ארכיון קטגוריה: טיולים בארץ

מי מפחד מבוץ – טיול לשבת

כל נופי הגליל התחתון פרושים לפניכם. מסלול פסגת התבור / צילום: גלית חתן

בדרך כלל לא כותבים את זה בכתבות על טיולים. בכתבות האלה הכול זורם על מי מנוחות, נעים ומוצל, נופים נפלאים, פריחה נהדרת, זרימה בכל המובנים. מקסימום תהיה עלייה קצת קשה אבל לא ארוכה מדי. ואם כבר מישהו מודה שהוא מתנשף בדרך למעלה, הוא מייד מוסיף "אני סתם מקטר", וזה תמיד שווה את זה. אבל אני פה בשביל האמת.

לא מתווכחת אם זה שווה או לא, אבל לטייל בטבע יום-יומיים אחרי הגשם, במיוחד אם השמש לא הראתה את עצמה יותר מדי בזמן הזה, זו חוויה פחות זורמת בלשון המעטה. וזה בדיוק מה שקרה לנו בפסגת התבור. אם להגדיר את הטיול בשתי מילים: מסע דילוגים.

בין הבוץ הטובעני ליציאות של הפרות, חיפשנו קצת עשב להניח עליו את הרגליים ולו רק לרגע, עד הנקודה הבאה. במקום ללכת בקו ישר על דרך המלך, לאורך סימון השבילים השחור (ובחלק מהזמן – סימון שביל ישראל), זזנו ימינה ושמאלה, משטחי סלע הפכו לנו לחברים טובים, ועל הדרך גם פגשנו מאות פרחים צבעוניים יותר מקרוב ממה שחשבנו. טוב, אז אולי אני סתם מקטרת. אבל באמת שחזרנו עם טונות של בוץ בנעליים, והיינו צריכים לפרוש עיתונים כדי לא ללכלך את האוטו, וכל הניג'וס הזה (אם למישהו יש שיטות להתמודדות, אשמח לדעת).

כי הנופים, נו, ובכן, הם באמת היו נהדרים. הר תבור נמצא בגליל התחתון, ואולי הוא לא הכי גבוה בארץ, אפילו לא מתקרב, אבל הוא גבוה בערך ב-400 מטר מכל מה שנמצא סביבו –תופעה שנגרמה בעקבות לחצים טקטוניים – ולכן הוא מספק תצפיות על מרחבי הגליל התחתון שנדמים כמעט אינסופיים, ובהם שדות חקלאיים שנחרשו עיגולים-עיגולים.

כמעט כל המסלול עובר בתוך חורש, הכולל כמובן גם את אלון התבור / צילום: גלית חתן
פריחה במגוון צבעים ומינים ליוותה אותנו לכל אורך המסלול / צילום: גלית חתן

מתחילים את הטיול בכנסייה הפרנציסקנית שבפסגת ההר, שנקראת גם כנסיית ההשתנות. זו כנסייה מרשימה מאוד מאוד מבחוץ, וקצת פחות מזה מבפנים. יש לה שתי מרפסות תצפית, הימנית מספקת זוויות מעניינות יותר לצילום. מהכנסייה יוצאים לטיול שאורכו כ-2.5 ק"מ, ולמעשה מקיפים את ההר. בהתחלה צועדים בחזרה על כביש הגישה עד לשער האבן המרשים באב אל-הווה (שער הרוחות), שהוא למעשה שחזור של שער צלבני. עוד כמה מטרים קדימה, ואז פונים שמאלה ליד קיר האבן, אל המקום בו הטיול מתחיל באמת.

השביל עובר בתוך חורש הכולל עצי אורן ירושלים (אנחנו אף פעם לא באמת מתרחקים מהעיר הזו, תמיד מוצאים משהו שקשור אליה), חרוב, אלת המסטיק, אלה ארץ-ישראלית וגם אלון תבור (שנקרא על שם ההר). בין כל כמה עצים אפשר למצוא חלון של נוף, ומדי פעם לראות משמאל את הכנסייה. אחרי כק"מ מגיעים למעין קרחת יער מלאה צמחיה, שהיא מקום נהדר לפיקניקים – אנחנו ישבנו על משטחי סלע כדי לא להסתבך עם אדמה לחה מדי.

מבט על הכנסייה האורתודקוסית שבהר תבור – פחות מרשימה, ובעיקר פחות נגישה / צילום: גלית חתן

מייד אחר כך סימון שביל ישראל יורד כלפי מטה (ימינה), ואילו אנחנו ממשיכים עם השחור. בשלב הזה מתחילה תצפית לכיוון מזרח – הכנרת והגולן, וביום עם ראות טובה רואים גם את הרי הגליל והחרמון. לנו היה יום עם ראות ככה-ככה. באופן רשמי, אחרי כ-800 מטר מגיעים למפגש עם שביל ירוק, ושם בעצם נגמר השביל השחור. בוחרים במסלול הירוק השמאלי, שממשיך כ-500 מטר נוספים עד לכביש הגישה לכנסייה, ובדרך חולפים על פני שביל הכניסה לכנסייה האורתודוקסית ועל פני חורבות של מבני אבן.

באופן לא רשמי, כל העניין הזה של השביל השחור והירוק לא נראה לנו, והסימונים לא היו ברורים, אז בחרנו שביל לא מסומן שהוביל לגדר אבן בגובה בינוני. מישהו הציב שם גל אבנים שעליו ניתן לעמוד, לטפס על החומה, ולקפוץ לצד השני. אל דאגה, לא תהיו משיגי גבול: פשוט תגיעו לשביל הגישה לכנסייה האורתודוקסית, ומייד תראו את סימון שביל ישראל (שמתמזג עם הסימון הירוק), שאיתו מגיעים בחזרה לשער באב אל-הווה.

  • אחרי הטיול ירדנו עם הרכב למושבה כפר תבור, ושם אכלנו בבית הקפה הממש חמוד, קפדרציה. נכון, הוא היה יכול להיות בכל מקום אחר, אין בו משהו ייחודי למקום, בכל אופן לא אחד כזה שאנחנו זיהינו, אבל אחרי כמה ימים בצפון זה היה בדיוק מה שייחלנו לו. וכמובן, היה מאוד טעים.

פגוש את הקורמורנים – טיול לשבת

הקורמורנים של שפך שורק. צילום: גלית חתן

את הטיול הזה עשינו אחרי כמה ימים של מזג אוויר גשום במיוחד, והאל יודע – היו כאלה בחורף הנוכחי. אמנם היה בנו חשש קל מהבוץ, אבל לשמחתנו – התבדינו. ולכן, הרי לכם המלצה לשבת: טיול במסלול ההליכה של שפך שורק. 2.5 ק"מ מהחנייה ועד לים, ואפשר גם לעצור באמצע, מול הקורמורנים, להתרשם מהם, 'לשוחח' איתם, לצלם כמובן, ולחזור.

בווייז כותבים 'גן לאומי שפך שורק', ליד חורשה קטנה מוצאים חנייה, ומשם מתחילים ללכת בין העצים. צועדים במעבר מתחת לכביש, ומתחילים להתחבר לנחל הזה, שאורכו כ-70 ק"מ ומגיע מהרי ירושלים (כלומר ממש ליד הבית שלנו). בגדה השנייה, שאליה *אסור* לחצות מטעמי שיקום הנחל – לא כולם שומרים על הכלל הזה, וחבל – תראו את האנפות, הלבניות ואנפות הלילה.

נחל שורק זורם מהרי ירושלים לים התיכון, לאורך כ-70 ק"מ. צילום: גלית חתן
פרחון של אנפת לילה בשפך שורק. מאחור: סופית. צילום: גלית חתן
האם אתם יודעים להבחין בין אנפה ללבנית? בתמונה: לבנית בשפך שורק. צילום: גלית חתן

השביל מוביל אותנו בין העצים לאי הצבים – אי מלאכותי שיצרה רשות הטבע והגנים ב-2002. בעיקרון, אמורה להיות כאן אוכלוסייה יציבה של צב ביצות – הם שרדו כאן משום שמים מזוהמים לא עושים עליהם רושם. אבל כנראה שכאשר הגענו הם היו עסוקים במשהו אחר, כי לא ראינו אותם בכלל. לא נורא: ממילא באנו בשביל הקורמורנים.

הפעם הראשונה ששמעתי עליהם הייתה במלחמת המפרץ: עיראק החלה להצית מאגרי נפט, וגרמה לנזק סביבתי חסר תקדים, שממנו זכורה לי בעיקר תמונת הקורמורן האומלל המוקף נפט. למעשה, תמונות רבות של קורמורנים מלקקים נפט מנוצותיהם פורסמו אז ברחבי העולם. האומללות הזו נצרבה בי לא פחות מהחוויה של מסכות האב"כ.

אבל פה, אצלנו, הקורמורנים נהנים בהחלט – או לפחות כך זה נראה. בעצי האקליפטוס שעל הגדה הצפונית משתכנים מדי חורף, בחודשים נובמבר עד מרץ, מאות פרטים של קורמורן גדול. זה מקסים ומרשים את המתבונן ברמה מהפנטת כמעט, אך יש הטוענים שכמויות הקורמורנים והקינים שלהם גורמים לתמותת אקליפטוסים (לא מצאתי לכך תימוכין ברשת). טענה אחרת היא שיש כאן אוכלוסיה גדולה של חזירי בר וכמה לטאות כוח אפור גדולות – אך אנחנו לא חשנו בנוכחותם.

מאות קורמורנים מגיעים לשפך שורק בין נובמבר למרץ. צילום: גלית חתן
ההיכרות החלה במלחמת המפרץ, בעקבות המהלך העיראקי להצפת המפרץ בנפט. צילום: גלית חתן

בכל מקרה, בשלב הזה מצאנו לנו פינה שקטה ומעט מוסתרת, התיישבנו על האדמה ועקבנו אחרי הפעילות החברתית של הקורמורנים. כעבור כחצי שעה הם החלו במעוף 'עצבני' שניתן גם להגדיר כ'מטס לכבוד השקיעה'. זו הייתה חוויה מיוחדת לראות כה רבים מהם חולפים מצידנו ומעלינו, אם כי אני מודה שקצת חששתי שהם יעשו עלינו את צרכיהם, אם להשתמש בלשון נקייה (מאז שזה קרה עם שחף ברומא, אני לא רגועה בנושא הזה).

כאמור, אפשר לסיים עם הקורמורנים, ולחזור לרכב, ואפשר גם להמשיך בהליכה בכיוון הים, לעבר רכס הכורכר. השביל עולה לתצפית סמוך למערה חצובה, ומשם יש מראה מרהיב של הנחל נשפך לים. אם תגיעו בסביבות חודש פברואר, תמצאו שם גם פריחה נהדרת של אירוס הארגמן. אבל היי, למה לחכות. עכשיו זה תמיד הזמן הטוב ביותר, לא?

כמות עצומה של קורמורנים חולפת מעל הראש. צילום: גלית חתן

*יש קורמורנים גם ליד נחל חדרה וליד הקישון, אם יותר נוח לכם להגיע לשם.

ברוכים הבאים לחרקיאדה

1 תכירו: סרטביש (נקבה)

יודע כל חובב טבע מתחיל, ואפילו כזה שלא מחזיק במצלמה סופר מקצועית עם זום מטורף וחיבה לצמצמים, שהאביב הוא עונה מופלאה. גם לצמחים, גם לבעלי החיים וגם לבני האדם. יחד עם הפרחים הצבעוניים, שמרחיבים את הלב  והנשמה, מגיעה גם חבורה עצומה של חרקים. למעשה, כל טיול כמעט הוא הצטרפות לחרקיאדה – התימניאדה של החרקים. נראה כאילו הם כולם מתכנסים למקום אחד, מפגינים את צבעיהם השונים, קופצים מצמח לצמח, לעתים נוחתים באמצע השביל וממשיכים משם תוך שניות ספורות אל הצמח הבא.

חלקם "משוויצים" את קיומם, חלקם ממהרים להתחבא. אחד מהם, עכביש צהוב, חיכיתי כמעט שנתיים כדי לראות – מאז שמישהי העלתה לאינסטגרם תמונה שצבטה את לבי. ואז, כשכבר ראינו אותו, מיהר להסתתר מתחת לחרצית, ולשנות את הזווית בכל פעם שניסינו להתקרב. אם הבנתי נכון, מדובר בנקבה של סרטביש (חיבור בין סרטן ועכביש) הפרחים.  ביישנית או זהירה, זה לא משנה – בסוף השגנו את הפריים. והיא כזו חמודה!

כן, יש כאלה שיצעדו ליד חרקים תוך התעלמות מוחלטת, כי הם בדרך לנקודת עניין משמעותית יותר, או שהם עסוקים בהליכה לצרכים בריאותיים. אבל אנחנו ביקרנו בסופ"ש בגבעת התיתורה שבקצה היישוב מודיעין, והחלטנו שהקטנים המעופפים והמטפסים וההולכים יהיו במוקד תשומת הלב שלנו הפעם. התוצאות לפניכם, ואגב – המקום עובר בימים אלה שיפוצים ושפצורים, כולל שביל הנגשה לנכים – כך שבשאיפה, עד האביב הבא כולם יוכלו ליהנות ממנו.

*אני אמנם מחבבת חרקים אבל לא מכירה את השמות של כולם. מי שיכול לעזור בשמות – זה יהיה מעולה.

*כל הצילומים שלי, ואין לעשות בהם שימוש ללא רשותי.

2 כפי הנראה: פרחית שעירה

3

4

5 כפי הנראה: מודד

6 כפי הנראה: זחל של מושית השבע (פרת משה רבנו)

7

8 שלישייה

9 כפי הנראה: אוזיות

10

 

%d בלוגרים אהבו את זה: