ארכיון קטגוריה: טיולים בארץ

ברוכים הבאים לחרקיאדה

1 תכירו: סרטביש (נקבה)

יודע כל חובב טבע מתחיל, ואפילו כזה שלא מחזיק במצלמה סופר מקצועית עם זום מטורף וחיבה לצמצמים, שהאביב הוא עונה מופלאה. גם לצמחים, גם לבעלי החיים וגם לבני האדם. יחד עם הפרחים הצבעוניים, שמרחיבים את הלב  והנשמה, מגיעה גם חבורה עצומה של חרקים. למעשה, כל טיול כמעט הוא הצטרפות לחרקיאדה – התימניאדה של החרקים. נראה כאילו הם כולם מתכנסים למקום אחד, מפגינים את צבעיהם השונים, קופצים מצמח לצמח, לעתים נוחתים באמצע השביל וממשיכים משם תוך שניות ספורות אל הצמח הבא.

חלקם "משוויצים" את קיומם, חלקם ממהרים להתחבא. אחד מהם, עכביש צהוב, חיכיתי כמעט שנתיים כדי לראות – מאז שמישהי העלתה לאינסטגרם תמונה שצבטה את לבי. ואז, כשכבר ראינו אותו, מיהר להסתתר מתחת לחרצית, ולשנות את הזווית בכל פעם שניסינו להתקרב. אם הבנתי נכון, מדובר בנקבה של סרטביש (חיבור בין סרטן ועכביש) הפרחים.  ביישנית או זהירה, זה לא משנה – בסוף השגנו את הפריים. והיא כזו חמודה!

כן, יש כאלה שיצעדו ליד חרקים תוך התעלמות מוחלטת, כי הם בדרך לנקודת עניין משמעותית יותר, או שהם עסוקים בהליכה לצרכים בריאותיים. אבל אנחנו ביקרנו בסופ"ש בגבעת התיתורה שבקצה היישוב מודיעין, והחלטנו שהקטנים המעופפים והמטפסים וההולכים יהיו במוקד תשומת הלב שלנו הפעם. התוצאות לפניכם, ואגב – המקום עובר בימים אלה שיפוצים ושפצורים, כולל שביל הנגשה לנכים – כך שבשאיפה, עד האביב הבא כולם יוכלו ליהנות ממנו.

*אני אמנם מחבבת חרקים אבל לא מכירה את השמות של כולם. מי שיכול לעזור בשמות – זה יהיה מעולה.

*כל הצילומים שלי, ואין לעשות בהם שימוש ללא רשותי.

2 כפי הנראה: פרחית שעירה

3

4

5 כפי הנראה: מודד

6 כפי הנראה: זחל של מושית השבע (פרת משה רבנו)

7

8 שלישייה

9 כפי הנראה: אוזיות

10

 

ותשתקי

כשאין לך קול, אתה פשוט לא יכול לענות. צילום מתוך "הארטיסט"

ישבנו על הספה, עם הפיצוחים והשתייה. משחק של ליגת האלופות, כל אחד מאיתנו עודד קבוצה אחרת. הם הבקיעו קודם, זה היה קצת מלחיץ. ואז אנחנו הכנסנו גול. ועוד אחד. ועוד אחד. רציתי לצעוק משמחה, אבל מתברר שקצת קשה לעודד את הקבוצה שלך כשאין לך קול. אז מצאתי את עצמי מוחאת כפיים לטלוויזיה. רגע אידיוטי. מצד שני, מהם החיים ללא רגעים אידיוטיים.

כמה ימים ללא קול, אחרי שאיבדתי אותו אי שם לטובת איזה וירוס (כנראה), גרמו לי לגבש כמה תובנות על החיים. כלומר, על דמי השתיקה ששילמתי, ועל הרווח שיצא לי מהשתיקה הזו.

התובנה הראשונה: אנשים כמעט לא מסתכלים אחד על השני כשהם אומרים "בוקר טוב" או "בתאבון". הם מסתפקים במבט של עשירית שנייה, ומייד מפנים אותו לכיוון אחר. אולי זה בגלל שהם אומרים זאת רק מתוך נימוס בסיסי, ולא מעוניינים לפתח שיחה מעבר לכך, אז באופן אוטומטי הם מפנים את המבט לכיוון אחר וממשיכים בדרכם או בענייניהם.

גם ככה אנחנו כבר מתקשרים הרבה פחות פנים אל פנים או אפילו בשיחות טלפון (הטרנד החדש זה להקליט את עצמך בווטסאפ. בשביל מה להתקשר, אם כל מה שאתה רוצה זה לשאת מונולוג), אבל גם כשזה קורה, לא לחכות למבט-תשובה מהצד השני? כשאין לך קול, אתה פשוט לא יכול לענות. מה תעשה, תנופף בידיים? לא יראו אותך. תסטה ממסלולך או תקום מהכיסא, ותיגע פיזית בבן אדם שזה עתה היה מנומס איתך, רק כדי שישים לב שהגבת לו?

תסתכלו לאנשים אחרים בעיניים יותר מחצי שנייה. זו התנהגות אנושית בסיסית וחבל שאנחנו מוותרים עליה.

חיים יותר רוגעים, גם בשבילי. צילום מתוך הסרט "הארטיסט"

תובנה שנייה: אי אפשר לצעוק על הבנזוג. כלומר, כל הדברים שמתסכלים אותי פה ושם בהתנהגותו, פתאום אין ברירה אלא לקבל אותם. חבל לנסות להביע התנגדות, כי בתנועות ידיים זה נראה מצחיק מדי וחסר אפקט. אז ויתרתי. ומה אני אגיד לכם, זה הפך את החיים ליותר רגועים. גם בשבילי.

תובנה שלישית: אחר הצהרים אחד היינו בכמה חנויות וגם בבית קפה. בכל המקומות הבנזוג דיבר עם המוכרים והמלצרים, ואני נאלצתי לשתוק ולתת לו לנהל את הדברים לבד. בסוף הערב הרגשתי כמו האישה הקטנה. וזו הייתה הרגשה נוראית.

תובנה רביעית: כשהייתי בת 12-13, התחלתי לראות מטושטש. ההורים שלי החליטו לקחת אותי לרופא עיניים שהוא קרוב משפחה. אחרי נסיעה לא קצרה לעיר שנראתה לי רחוקה (לא זוכרת את שמה), הגענו אל הקליניקה שלו. הוא ישב בחדר די חשוך (זה נראה לי ממש מוזר), והתחיל לדבר איתנו – בלחישות.

עניתי לו גם בלחישה, כי חשבתי שזה מה שעושים אצל רופאי עיניים: יושבים בחושך ולוחשים. "את לא צריכה ללחוש", הוא אמר לי, "זה רק אני שאיבדתי את הקול". ואני לקחתי את זה קשה, כי הבנתי שטעיתי, שעשיתי פדיחה, שלא קראתי נכון את המצב, הרגשתי מגוחכת ובשבילי זה היה סוף העולם. כשבכיתי כל הדרך הביתה על זה שהוא קבע שאני חייבת משקפיים, הקדשתי גם כמה דמעות לתחושת המגוחכות. תמיד אומרים שאת הטעויות שלנו אנחנו זוכרים יותר. אז הנה, אני זוכרת את זו כבר כמעט 30 שנה.

נזכרתי בסיפור הזה, אחרי שבמהלך יום עבודה אמרתי למישהו שאין לי קול, ובתגובה הוא התחיל לדבר איתי בשפת הסימנים. כאילו שנהייתי גם חרשת, או שאם אני לא יכולה לדבר, אז גם הוא לא יכול. וזה לא היה נראה לי כל כך מגוחך. זה סתם היה נחמד ומשעשע. באיחור של כמעט 30 שנה, הבנתי שהטעות שלי אז בכלל לא הייתה כזו נוראה.

חשבתי שזה מה שעושים אצל רופאי עיניים: יושבים בחושך ולוחשים. צילום מתוך הסרט "הארטיסט"

תובנה חמישית: בשנים האחרונות שמתי לב שבכל פעם שאני בלי מחשב, זה מפנה לי זמן בחיים. גם להיות בלי קול מפנה זמן, אבל לא יותר מדי. כי מתברר שאני ממילא רוב הזמן מדברת תוך כדי שאני עושה דברים אחרים.

ולסיכום, נהוג לומר ש'יפה שתיקה לחכמים', נכון? אז מה היה אכפת לי לשתוק קצת. שיחשבו עליי דברים טובים, לפחות לזמן מסוים.

****

ומה עושים בזמן השתיקה? שלוש המלצות:

קולינריה: קפה איטליה הוציאו את הגרסה הכשרה לספר המתכונים שלהם. בדרך כלל אני מבשלת רק ממתכונים באינטרנט (כי אז יש תגובות והצעות לשיפור, ובכלל יש שיח על טיב המתכון, וזה שוב), אבל החלטתי להציץ בכל זאת. בתור צמחונית פחות רלבנטי לי עניין הכשרות, אז פשוט עברתי על כל הספר וחיפשתי מה כדאי להכין. עד כה ניסיתי רק רוטב נוצ'י אגוזים, שיצא מוצלח מאוד, אבל פנינו לעתיד הקולינרי האיטלקי.

טיול: בגבעות נס ציונה החלה פריחת אירוס הארגמן, ולמעשה האירוסים במלוא תפרחתם ובהמוניהם. יש שם המון שבילים לא מסומנים, צרים ורחבים, ואפשר לתת לרגליים ללכת ולתעות, הרי ממילא קשה ללכת שם לאיבוד. אם אתם אנשים יותר מסודרים, יש שביל אחד שמסומן בסימון שבילים סגול (צבע לא טריוויאלי), וייקח אתכם בין הגבעות והפרחים, כך שלא תפסידו דבר מכל היופי של המקום הזה. פרקטיקה: מומלץ לחנות בשביל העפר שבין רחוב המאה ואחד לרחוב גבעות הכורכר. הכניסה השנייה היא ליד כיכר שומר הגבעות, אבל שם קשה עד בלתי אפשרי למצוא חנייה (בסופ"ש). האירוסים בתמונה: צילום שלי מהסופ"ש האחרון.

סרט: צ'יינטאון (1974), בכיכובו של ג'ק ניקולסון הצעיר ובבימויו של רומן פולנסקי, הוא לא סרט הוליוודי קלאסי. כלומר אין לו סוף הוליוודי. אולי בגלל זה הוא זכה בפרס האוסקר על התסריט. במרכז הסרט חוקר פרטי, שוטר לשעבר, שמתפרנס מהנצחת בני זוג בוגדים. הסרט מתחיל עם תיק שבו מתברר לבעל שאשתו בוגדת בו, וממשיך עם הזמנה לחקירה נוספת. אלא שעד מהרה זו הופכת לחקירת רצח במקום לחקירה על בגידה, וזה מסבך את כל העניינים. לא אכנס כאן לניתוחי עומק, רק אומר שהוא שווה צפייה יותר מכמה סרטים שמועמדים השנה לאוסקר.

אל המעיין – טיול לשבת

שתי חברות בבריכות של מעיין צבי / צילום: גלית חתן

בשלב מסוים היא נשארה לבד על השביל. חברתה בעלת הכנף התעופפה משם, והותירה אותה חשופה. לאט לאט הן התקרבו אליה, איגפו מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור. ארבע נמיות ואנפה אחת. אם לא הייתה מבחינה בהן ברגע האחרון, ומנצלת את היתרון היחיד שיש לה – אחת מול ארבעה – פורשת כנפיים וממריאה אל השמיים, האם היה לה סיכוי?

עמדנו שם והסתכלנו עליה, שמחנו בשבילה. נכון שזו דרכו של הטבע, לזמן מפגשים כאלה, ובכל זאת ליבנו תמיד עם הקורבן, הנטרף בפוטנציה, ולא להפך. אז בסיטואציה ההיא, הנמיות היו הרשעות הגדולות. אבל מייד אחרי שהן ברחו, חיפשנו את בנות משפחתן בשבילים אחרים. בכל זאת, חיה שמעניין לתהות על קנקנה, וגם לצלם.

השחפיאדה. בתיאבון לכולם / צילום: גלית חתן

 

רגע אחרי הנחיתה / צילום: גלית חתן

את החוויה המיוחדת הזו השגנו בבריכות הדגים של מעיין צבי. לדייגים יש פארק דיג (מתחם נפרד בתשלום), חובבי הים יכולים להגיע ממש עד לחוף, אבל אנחנו חנינו בכניסה והתחלנו לצעוד עם מצלמותינו מסביב לבריכות. לחובבי בעלי החיים, ובמיוחד עופות המים, זוהי חוויה מיוחדת במינה. בין היתר תמצאו כאן מגלנים, סופיות, אגמיות, שחפים, לבניות, תמירונים, אנפות, אנפות אפורות, אנפות לילה, שלדגים, פרפורים, חופמאים, כפנים, וגם, כאמור, נמיות. מאחר שזו העונה, ראינו שם גם לא מעט דוחלים.

בין הים לבריכות זורם נחל דליה, שבעבר יצר כאן את ביצות ה"דיפלה" (בערבית: הרדוף הנחלים). שרידי הביצות קיימים היום בין הבריכות, וזה בא לידי ביטוי בצמחייה המגוונת והייחודית שלאורך הנחל. חובבי הפלורה ימצאו כאן עניין, אבל אנחנו יותר חובבי פאונה.

אחרי כמה ימי גשם, בשבת הקרובה צפויה שמש, וזו הזדמנות מצוינת לבקר במקום. אתם קובעים את מסלול ההליכה, כמה בריכות רוצים להקיף, והאם עושים גם צעידה בים (אחרי הסערה יהיו צדפים יפים). באופן כללי כדאי לדעת שהעונה המומלצת לביקור בבריכות היא אוגוסט-מאי, כלומר כמעט תמיד, רק לא בקיץ. למרבה השמחה, אין שעות פתיחה, פתוח תמיד. ההמלצה היא להחנות ליד פארק דייג, וללכת ברגל.

מגלנים, אנפות וחברים אחרים בבריכות הדגים של מעיין צבי / צילום: גלית חתן

%d בלוגרים אהבו את זה: