ארכיון קטגוריה: טיולים בחו"ל

10 דברים שחייבים לעשות במדריד

"אפשר לקבל מפה?", ביקשתי מפקיד הקבלה במלון. "הפעם האחרונה שהייתי במדריד הייתה לפני 12 שנה", הוספתי. "אל דאגה, שום דבר לא השתנה כאן בזמן הזה", השיב במבט מעט עייף, כאילו הוא זה שאחרי טיסת לילה ולא אני, ובכל זאת נתן לי את מפת העיר. "אבל אני השתניתי", רציתי לומר לו, אבל שתקתי, וחשבתי על המערכון המפורסם של יוסי בנאי על ירושלים, שבה שום דבר אף פעם לא זז.

מדריד, בדיוק כפי שזכרתי אותה, היא עיר שמחה – למרות המשבר הכלכלי שממנו סבלה ועדיין סובלת ספרד בשנים האחרונות. השמחה ניכרת באנשים, ברחובות, בבתי הקפה המלאים, בשוק ובכיכרות. סוג של תפיסת חיים, אותה תפיסה שהולידה את הסייסטה, למשל. אז נכון שזו לא העיר המתויירת ביותר בספרד, למרות שהיא עיר הבירה, אבל בשנים האחרונות מצליחה מדריד למצב את עצמה כאטרקטיבית לתיירים, והיא בהחלט שווה ביקור של כמה ימים. הנה 10 דברים שחובה לעשות במדריד [כל הצילומים שלי, למעט הפראדו, ואין לעשות בהם שימוש ללא רשותי]:

*

הכיכר קיבלה את שמה מסיבלה (cybelle), אלת הטבע והאדמה של הדת הפריגית

כיכר הסיבלס

כאן מתכנסים הספרדים כשהם חוגגים או כשהם מפגינים. מכאן יוצאות הבשורות, וכאן, בראש הפלאסיו דה קומיוניקאיונס, בעבר מפקדת שירות הדואר הספרדי וכיום בית העירייה של מדריד, מתנוסס שלט ענק: Refuges Welcome. מסר קצר וחד, ובאנגלית. שכולם יבינו.

במרכז הכיכר נמצאת הפונטנה דה לה סיבלס – מזרקה ניאו-קלאסית של אלה היושבת בכרכרה שמושכים שני אריות, אשר קיבלה את שמה מסיבלה (cybelle), אלת הטבע והאדמה של הדת הפריגית. הכיכר, שנבנתה בסוף המאה ה-18 על ידי האדריכל ונטורה רודריגז, מחברת בין דרך ה"קסטליאנים" (Castellna) הנמשכת משדרת פראדו ועד לפלאזה דה קולון, לבין רחוב אלקלה, שחוצה את מדריד מפוארטה דל סול במערב ועד שער אלקלה במזרח.

את הכיכר מקיפים גם באנקו דה אספניה, הבנק המרכזי של ספרד, פלסיו דה בואנהויסטה, בעבר משכנו של הדוכס מאלבה, ופלאסיו דה לינארס, ארמון בארוקי שנבנה ב-1873 על ידי בנקאי עשיר. כולם גדולים ומרשימים, שווים תמונה, ומוסיפים להדר של הכיכר הסואנת.

*

התצפית מגג ארמון האמנויות היפות

ארמון האמנויות היפות

וליתר דיוק, הגג של הארמון שמציע תצפית של 360 מעלות כמעט, כך שניתן לראות משם גם את הרחוב הראשי של העיר, גראן ויה, את שדרת הפראדו ואזורים פחות מתוירים. אפשרות אחת היא להתיישב בבית קפה שמגיש משקאות חמים ועוגות, אך מומלץ יותר לתפוס את אחד ממלצרי האלכוהול שמסתובבים הלוך ושוב, להזמין קוקטייל, ולהשתרע בפינת הרביצה. דרך לא רעה בכלל לסיים את היום, ולאגור כוחות לקראת הלילה.

*

אל תוותרו על ביקור בארמון הזכוכית שבלב פארק רטירו

פארק רטירו

הריאה הירוקה של העיר, 1,250 דונם של אוויר נקי וציוץ ציפורים. בין 15 אלף העצים תמצאו את ארמון הקריסטל, אשר כשמו כן הוא: ארמון שכולו זכוכית ומתכת בלי אף לבנת בטון אחת. גם אם יש תור בגלל תערוכה כזו או אחרת שמוצגת בו, שווה להמתין בשביל להיכנס פנימה. לא בגלל התערוכה, אלא בגלל החוויה הייחודית של חממת ענק שצבעיה משתנים בהתאם לצבע השמיים.

כיאה לכל פארק אירופי שמכבד את עצמו, תמצאו כאן פסלים, מזרקות ואגמים (באביב אל תוותרו על גן הוורדים), וגם בית קפה אחד או שניים. חוויה מדרידאית כהלכתה, במיוחד בסופ"ש.

*

הדובה עם עץ הקטלב, בקצה כיכר פוארטה דל סול

פוארטה דל סול

זו הכיכר שהשעון הענקי שלה מכריז על כניסת השנה החדשה לספרד – כל תחנות הטלוויזיה עוקבות אחרי מחוגי השעון הזה, בזמן שאלפים נדחסים תחתיו, משולהבים, סופרים לאחור. בקו ישר מול השעון, בצד השני של הכיכר (צריך לחצות את הכביש), נמצאת נקודת האפס שממנה מודדים את המרחקים ממדריד לערים אחרות. ובקצה ממש, נמצאת הדובה המחבקת את עץ הקטלב (הידועה בקרב הקהל הרחב דווקא כדב שמחבק עץ תות), שהפכה לסמל הבלתי מעורער של העיר ולכן מככבת במספר רב של מזכרות.

*

מומלץ להגיע בשעת השקיעה. מקדש דאבוד

מקדש דאבוד

מקדש מצרי עתיק מהמאה השנייה לפני הספירה, שהוקם לפי הוראותיו של מלך מרואה, ונבנה בדרום מצרים. ב-1968 הועתק המקדש לפארק דל אוסטה, כהוקרה על מאמצי הסיוע שהשקיעה ספרד בהצלת מקדשי אבו סימבל, שבניית סכר אסואן העמידה אותם בסכנה.

המקדש מוקם במרכז בריכה גדולה אך רדודה, וכיום אין אליו גישה ישירה. ניתן רק להקיף את הבריכה, לחפש זוויות צילום מעניינות, ולחכות לשעת השקיעה – אז מגיעים עשרות רבות של תיירים לצפות בו במלוא תפארתו והדרו, כשהוא מקבל אופי מיוחד בזכות שילוב בין תאורה מלאכותית לתאורת סוף יום.

*

אלמודנה היא קתדרלה חדשה יחסית, אך מרשימה כעתיקה

קתדרלת אלמודנה

אפשר היה לחשוב שלקתדרלה של בירת ספרד תהיה היסטוריה מפוארת, אבל היו לה בעיקר קשיים מפוארים: התוכניות להקמתה עלו במהלך המאה ה-16 מהרגע שבו הפכה מדריד לבירת ספרד, אך הבנייה נדחתה לאורך זמן, עקב התנגדותה של הבישופות של טולדו שפחדה מפגיעה במעמדה. בפועל החלה בניית הקתדרלה ב-1879, אך החבר'ה לקחו את הזמן ולבסוף היא הופסקה עם פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית. ב-1950 חזרו לבנות, אבל הקדתרלה נפתחה רק ב-1993, בנוכחות האפיפיור יוחנן פאולוס השני.

מאז מתקיימים כאן האירועים החשובים של משפחת המלוכה הספרדית – שהארמון שלה נמצא ממש ממול (אפשר לבקר בכמה מהאולמות והחדרים בארמון, אבל אסור לצלם כלום).

*

אסור לצלם בפנים. מוזיאון הפראדו

מוזיאון הפראדו

המוזיאון הגדול והחשוב ביותר של ספרד, שמציע את אחד האוספים הגדולים ביותר של אמנות אירופית מן המאה ה-14 ועד תחילת המאה ה-19 – כולל גויה, ולסקז ואל גרקו. כשהמוזיאון נפתח ב-1819, הוא היה נגיש לקהל הרחב רק יום אחד בשבוע ובאישור מיוחד. בתקופתנו הוא פתוח כל יום, ומחיר כניסה עומד על 15 יורו. הבעיה העיקרית איתו: אסור לצלם, בכלל. אגב, הגרניקה המפורסמת של פיקאסו מוצגת דווקא במוזיאון ריינה סופיה, שמציג בעיקר תערוכות מתחלפות, ועל החצר האלגנטית שלו לא כדאי לוותר.

*

דון קישוט וסנשו פנצ'ה חולשים על כיכר אספניה

כיכר אספניה

ממוקמת בקצהו המערבי של רחוב גראן ויה, לא רחוק מהארמון המלכותי. כאן ניתן למצוא את אחד האייקונים הבולטים ביותר של המדינה – פסל האבן העצום של הסופר והמחזאי מיגל דה סרוואנטס, מגדולי היוצרים בשפה הספרדית. משני צדדיו פסלי אבן של דולצינאה, ולפניו הוצב דון קישוט המפוסל בברזל, כשבידו האחת כידון ואילו ידו השנייה מונפת אל על. לצדו, כמובן, אלא מה, העוזר הנאמן סנצ'ו פנשה. האנדרטה החלה להיבנות בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אך הבנייה הושלמה רק בשנת 1957. נדמה שמאז ועד היום לא הפסיקו התיירים להצטלם לידה (גם כשמסביב לפסל מוקם שוק זמני מקורה).

*

השוק הצבעוני סן מיגל

שוק סן מיגל

אמנם בוקריה זה לא, אבל בין הדוכנים הרבים של שוק סן מיגל, כמעט כל אחד יוכל למצוא את המאכלים הספרדיים שמדברים אליו. פאייה שחורה לצד פאייה צמחונית, מגשי גבינות בליווי כוס יין מקומי, פטאטס ברוואס, כל פירות הים האפשריים, וגם שקדים מטוגנים ברוזמרין או בלימון – כל אלה הוכיחו לנו שעדיף לבוא רעבים, ויותר מפעם אחת.

לא כדאי לוותר גם על הצ'ורוס המקומי, שהוא הרבה פחות מתוק ממה שמוכר לנו בארץ. את הצ'ורוס טובלים בכוס שוקולד מומס בטמפרטורה של 75 מעלות, ואת מה שנשאר אפשר פשוט לשתות. הייתם במדריד ולא אכלתם צ'ורוס? לא הייתם במדריד.

*

מהכיכרות האלגנטיות ביותר באירופה. פלאזה מאיור

פלאזה מאיור

אם תלכו סתם כך ברחוב, לא תשימו לב שהיא קיימת. צריך להסתכל היטב, לזהות את אחד השערים הצרים-יחסית ולהיכנס לתוך החצר המרובעת הענקית – מהכיכרות האלגנטיות ביותר באירופה. זהו הלב העתיק של מדריד, שהחל לפעם בימי הביניים כשוק מחוץ לחומות. ב-1560 ביקש המלך פיליפ השני מהארכיטקט חואן די הררה להפוך את השוק לכיכר 'אמתית'. אמנם נרשמה היענות חיובית, אך המהלך יצא לפועל רק ב-1617, תחת הנהגתו של חואן גומז דה לה מורה (יורש העצר של הררה).

בניית הכיכר הושלמה אחרי שנתיים "בלבד", לא דבר של מה בכך לאור גודלה: כ-120 מטר אורך ו-90 מטר רוחב. באותה תקופה היא הייתה מוקפת במבני עץ בני שש קומות. הבתים נשרפו במהלך השנים שלוש פעמים: ב-1631, ב-1672 וב-1970, ובכל פעם נבנו מחדש. כיום ניתן לראות באחת הצלעות של הכיכר, על קירות קאסה דה לה פנדרלה, את ציורי הקיר הנהדרים של קרלוס פרנקו, המתארים דמויות מיתולוגיות שקשורות להיסטוריה של מדריד; ואילו במרכז הכיכר ניצב פסל של פיליפ השלישי רוכב על סוס. כי בלי סוס ברונזה אחד או שניים, שום עיר אירופית אינה שלמה.

 

ואם נשאר לכם עוד זמן:

גראן ויה – רחוב הקניות של מדריד

הגנים הבוטניים (אבל לא בחורף)

מרכז התערוכות קיישה (כדאי לבדוק מה מוצג בזמן שאתם מגיעים)

הרכבל לגן החיות

שער אלקלה

אצטדיון סנטיאגו ברנבאו (האצטדיון של ריאל מדריד. אפשר לעשות סיור, ואפשר לצפות במשחק)

אצטדיון ויסנטה קלדרון (האצטדיון של אתלטיקו מדריד)

מוזיאון תיסן בורנמיסה

בנעליו

מאות נעליים שמסכמות 45 שנות יצירה משוגעת. מתוך התערוכה "אמנות הנעל" של מנולו בלניק במדריד / צילום: גלית חתן

בשבוע שעבר שלחתי לה צילום של הכתבה שהכנתי למוסף G של גלובס, על הביקור שלנו במדריד. ובהגדלה, את הפסקאות שעסקו בתערוכה של מעצב הנעליים הספרדי מנולו בלניק, שמתקיימת במוזיאון הלאומי של האמנויות הדקורטיביות. "מגניב", היא ענתה לי, "אבל יש לך טעות".

הלב שלי נפל לתחתונים. טעות? אני? מה קורה פה? הקלדתי שורה של סימני שאלה, שגרתי, ונכנסתי למערבולת מחשבות: על מה, לעזאזל, היא מדברת. הדקות חלפו, היא לא חזרה אליי. נהייתי חסרת סבלנות, אבל לא רציתי להציק. עוד דקה חולפת, ועוד דקה. 19 דקות בדיוק, ספרתי!

ואז היא כותבת: "כתבת מנולו בלניק. ומירי פסקל אומרת מולנקו בלנקו".

הה! נרגעתי. הכול טוב. אפילו מירי פסקל האלמותית יודעת במי מדובר, ובוודאי הייתה מסכימה שהוא שווה תערוכה. היא, ושרה ג'סיקה פרקר, כמובן.

רישום של מנולו בלניק מתוך התערוכה "אמנות הנעל"

יש אנשים שמגיעים לבירת ספרד ומייד רצים לסנטיאגו ברנבאו, לבקר במוזיאון של ריאל מדריד ולהתפעל מנעלי הכדורגל של כריסטיאנו רונאלדו וגארת בייל (רגע לפני שמעבירים אותו לקבוצה הבאה). אני העדפתי את התערוכה "אמנות הנעל", שמציגה את עבודתו הייחודית של בלניק. התערוכה (כניסה חינם. עד 8 במארס. לאחר מכן תוצג התערוכה במוזיאון באטה שו בטורונטו) מסכמת 45 שנות קריירה של מוח משוגע במיוחד (במובן החיובי של המילה), וכוללת למעלה מ-200 דגמי נעליים, וכ-80 רישומים שלהם, לצד צילומי אופנה של גדולי הצלמים בתקופתנו.

לתערוכה הזו – שתי קומות, שישה חללים ומאות נעליים – יש שעות פתיחה מוזרות, ולכן כדאי להתעדכן לפני שבאים. אנחנו הגענו ביום חמישי, שבו המקום פתוח רק אחר הצהרים, ולשעתיים בלבד. עמדנו בתור ארוך של נשים סבלניות, וגברים קצת פחות. בפנים הם כבר היו יותר נינוחים – רובם ניסו לשתף פעולה, ולנתח למה להתכוון המשורר, כלומר המעצב, כשפיזר עשרות פונפונים קטנים בליווי אבני חן על נעלי סטילטו, שצריך קורס מיוחד כדי לצעוד בהן מבלי ליפול.

Lagartija (2016). הכול התחיל מאובססיית הילדות של בלניק: לעצב נעליים ללטאות

LOLA, 2013. נעלי הפומפונים עוצבו לרגל חגיגות 15 שנה לווג ספרד, כמחווה לשחקנית לולה פלורס

האירוע האופנתי הזה מרתק גם למי שאפילו לא חולמת להוציא סכומים של אלפי אירו על זוג נעליים אחד – ומעדיפה לשלם הרבה-הרבה-הרבה פחות על החיקוי של זארה. זו הזדמנות לצלול לתוך מוח יצירתי בצורה יוצאת דופן, ולהקדיש מחשבה לשאלות מה אפשרי ומה לא אפשרי, ומדוע אנחנו נוטים לציית למה שמקובל, במקום לתת לדמיון לעוף לכל הכיוונים – כמו שבלניק עושה. נכון, אין לנו את התקציב לזוג נעליים שלו, אבל לקבל השראה זה בחינם.

מתוך התערוכה "אמנות הנעל", המוקדשת ליצירתו של המעצב הספרדי מנולו בלניק / צילום: גלית חתן

#TouristGoHome

מספר התיירים בספרד היה בשנה החולפת כמעט כפול ממספר התושבים. מקדש דאבוד, מדריד (צילום: גלית חתן)

דווקא בעולם שבו טיסות הן עניין זול מאי פעם (אם אין לכם בעיה עם קונקשנים, אתם שמחים להביא אוכל מהבית והמזוודה שלכם תמיד קטנה), ומלונות מורידים מחירים בגלל התחרות עם Airbnb, יש אנשים שחושבים שתיירות היא עסק ממש לא רצוי. לדעתם, המצב החדש שמשמח רבים הוא בעצם אסון לכל מי שגר בעיר תיירותית. ההמונים שמשתלטים לך על המרחבים הביתיים אמנם מכניסים כסף לכלכלה המקומית, אבל גם גורמים ללא מעט נזק. אפילו הלורד ראש עיריית אוקספורד כבר הגדיר את העיר שלו כ"גיהינום תיירותי" בכל יוני עד אוקטובר, בגלל כל מעריצי הארי פוטר שמגיעים לבקר.

האקטיביסטים המתנגדים לתיירות גלובלית הקימו תנועה בשם #TouristGoHome, שהחלה לפעול ב-2017 וצפויה לתפוס תאוצה ב-2018. העובדה שכעת יש גם הפלגות זולות יחסית בין ארה"ב לאירופה, רק תוסיף להם עבודה. הפגנות עם שלטים מסוג "זו לא תיירות, זו פלישה" יהיו פוטוגניות גם בעתיד הקרוב. ואם תיירים יצלמו אותן בתור אטרקציה, היקום בכלל יקרוס לתוך עצמו.

כאן אפשר לקרוא כתבה מלפני כמה חודשים על התנועה ה'לא נחמדה' הזו (בין היתר הם ריססו אוטובוס תיירים ליד קמפ נואו).

התיירות בספרד אחראית ל-11% מהתמ"ג הלאומי. פלאסה מאיור, מדריד (צילום: גלית חתן)

מנתוני האו"ם עולה שצרפת הייתה המדינה המתוירת ביותר בשנה החולפת, ובמקום השני נמצאת ספרד. בעוד שהצרפתים כבר 'רגילים' למעמד הזה, הספרדים הרבה פחות. ב-2016 הם היו במקום השלישי, עם כ-75.5 מיליון תיירים בשנה על 46 מיליון תושבים. ב-2017 עלה מספר התיירים ל-82 מיליון, וראש ממשלת ספרד הודיע שהתיירות אחראית על 11% מהתמ"ג הלאומי, וההכנסות שהיא מספקת למדינה עומדת על 87 מיליארד יורו.

למדינה שמצב הכלכלה שלה היה בכי רע, בלשון המעטה, והיתה חברה במועדון ה-PIGS הידוע לשמצה, זו אמורה להיות בשורה טובה. זה גם מסביר את העובדה שממשלת ספרד הוציאה את כל התותחים כשבקטלוניה ביקשו להכריז על עצמאות: רוב התיירים מגיעים לברצלונה (ולאיביזה ולמיורקה), ולכסף שהם מביאים איתם יש ערך כפול. מצד שני, מבירת קטלוניה כבר מגיעים דיווחים על מצב שקרוב ל'קריסת מערכות' – העיר פשוט לא בנויה להתמודד עם כמויות האנשים שמגיעים אליה. דוגמה: שכר ממוצע של צעירים בברצלונה עומד על 1,200 יורו בחודש. אחרי כניסת Airbnb ירד מלאי הדירות להשכרה בעיר, המחירים לשוכרים 'רגילים' עלו, וכעת שכר דירה ממוצע הוא 850 יורו. אז כן, אפשר להצטמצם ולגור עם שותפים או לעבור לפרברים, אבל אתם מבינים את הכיוון.

אנחנו כל כך אוהבים לטייל, ולראות עולם, ולשנות אווירה, ולצאת מהשגרה, שאנחנו חושבים רק על עצמנו ולא על התושבים של המקום שאליו אנחנו מגיעים. אנחנו מניחים שהם שמחים שבאים לבקר אצלם, הרי אנחנו אוהבים לראות תיירים אצלנו, ולא חושבים על כל הצד האדמיניסטרטיבי והתשתיתי. למה לנו, אנחנו הרי בחופשה. אבל זו מחשבה מאוד אגואיסטית, וגם בעידן שבו ה"אני" מנצח כמעט בכל קרב מול ה"אנחנו" צריך לעצור רגע ולחשוב ולהעלות רעיונות ולנסות שהם יגיעו אל מקבלי ההחלטות. נכון, זו לא העבודה שלנו, אבל זו כאמור החופשה שלנו ואנחנו רוצים שהיא תהיה טובה. אנחנו גם ככה עובדים בשבילה, אז למה לא עוד קצת.

%d בלוגרים אהבו את זה: