי אין מספיק זמן לעבד את החוויות ולשתף אותן. מצד שני, כשמסתכלים לאחור ומנסים לסכם, פתאום נראה שדווקא הייתה שנה די פורייה בכתיבה ובצילום.

בשנה הזו היו טיולים בארץ וטיולים בחו"ל (גם אם חלקם רק מנטליים), מצעדי קינוחים וגם יקבים, הרבה אמנות ומעט מלונות יוקרה, וכל זאת לצד שופינג ואופנה. אין לשכוח גם את הספרים, כי קריאה היא חלק בלתי נפרד מהנאות החיים, ומי שלא מבין את זה מחמיץ לפחות חצי.

כשניסיתי לקבץ כאן את ההיילייטים של השנה, הדבר הבולט ביותר היה שאני נחשפת – ואולי נכון יותר לומר: חושפת את עצמי – להמון יצירות אמנות, בין אם זה ציור, רישום, פיסול, צילום או כל מבע אחר. האמנות הזו יותר נוגעת, מרגשת ומשפיעה על הנפש שלי מאשר הרכישות שבצעתי השנה, ולא משנה איזה קניון יתעקש לטעון ששופינג תורם לאושר.

לכל קוראי הבלוג אני מאחלת לחוות כמה שיותר הנאות חיים בשנה הקרובה הבאה עלינו לטובה. תמיד חשוב לזכור שהעיסוק בהנאות הללו אינו בריחה מהמציאות, והוא גם לא סותר אותה. יש בהן משהו שמקל על הקיום, ואולי אפילו הופך אותו לשמחה גדולה. אני מקווה שכולנו נאסוף השנה בדרך כמה שיותר דברים קטנים שעושים טוב על הלב, ובעיקר שנדע ליהנות מהם.

פאי לימון ובזיליקום של מסעדת כרמים

קינוחים

מצעד הקינוחים בין תל אביב לירושלים. מצאנו את הגיבור האחד שמנסה לתת פייט לשוקולד

מצעד הקינוחים – חוגגים יומולדת. היה מתוק בחגיגות הצפוניות לרגל היווסדו של הבנזוג

מצעד הקינוחים של תל אביב. הצד המתוק של פסטיבל EAT שנערך בגן צ'רלס קלור ביפו

ביקב עגור מייצרים 15-20 אלף בקבוקים של יין אדום בשנה. שולחן האבירים של היקב

יקבים

תנו לגפן להתאמץ. בביקור ביקב שריגים למדנו כמעט כל מה שאפשר על היין האדום. וגם שתינו קצת, אלא מה.

החיים בסלואו-טק. קחו תובנה ממייסד יקב עגור, שוקי ישוב: "להקים יקב בוטיק זה לא לואו-טק ולא היי-טק, אלא סלואו-טק. עיקר העבודה של יינן הוא התבוננות".

עבודה שמזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", דמות מיסטית בפני עצמה. נערת המטוס של איגור סקלצקי

אמנות

יצאתי לטיול בפיג'מה. זו כבר נהייתה מסורת: ביקור בתערוכת הבוגרים של בצלאל

פנים שקשה לשכוח. עם כל הכבוד לפסלים הגרנדיוזיים של פיליפ פסקוואה, מה שתפס אותי הכי הרבה אלה הדיוקנאות שלו

ליל כל הקדושים. מבין העבודות שהוצגו ב"קדושים אחרים" (גלריה דן) תפסו אותי העבודות של איגור סקלצקי

אמן סיני חדיש אומר. תורידו נעליים: איי וייויי הגיע למוזיאון ישראל

אוהבת להיות בבית. על הספה, במקלחת ועם תנור האפייה של התערוכה "אין כמו בבית" במוזיאון ישראל

דבר אליי בכפתורים, אהובי. התערוכה הכיפית של השנה: תערוכת הכפתורים במוזיאון תל אביב

"אני מדמיינת את האישה שאני רוצה להיות. המשבר הגדול הוא שלא אגיע לכך". אחת ההפתעות הגדולות של השנה, מבחינתי: רועי חפץ, אמנית טרנסג'נדרית, במוזיאון אנה טיכו

הבריכה הפרטית בסוויטה של מלון גורדוניה / צילום: יח"צ

מלונות יוקרה

חלון למלון. אולי זה לא "המלון היוקרתי בעולם", כמו שטוענת הסדרה שנעשתה עליו, אבל  אוריינטל מנדרין בלונדון בהחלט שווה הצצה. ואותי תמיד עניינו אחורי הקלעים של כל האסתטיקה והיוקרה, לא פחות מהדבר עצמו.

פלש גורדוניה. אחד המלונות הכי מדהימים שהייתי בהם בארץ, ובכלל – מלון גורדוניה.

שקנאי אוכל בממוצע ק"ג דגים ביום. מי ישלם? בנון ישלם?- שקנאי במאגר משמר השרון / צילום: גלית חתן

טיולים

בא לכם לקפוץ לקפה. חמש נקודות קפה שאנחנו ממש אוהבים

תיק שקנאי. לתצפת על השקנאים מקרוב במאגר משמר השרון

לייב אין בית שמש. ביקור מפתיע בתל בית שמש, או איך כמעט פספסנו את המאגר התת קרקעי

לייב אין רמת הגולן. הטיול הכי לא צפוי שיש ברכס בשנית

ירוק על ירוק. טיול שמתחיל עוד בכביש שמוביל אליו, ממשיך במסלול המעגלי של נחל קטלב, ומסתיים בקפה בבר בהר

על ראש הגבעה. בדרך כלל כשיש פקקים בכביש 1, ווייז שולח אותי לראשון לציון דרך מודיעין וגבעת התיתורה. לקראת ט"ו בשבט החלטתי לעשות מעשה, וטיילתי על הגבעה. היה מעניין ועשיר

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

טיולים בחו"ל

להיות בת 40 בפריז. סיכום החוויה הזו שבה מחליפים קידומת

הרהורים על סנטוריני. בין הציזיקי האלוהי לקציצות העגבניות המטריפות רשמתי לעצמי כמה תובנות

ושיהיה לכם דובר-טק! סיור קולינרי ברחבי סלובניה

לאיפה מגיעים הכי הרבה תיירים. היעדים שהכי מלהיבים את אורזי המזוודות

קריאה וחומר למחשבה

הספרים שהכי תפסו אותי בשנת 2016. יש יותר מעשרה כי היה קשה לסנן ולבחור

עף לי המוח. איך משפיעה האמנות על הפעילות המוחית שלנו

שולחן לאחת. הפוליטיקה של הלבד

לנה דנהאם אמרה כי היא מקווה שלמרות שלשושנה (בתמונה) יש כמה רגעים לא מושלמים בטוקיו, "היא עדיין תעורר השראה באנשים"

אופנה

שחקי אותה כמו דנהאם. על הסטיילינג הייחודי של הסדרה 'בנות' שתכננתי לעזוב אחרי שני פרקים, אבל איכשהו צפיתי בכל העונות

סט כלי מיטה שנמכר באליאקספרס תמורת 95 דולר

שופינג

גן עדן של שותים. כוסות זכוכית בלתי רגילות לחלוטין

בזמן ש(לא) ישנתם. פוסט כלי המיטה שהכי רציתי לקנות השנה, ואני עדיין רוצה

 

שנה טובה!

%d בלוגרים אהבו את זה: