Category Archives: טיולים בחו"ל

הרהורים על סנטוריני

הכתבה שלי על סנטוריני, גיליון יולי של 'ליידי גלובס'

"החופשה השנתית" – צמד מילים שמזכיר קצת בית ההבראה של פעם, שאליו היו נוסעים פעם בשנה מטעם המפעל או הקיבוץ. היום אנשים נוסעים להרבה יותר חופשות מפעם, ובכל זאת, עדיין יש למילים האלה משמעות, כי הן מתייחסות לחופשה הארוכה ביותר שיש לך. השנתית שלנו הייתה באי יווני קטנצ'יק שנוצר כתוצאה מהתפרצות הר געש שכבר אינו פעיל. על הטיול עצמו כתבתי בגיליון יולי של 'ליידי גלובס', שהופץ השבוע, וכאן אני רוצה להביא כמה הרהורים על סנטוריני.

*

התמזל מזלנו להכיר את סנטוריני דרך הרגליים. בדרך כלל שוכרים רכב או מדריך, מה שמקצר דרכים וחוויות. אבל כשאתה הולך לך לבד בטבע, מגיע אל עיירות, וממשיך מהן הלאה, החוויה יותר הוליסטית. אתה מתחבר יותר אל המקום שאתה נמצא בו. אולי בגלל זה האי הקטנטן הותיר עלינו רושם גדול. ואולי גם בגלל דברים אחרים.

*

יותר מאי פעם, יצרנו קשר ממש קרוב עם צוות המלון שלנו. זה מלון בוטיק קטן, שבעה חדרים בסך הכל, את ארוחת הבוקר מגישים לך למרפסת של החדר, והיחס סופר אישי. אולי זה בגלל שהיינו בתחילת העונה, ועדיין הייתה להם הרבה סבלנות, ואולי כי הם פשוט כאלה. העובדים התעניינו בנו, אנחנו התעניינו בהם, שאלנו שאלות, וגילינו שכמעט כולם מגיעים מאתונה, כי בגלל המצב הכלכלי הנוראי ביוון אין שם כמעט עבודה לצעירים. החלפנו חוויות (הקונסיירז' הייתה עיתונאית ספורט!), קיבלנו המלצות, המלצנו שיבואו לבקר בישראל, וביום האחרון נפרדנו מהם בחיבוקים ונשיקות. כזה באמת עוד לא קרה לי אף פעם, באף מלון.

*

ברוב המסעדות ובתי הקפה באי יש wifi חינם, אבל במסעדה אחת נכתב בגדול "אצלנו אין". למה, שאלנו, והתשובה: 'אנחנו מסעדה יוונית מסורתית, ולכן אין לנו אינטרנט. מאמינים בתקשורת בין בני אדם. רוצים לשאול משהו? לא הבנתם משהו מהתפריט? אין בעיה, אנחנו נסביר לכם'. האמת, גישה מרעננת. אבל לא הייתי עומדת בזה אם כל בתי האוכל היו נוהגים כמוהם.

*

ארוחת הצהרים המהנה ביותר הייתה במסעדה על שפת המים, בין העתיקות של אקרוטירי לחוף האדום. הגענו בשעה לא פופולרית בעליל, כך שמלבדנו היו רק עוד שני שולחנות. זה מקום שבו אתה מתיישב על הכיסא, ולא רוצה לקום. כל כך הרבה מדברים על חשיבות השלווה, והנה היא כאן, ממש כאן. אז למה ללכת.

מתישהו אחרי המנה העיקרית ניגשה אל שולחננו אישה אחת. אירית במקור, כך מתברר, וחיה 19 שנה בסנטוריני. היא התחילה לדבר איתנו כדי להמחיש לאנטוניו, הבן של הבעלים ניקולס, איך עושים סמול טוק וכמה חשוב לדעת את זה כשאתה עומד לרשת את המסעדה של אביך.

היא סיפרה לנו קצת על ניקולס, קצת על עצמה (על הרעיון לשתות בירה ללא אלכוהול הגיבה בשתי מלים: No Way), וקצת על פסטיבל דתי שאמור היה להתרחש ביום המחרת על האי תריסיה ושלדבריה ממש היה כדאי שנבקר בו. אין ספק: היא לגמרי הייתה טובה בסמול טוק, וגם לנו היה מה ללמוד ממנה. לפסטיבל לא הלכנו, כי היו לנו תוכניות אחרות.

*

סנטוריני היא הרבה יותר מזרחית מאשר אירופית. כמקובל באזורים ים תיכוניים, עמידה בלוחות זמנים היא המלצה בלבד. אז מה אם אתר העתיקות החשוב אמור להיסגר בשלוש, לאחראית מתחשק ללכת הביתה כבר בשתיים וחצי. ואין משטרת תיירות שאפשר להתלונן אצלה, וגם לא לשכת תיירות מקומית. באתר אחר הוחלט שביום מסוים סוגרים בשלוש בצהריים ולא בשמונה בערב. למזלנו הספקנו להגיע בשתיים, אבל בצאתנו משם ראינו לפחות שלושה זוגות מאוכזבים שלא הבינו למה מונעים מהם את אחת החוויות המומלצות ביותר באי.

גם שעות הארוחות אינן אירופיות. כאן לא מתייצבים לסופלקי ב-12:00 ולארוחת הערב ב-18:00. תוסיפו עוד שעתיים לכל כיוון, וקיבלתם מקום שמתאים מאוד לישראלים. להשיג שולחן ב-21:00 אם לא הזמנתם מראש, זה מסובך.

*

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

לא ברור מדוע ולמה, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לחתונות של זוגות אסיאתיים. ראינו אותם בעיקר בצילומי חתונה בעיירות פירה ואיה (לבטא אי-יה). להגיע לאי הזה בשביל ירח דבש, את זה אני מבינה, אבל בשביל צילומים? או בשביל החתונה עצמה? כנראה שהעולם באמת שטוח, כמו שאומר תומס פרידמן. הגלובליזציה הגיעה גם לכאן, גם במובן הזה.

*

אחד הוויכוחים שלנו בנוגע לנסיעה הזאת היה באיזו תחבורה נשתמש בזמן שהותנו באי. קראנו שיש קווי אוטובוס שעוברים בין כל אתרי התיירות העיקריים, ורובם ככולם יוצאים מהעיירה פירה. יש מספר קטן יחסית של מוניות, ואפשר גם לשכור רכב.

אני הייתי בעד האפשרות הזולה והנוחה של אוטובוס, מה גם שזה סוג של חוויה, לנסות את התחבורה הציבורית המקומית. הבנזוג, מנגד, טען שזה מנוגד לכל הקונספט של חופשה, בוודאי חופשה באי נופש. אוטובוס שייך ליומיום, ועצם זה שאתה צריך לחכות לו, ולעצור כל תחנה, ומוריד אותך במרחק מהיעד שרצית או מהמלון שלך, ולפעמים הוא גם צפוף ואין מקום לשבת, פוגם בעצם החוויה.

רק פעם אחת הצלחתי לשכנע אותו לחכות בתחנת אוטובוס, מאיה לפירה, ודווקא אז הגיע אוטובוס כל כך מפוצץ באנשים שהוא לא הסכים להצטופף בו. במקום זה הוא הלך לבעל הקיוסק שממול, וביקש ממנו להזמין לנו מונית. צ'יק צ'ק היא הגיעה, ולקחה אותנו ישירות למלון. עד עכשיו אני מתקשה להודות שזה היה הדבר הנכון לעשות. עניין של מנטליות.

*

חופשה על אי לא דומה לחופשה עירונית. היא בהכרח קלילה יותר, גם אם היא לא מוקדשת לבטן-גב. יש בה יותר נינוחות, והיא מציעה חוויות יותר ייחודיות מעוד קתדרלה ועוד מוזיאון ועוד גשר. במקום כמו סנטוריני שמתגוררים בו 16 אלף איש ומגיעים אליו 3.5 מיליון תיירים בשנה, בכלל יש הרגשה שכולם שמחים יותר מהרגיל כי כולם בחופשה. אתה רוצה שזה יימשך לנצח, אבל מבין שבלי נקודת התייחסות, בלי מציאות 'אמיתית', זה יאבד את החן שלו מהר מאוד. מה גם שהתקציב שלך מוגבל – זה חופש שעובדים בשבילו, לא חופש טבעי. עוד נקודה למחשבה בזמן שמתכננים את החופשה הבאה.

כאן לא מתייצבים לסופלקי ב-12:00 ולארוחת הערב ב-18:00. תוסיפו עוד שעתיים לכל כיוון, וקיבלתם מקום שמתאים מאוד לישראלים. פינה במסעדה בעיירה פירוסטפני

מערבבת שמחה בשמחה

השבוע יצא גיליון חדש של ליידי גלובס, תחת הנושא "לייצר שמחה – האסטרטגיות של המוח". אמירה אחת שתפסה אותי חזק, דווקא כי היא פשוטה ונכונה, הייתה של פרופ' אהרון בן זאב, מהמומחים החשובים בעולם לחקר הרגשות. בן זאב אומר שככל שמגוון הדברים שמשמחים אותנו יהיה רחב יותר, כך יש סיכוי שהאושר שלנו בחיים יהיה עמוק יותר.

המשפט הזה, ואולי בעצם כל הגיליון, גרם לי לחשוב על הדברים בחיי שמייצרים עבורי שמחה, ולהתיישב להכין רשימה. היא עדיין חלקית, מודה שלא חפרתי מספיק עמוק. זה אולי נשמע קל לענות על השאלה "מה משמח אותי", אבל אחרי שניים-שלושה חשודים מיידיים זה דורש מחשבה.

אני מאמינה שרשימה כזו היא דבר מאוד אינדיבידואלי, זה לא משהו שאפשר להעתיק מאחרים, ולהגיד אם זה עבד בשבילו אז אולי זה יעבוד גם בשבילי. אדם צריך להכיר את עצמו טוב, להסתכל אחורה על חוויות חייו, ולנסות למצוא את הרגעים שעשו לו את זה.

אחרי שמתגבשת הרשימה, רצוי לנסות להפוך אותה לנוכחת בחיים כמה שיותר. זה לא אומר, כמובן, שצריך לדבוק רק באסטרטגיות הישנות ולא לייצר חדשות. אבל לפחות שתהיה נקודת התחלה, משהו שאפשר להיאחז בו בימים של עצבים, כעס, דיכאון, אכזבה או סתם שעמום.

הנה כמה דברים מהרשימה שלי:

*ביקור בשוק מחנה יהודה – פעם הייתי בחורה של קניון רמת אביב, אבל זה עבר לי. האנרגיות שיש לשוק הזה עושות לי טוב על הלב, משחרר אצלי הכול, מטעין אותי באמצע השבוע או מייצר אצלי חגיגה בשישי.

*האזנה למנהרת הזמן של ירון אשבל – כל יום בין 12:00 ל-15:00 מוזיקה כייפית משנות ה-70, 80 ו-90 שגורמת לי לחייך ולחזור לימי התום והתמימות (לא כל יום מצליחה להאזין לכל התוכנית, ואיכשהו אלה תמיד ימים פחות שמחים).

*טיול בטבע עם מים – תנו לי איזה מעיין, נחל, אפילו נחלצ'יק או מפלונצ'יק, ואני נהיית מבסוטה. בשבוע שעבר הלכתי בתעלת המים של עין קדם, וזה היה כיף גדול יותר מהחלק הראשון של הטיול, למרות שגם הוא היה שווה (מערת אורנית).

*ספר של ז'ורז' סימנון או אתגר קרת – את הראשון מתרגמים פה בקצב סדרתי, ומהשני לא שמענו כבר שנים וחבל, אבל משניהם אני נהנית. אגב, יש שני ספרים ששמחתי לקרוא אותם החודש, למרות שהעלילה שלהם לא שמחה במיוחד. דיסוננס? לא חושבת.

*ארוחת בוקר בבית קפה באמצע השבוע – תחשבו על זה מה שתחשבו, אולי זה מוח שעבר חיברות קשה שצריך לטלטל, אבל סתלבט באמצע היום במקום להיות בעבודה, תמיד מעורר בי שמחה.

*לעשות שטויות – זה קורה מעט ורק בחו"ל, אבל תמיד בכיף. בארץ עוד לא השתחררתי מאלמנט ה"מה יחשבו עליי", מה שהורג שמחות קטנות, אבל מעבר לים איש אינו מכיר אותי ואני יכולה לרקוד באמצע הרחוב בלי לשים על אף אחד.

*טיול בחו"ל – אחרי כל השנים, אני עדיין שמחה להגיע לשדה התעופה, ומקבלת בשמחה כל מה שבא אחר כך, גם אם דברים מתפספסים או לא קורים כמו שהייתי רוצה. להתבאס בחו"ל זה משהו שלא מחזיק מעמד יותר מ-5 דקות.

בז בחוף הים של נתניה / צילום: גלית חתן

*לפגוש בעלי חיים בטבע – ורצוי שאלה יהיו תנים, שועלים, דורבנים, צבאים, יעלים, חוגלות או עופות דורסים. אלה גורמים לי הכי הרבה שמחה. חזירי בר פחות, וגם ציפורי שיר פחות.

*מנת האנטי פסטי של קפה אלה בירושלים. בחיי שזו מנה שאני מחכה לה, ומכיוון שהיא משתנה מפעם לפעם יש גם אלמנט הפתעה (ובגיליון של ליידי אומר מומחה היצירתיות ד"ר אייל דורון: בלי הפתעה אין שמחה אמיתית).

 

תן לי יד. שנייה

"רוב הדברים השווים ביותר הם די מכוערים". קראף מים של K&K Monarchy, אוסטריה, 1900. מחיר: 650 דולר. לרכישה באתר 1stdibs

לפני כחודשיים ערכתי ראיון עם הסופר האמריקאי הבולט ביותר בימינו, ג'ונתן פרנזן, עבור המגזין "ליידי גלובס". במהלך השיחה דיברנו גם על המשיכה שלו ליופי. בקטע שלא נכנס בסופו של דבר לכתבה, הוא סיפר לי על חוויה שחווה יום קודם לשיחתנו. "בדרך כלל אני לא צופה בטלוויזיה פופולרית, אבל עכשיו אני אצל אח שלי באורגון, ואתמול בערב כולנו צפינו בתוכנית 'יריד העתיקות', שיש בה צוות מומחים שמגיע לירידים.

"זו תוכנית שבה אנשים מביאים את הזבל שלהם, ואומרים להם כמה הוא שווה. התוכנית מאוד פופולרית פה, ומה שהיכה בי זה שרוב הדברים השווים ביותר היו די מכוערים. אני לא חושב שהייתי יכול להיות אספן של דברים כל כך מכוערים, כי יופי מאוד חשוב לי – בצפרות וגם בכתיבה".

לתוכנית שעליה פרנזן מדבר יש גרסה מאוד פופולרית בבריטניה, שיצא לי לראות בערוץ BBC Prime עליו השלום. הריכוז המוחלט בפריטים מיושנים שעברו בירושה היה כל כך בריטי בעיניי, כמעט כמו תוכניות ריאליטי הגינון שלהם, שזה הצחיק אותי. אני מבינה למה פרנזן סבל, אבל חייבים להודות שבשווקי יד שנייה יש גם סוג של קסם. אתה אף פעם לא יודע מה תמצא שם, ואם אתה לא מומחה, אתה גם לא יודע אם מה שמצאת שם שווה משהו או שהוא יפה ושווה רק בעיניך שלך. והאם זה משנה כמה החפץ שקנית שווה באמת? ואם אומרים לך שהוא מבוהמיה מסוף המאה ה-19 זה קריטי?

אני קניתי פעם בחנות יד שנייה בעין הוד תחתית מתכת לסירים חמים עם שלוש רגליים בצורת כפות ידיים, שהמוכר נשבע שהיא משנת 1920 ויוצרה באיטליה. אפילו יש על התחתית שלה חריטה של בית המלאכה, להוכחה שזה לא נעשה בייצור המוני. אבל איזו דרך יש לי לדעת שהתחתית היא לא משנת 1954 או משנת 1974? ובמידה שיתברר שהיא קצת פחות עתיקה, האם בשל כך עליי לחבב אותה פחות?

גרמופון בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

כלי שחמט בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

יש כל מיני מכירות של ענתיקות ופריטי יד שנייה. לפני שנה בערך היינו באחת כזו באיזו שכונה לא מאוד חשובה בירושלים. זה היה ממש מוזר – מישהו הפיק גלויות מהממות שמפרסמות את המכירה, הניח אותן במקומות מרכזיים בעיר, וממש הצליח עם עבודת השיווק, כי עובדה שהגענו במיוחד. אבל כשכבר היינו שם, זה היה עלוב נורא – חדר גדול ובו מסודרים חפצים וספרים שונים, השאירו אותנו שם לנפשנו והרגשנו כאילו אנשים סתם ניסו להיפטר מכל מה שיש להם בבית. זה לא הפריע לי כמובן לקנות ספר ישן באנגלית בשם "עקבותיו של משה" עם צילומים מסיני, וספר טיולים בעברית שיצא מייד אחרי ששת הימים. על החפצים ויתרנו באותה מכירה.

לעומת זאת, בדוכני המושבה הגרמנית, רחוב יפו ומתחם התחנה החדש הייתה הרגשה קצת יותר חיובית, בטוח שהיה יותר מעניין מבחינת ההיצע, וקנינו פריטים שאנחנו מבסוטים מהם עד היום. למשל, צלחת יפה מעוטרת ובמרכזה דמות אריה, או סדרה של שש קעריות שטוחות עם דוגמאות של רכבות ישנות, וגם חפצים לנוי. יום אחד, כך הבטחתי לעצמי, גם אקנה גרמופון.

סט כלי אוכל בצורת דג בשוק יד שנייה בבריסל. לא קנינו / צילום: גלית חתן

חוויה מיוחדת ולא מתוכננת הייתה לנו בבריסל. ממש ליד הנוטרדם דה סבלון, שהביקור בה כן היה בתוכניות שלנו, מוקם שוק יד שנייה. אלא שמזג האוויר לא היה אידיאלי בלשון המעטה. דילגנו בין טיפות הגשם, התחבאנו מתחת לסככות הדוכנים, והעמדנו פנים שאנחנו מתעניינים גם במה שלא. ניהלנו שיחות על חפצים שלא היה עולה בדעתנו לרכוש, וניסינו לזהות היכן מתרחשות שיחות באנגלית שניתן לצותת להן. לא כי אנחנו כאלה מרגלים, אלא כי כאמור ירד גשם והיה צריך לעשות משהו בזמן שמתחבאים.

בסופו של דבר בחרנו בצמד כוסות פורצלן קטנטנות עם תחתיות שעליהן כתוב מקום הייצור (איפשהו בצרפת). "נרגיש כמו אריסטוקרטים כשנשתה בהן", חשבנו לעצמנו. לא היה לנו מושג מה הכללים בבלגיה, אבל נראה היה לנו שהיא לא שונה מיתר עולם המסחר, אז ניסינו להתמקח קלות על המחיר – אם אני זוכרת נכון זה הצליח. מה שבטוח הרווחנו סיפור לא פחות מאשר כוסות לאספרסו, והכנסייה הייתה פתאום הרבה פחות מעניינת.

בניגוד למה שפרנזן חושב, לא כל מה ששווה משהו בשווקים האלה הוא אכן מכוער. אבל כמו שאמרו פעם באיזה סרט ישראלי, "בשביל למצוא צריך לחפש", וסבלנות היא מצרך יקר לא פחות מאגרטל מהמאה ה-19.

%d בלוגרים אהבו את זה: