Category Archives: דברים שאפשר לעשות

פנים שקשה לשכוח

עץ הזית של פיליפ פסקוואה. שורשיו של העץ מגיעים עד לעומק של 6 מטר, מה שמאפשר לו לשרוד גם תקופות בצורת. לא סתם בחר בו האמן כדימוי מוביל לתערוכה החדשה שלו בתל אביב

פיליפ פסקוואה ממעט להצטלם או להתראיין. אני יודעת, כי בדקתי: פה ושם הוא מדבר בשפת אימו, צרפתית, אבל התחושה היא שמדובר באדם שצריך לתפוס אצלו את הרגע. לפני שבע שנים הסתובב כהיפי עם ראסטות, היום השיער אסוף ורק הזקן פרוע. הוא חי ועובד בפורטוגל ובפריז, הסטודיו שלו במונמרטר הוא מהמקומות המבולגנים ביותר שייצא לכם לראות.

ה-T-REX הפך לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם פסקוואה

הדימויים המזוהים איתו ביותר הם פרפרים, דינוזאורים וגולגולות. הגולגולות עשויות שיש, ונצבעות לאחר מכן בצבעים שונים. הוא לא יוצר אותן לבד, כמו שמיכלאנג'לו יצר את הפייטה. יש מכונות ענק משוכללות ש"מקבלות" ממנו הוראות. הוא עומד ממול, עם ידיים בכיסים, ומתפעל. או לא.

הוא הציג פסלים בינוניים של הדינוזאור T-REX בחנות של לואי ויטון בשאנז אליזה, וT-REX ענק במעגן של סירות הבטו מוש – מול האייפל. את פסליו ניתן היה לראות גם בבירות נוספות באירופה, ובביאנלה ה-53 בוונציה, שהתקיימה ב-2009. הוא אפילו הציג בשבוע האמנות הראשון של ביירות (כן, כן), שהתקיים ב-2013. בימים אלה הוא מציג תערוכת ענק בשם BORDERLINE במוזיאון הימי Oceanographic במונקו – על גג המוזיאון הוא הציב כריש כסף עצום. ועכשיו, במקביל, הוא מציג אצלנו, בתל אביב.

פנים שקשה להתעלם מהן. מתוך התערוכה "ממנטו מורי" בגלריה זימאק

קונסטאנס הכחולה של פסקוואה

התערוכה "ממנטו מורי" מתקיימת בגלריה זימאק, שמייצגת את פסקוואה בישראל (Philippe pasqua, נולד ב-1965 בגראס שבצרפת). כדי לתת במה לפסלים המונומנטליים שלו, שברו בגלריה את הקירות הפנימיים בקומת הכניסה. את פני הבאים מקבל שלד הדינוזאור T-REX המצופה בכרום, שאמנם קטן יותר מהגרסה של בטו מוש אך לא פחות מרשים (ולפי המדבקה האדומה המוצמדת לשמו, כבר נמצא לו רוכש). לצדו הוצבו מספר עצי זית בגודל טבעי כמעט, שמכוסים בפרפרים ומוקפים גולגולות.

לבחירה בעצי הזית יש משמעות – הזית הוא עץ שקשה מאוד לחסל, כיוון שהוא מצמיח ניצנים חדשים גם אחרי שנגדע. שורשיו מגיעים עד לעומק של 6 מטר, מה שמאפשר לו לשרוד גם תקופות בצורת. הרעיון של עמידות ואריכות ימים מייצג עבור פסקוואה את ישראל והיהודים, ודימוי הגולגולות ה'רובצות' לרגלי העץ בא להראות שהמוות מתקשה לנצח. המסר אמור לחלחל לתודעת המתבונן: למרות הסבל יש ניצחון, וגם באפיסת כוחות לא כדאי לאבד תקווה — בין אם אתה עץ, עם או מדינה.

בקומת המרתף מוצגים ציורי שמן על בד, סדרת צילומים ועבודות בטכניקה מעורבת, רובם דיוקנאות מתריסים שקשה להישאר אדישים אליהם. חלקם של עיוורים וכבדי ראייה, טרנסקסואלים וכאלה הסובלים מתסמונת דאון. כשהם על הבד של פסקוואה נדמה שדווקא קונסטנס, סטלה, אנה והאחרים רואים את המציאות טוב יותר מכולנו.

באתי ל"ממנטו מורי" בגלל הפסלים, אבל לא יכולתי להתעלם מהציורים – בסופו של דבר, הם לפתו אותנו קצת חזק יותר. זו לא תערוכה גדולה, אבל אם אתה מתעכב עליה, היא מכה בך בפרצוף. פאנץ' צרפתי שכזה, שבסופו נתקע לך הקרואסון בגרון, ובכל זאת אתה משווע לעוד.

מי מכיר את האישה שבקיר. מתוך "ממנטו מורי" בגלריה זימאק

אוצר: ירון הרמתי / נעילת התערוכה: 21.7.2017 / כתובת: רח’ ה’ באייר 68 תל אביב / שעות פעילות: א’-ה’: 09:30-20:00  שישי: 9:30-15:00

פסטיבל האור קצת חשוך

קתדרלה של מראות, שיצר מדס כריסטנסן דנמרק (הוזמן על ידי Culture Quais), בקצה גן הבונים

בפעם השישית בחיינו, ביקרנו בשבוע שעבר בפסטיבל האור שבעיר העתיקה של ירושלים. הפסטיבל נפתח ביום רביעי, והוא יימשך עד חמישי הבא, יש בו קרוב ל-40 מיצגים שונים שהגיעו מרחבי העולם וגם מישראל. בני כל הדתות מוזמנים ויכולים ליהנות ממנו, בחינם, אם רק יצליחו להידחק בין המבקרים. השנה הגענו מוקדם, תפסנו מקום טוב בחניון ממילא, חיכינו עד שיחשיך, והרגשנו שאנחנו מוכנים היטב לחגיגה. אלא מה? שהחגיגה לא הייתה מוכנה לקראתנו.

זה מתחיל בכך שבניגוד לשנים קודמות, ברחבה המרכזית שלפני הכניסה לשער יפו – נקודת ההתחלה הפופולרית ביותר – לא היה שום מיצג חזק ומעניין שיקדם את פני הבאים. שנית, השנה ויתרו על המסלול ברובע הארמני, ובמקומו יצרו מסלול של הקפת החומות, משער יפו עד לשער ציון. המיצגים בקטע המסלול הזה היו ברובם פשוטים מדי, לא מספיק מתוחכמים ולא מספיק מעניינים. לא היה זכר למופעי הרחוב של השנים הקודמות.

לחלק מהארנבות היה חסר אוויר, בערב הפתיחה. מתוך המיצג 'ארנבות' של אמנדה פארר מאוסטרליה, בגן הבונים א'

הסלים התלויים ברחבת החנייה של הרובע היהודי: 75% מהם היו חשוכים. מצד שני, הם לא חלק רשמי מהפסטיבל

למרות שהגענו בערב הפתיחה, הערב החגיגי ביותר לכאורה, חלק מהמיצגים לא עבדו. קודם כל, המיצג שהיה אמור להיות באזור שער יפו פשוט לא היה שם. משפחת תיירים חיפשה וחיפשה אותו, עד שהתייאשה והמשיכה הלאה – אל ארנבי הענק, שלחלקם היה חסר אוויר ולכן נראו קצת אומללים. בהמשך היה מיצג ש-75% ממנו לא היה מואר – הסלים התלויים ברחבת החנייה של הרובע היהודי. כשחזרנו על עקבותינו, גם הטווס של טים סקולפילדס סטודיו כבר לא עבד. נקודה נוספת היא שלאורך המסלול היו הרבה פחות מופעי נגינה מבעבר. התחושה הייתה שלא נעשתה בקרת איכות, שלא הכול נבדק עד הסוף, ובכלל, שההשקעה פחותה משנים קודמות.

העץ הסתיר לנו. סולאריס, ויז'ואלספורט, פולין

רמת דיוק מרשימה. סולאריס, ויז'ואלספורט, פולין

ברחבת בית כנסת החורבה בחרו להציג סרטון על מבנה בית הכנסת. אמנם זהו סרטון שנוצר במיוחד עבור המבנה (היוצר: ויז'ואלספורט מפולין), וברמת דיוק מרשימה, אבל למעשה פספוס של הרחבה המרכזית ברובע – מה גם שיש שם עץ ענק שמונע מחלק ניכר מהצופים מבט מלא על המיצג. בעבר היו פה מיצגים מרשימים, והסרטונים הוקרנו בכיכר בתי מחסה ומול מגדל דוד. הפעם, חסרה המקוריות שתפעים את המבקרים. ואולי זו המילה שחיפשתי: לא היה מפעים, כמו שאתה מצפה מפסטיבל כזה להיות. וכן, באנו בתחושת ציפייה, אפילו שזו כבר הפעם השישית (שלנו בפסטיבל. והתשיעית, אם סופרים את מספר השנים שהפסטיבל מתקיים).

יכול להיות שעבור מי שמגיע בפעם הראשונה, זה עדיין מרשים. אבל איך אמרה לנו ירושלמית אחת: "השנה עבדו עלינו בעיניים". אנחנו, שיודעים מה יכול להיות כאן, ומה היה בשנים קודמות, מבינים שהראש של ניר ברקת כבר מזמן בפוליטיקה הארצית. הפסטיבל, כך נראה, מתנהל מכוח האנרציה. לא שאנחנו מזלזלים בכוח הזה, עדיף שיהיה פסטיבל מאשר שיתבטל, אבל בואו נאמר שהיה קצת יותר מדי חשוך.

גם למבוגרים וגם לילדים. 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב'

מעגלים קונצנטריים ענקיים, שנוצרו מתוך כריות אור אינטראקטיביות, רגישות למגע. 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב'

ואם בכל זאת מחפשים נקודות אור, תרתי משמע? 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב' הייתה חגיגה גדולה לילדים ולמבוגרים כאחד. מדובר במעגלים קונצנטריים ענקיים, שנוצרו מתוך כריות אור אינטראקטיביות, רגישות למגע. ככל שיותר אנשים קופצים על המעגלים, כך משחקי הצבע רבים יותר. סרטוני האור היפים ביותר, כמעט בכל שנה, הם אלה שמוקרנים על שער שכם וכאמור בכיכר בתי מחסה.

מי שבאמת רוצה לראות את הכול, צריך לבוא יותר מפעם אחת. אנחנו בדרך כלל מגיעים שלוש פעמים – אם כי זו פריבילגיה של ירושלמים ושכניהם. ככל הנראה זה גם מה שיקרה השנה, אבל עם הרבה פחות תמורה ותאורה.

המסלול המלא.

צמחים תלושים, שיצרו מארו אברבו ודימיטרי קסנקיס מצרפת ויוון, בגן שלפני שער ציון

"להאיר את האור" בסמטת דורמציון – הדור הבא של מעצבי האור בישראל

אמן סיני חדיש אומר

אודיסאה, 2016. טפט ענק שנוצר בסטודיו של איי וויווי באי לסבוס, בהשראת כדים יווניים עתיקים

לפני שמדברים על התערוכה החדשה של האמן הסיני איי וויווי במוזיאון ישראל בירושלים, צריך להפנות את הזרקור למשהו אחר שקורה איתו בימים אלה. במרחק אלפי קילומטרים מעיר הבירה שלנו, בפארק אווניו ארמורי שבניו יורק, מציג איי וויווי יחד עם שני אדריכלים נחשבים עבודה בשם "הנזל וגרטל" – מיצג תאורה ואביזרים אינטראקטיבי יוצא דופן, שנועד לעורר מחשבות על עידן "האח הגדול" העכשווי, שבו אנחנו מתועדים כמעט כל הזמן, ופרטיות היא בדיחה שמצחיקה את הממסד.

קשה להישאר אדישים לעבודה הזו, אבל הדעות לגביה בעולם האמנות הן חלוקות. יש כאלה שטוענים שהיא-היא "מהות האקטיביזם של איי: עבודה שמשחררת את הכוח הפוליטי של האמנות". אחרים טוענים שהיא לא מתמודדת עם המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים ולא מציעה פתרונות, מה שהופך אותה למעט שטחית. על דבר אחד אי אפשר להתווכח – יש כאן עבודה מקורית חדשה שנוצרה במיוחד עבור המקום הזה. בדיוק מה שאין בתערוכה במוזיאון ישראל, שמבוססת על עבודות שכבר הוצגו בעבר, וכבר קראנו, שמענו ואולי גם ראינו אותן במקומות אחרים.

חשוב להגיד – אני לרגע לא מזלזלת במוזיאון ישראל, שעושה היסטוריה: בפעם הראשונה מציג כאן אחד האמנים החיים החשובים ביותר בעולם בעשור האחרון תערוכה שלמה. לא זכור לי שדמיאן הירסט או יאיוי קוסמה עשו את זה, אפילו ג'ף קונץ שלח רק פסל. יש פה מהלך מבריק של המוזיאון, ואני בטוחה שלא היה להם קל לרשום את ההישג הזה. אבל, אחרי שאומרים את הדברים, ומרגישים קצת (הרבה) גאווה ישראלית, מותר גם להיות חצופים, ולשאול: למה אף עבודה משמעותית* לא נעשתה במיוחד עבור התערוכה "אולי, ואולי לא"?

23 טון של גרעיני חמניות מפוסלים בפורצלן, צבועים בעבודת יד

שימו לב

ועכשיו – לעניין עצמו. הדבר הראשון שרואה המבקר בתערוכה הוא שטיח הענק של גרעיני החמנייה – ב-2010 מילא איי וויווי את רצפת הטייט בלונדון בגרעיני חמניות מפוסלים בפורצלן, צבועים בעבודת יד (1,600 איש גויסו למשימה). המטרה הייתה להפנות את תשומת הלב לתהליכי הפיתוח המואץ שדוחקים את מלאכות היד ואת אורח החיים המסורתי בסין, ולמען האמת גם במקומות נוספים בעולם. עכשיו העבודה הזו, 23 טון משקלה, רלבנטית יותר מתמיד – בכל יום כמעט אנחנו שומעים על פיתוח טכנולוגי חדש שבזכותו יהיה לנו יותר קל, ומה שלא מספרים לנו הוא כמה אנשים יאבדו את מקום העבודה שלהם בעקבות כך.

"הפלת כד משושלת האן", 2016. חברת לגו סירבה לשתף פעולה אבל המעריצים של איי ווי ווי עזרו לו לעקוף את המכשול

בקצה המרוחק של שטיח הגרעינים תלוי על הקיר טריפטיך המציג את איי ווי ווי בתהליכי שבירת כד. במבט מקרוב, מתברר שהעבודה הזו עשויה מקוביות לגו. לפני שנתיים כתבתי כאן בבלוג על האופן שבו נוצרה העבודה: כמעט כל אמן שרוצה לעשות יצירת אמנות עם קוביות לגו יכול לפנות לחברה הדנית, ששולחת אליו כמה חלקים שיבקש ובאיזה צבעים שירצה, בתנאי אחד – שליצירה שלך לא יהיו גוונים פוליטיים.

התנאי הזה העמיד את ווי ווי בבעיה: הוא רצה להציג 20 דמויות של אקטיביסטים ופעילי זכויות אדם. חברת לגו סירבה לשתף איתו פעולה, אבל כאחד שיש לו מספיק מעריצים בעולם, הוא הצליח לעקוף את המכשול: הוא פשוט פנה אל המעריצים האלה, וביקש שישלחו אליו את כל קוביות הלגו שהם יכולים. ומה אתם יודעים, זה עבד. וגם הביא הרבה פרסום.

גם את עבודת הלגו שמוצגת בירושלים הוא יצר עבור אותה תערוכה, והוא נראה בה כמי ששובר כד עתיק של שושלת האן (Dropping a Han Dynasty Urn), השושלת הקיסרית הרביעית של סין, כמחאה על שעשו לעם הסיני. כמובן שיש המאשימים אותו בוונדליזם, אבל הוא, מה אכפת לו. אחרי כל מה שעבר בחיים, יש בו הרבה כעס וזעם, והוא לא מעוניין לכבוש אותם.

"בעל החיים שנראה למה אבל למעשה הוא אלפקה", 2015

"קיפה", 2006, 6,000 גזרים של עצי טייליי ממקדשים הרוסים מתקופת שושלת צ'ינג (1644-1911) ומקבילים מברזל

הכעס והזעם הפכו לאמנות גם במקרה של הטפטים הענקיים, עצומים ממש, שנתלו על כמה מקירות המוזיאון. אחד מהם הוא עיבוד נוצץ למציאות עגומה – אחרי שוויווי הביע ברשתות החברתיות ביקורת חריפה על המפלגה הקומוניסטית, השלטונות הסיניים החלו לעקוב אחריו ומצלמות אבטחה הותקנו סביב ביתו. ב־2011 הם הלכו צעד אחד קדימה, וכלאו אותו ל־81 יום. בעקבות ה"חוויה" הוא יצר את הטפט שמורכב ממצלמות מוזהבות, ציפורי טוויטר מוזהבות, אזיקים מוזהבים – הבנתם את הכיוון. התובנה שאני לקחתי משם – כשעוטפים לנו את המציאות יפה, קשה לנו לשים לב לכיעור המהותי שלה. אבל כמאמר הקלישאה, לא כל הנוצץ זהב.

אפשר להתפלא מדוע אקטיביסט כמוהו בא להציג בישראל, ועוד בירושלים, אני בטוחה שיש מספיק אנשים שלא מבינים אותו. אבל הוא, יש לו תשובה יפה על זה – "אני לא חושב שצריך להחרים. חרם הוא לקחת חלק באידיאולוגיה של הקורבן. זה לבחור בצד של הקורבן. אני רואה את זה כחלק מהטרגדיה, ולא משהו שיביא פתרון. אני בטוח שיש בישראל הרבה צעירים שיוכלו להבין את השפה האמנותית שלי ולהתחבר אליה, ולכן בחרתי להציג כאן" (מתוך ראיון לכלכליסט). יש מה ללמוד מהתשובה הזו.

"תרגיל בפרספקטיבה", 1995-2011. אצבע משולשת כלפי העולם

תרשו לי לדלג שלושה אולמות קדימה, כולל השטיח שעליו כולם נדרשים ללכת יחפים או עם כיסויי נעליים – פשוט אי אפשר לראות את כל התערוכה אם לא מצייתים לאדון האמן המרדן שמשתעשע על חשבוננו, 'רוצים לראות אותי, תעשו מה שאני אומר'. שמתי כיסוי נעליים, חלפתי על פני הטפט עם עבודת האמנות מהאי לסבוס (חזקה), והגעתי לקצה של הקצה, לקיר הטיולים של איי וויווי.

הבן אדם טייל בכל העולם, פחות או יותר, וכמו כולנו צילם את עצמו בכל מקום, רק שבמקרה שלו מדובר בחלק מהגוף, וליתר דיוק – האצבע המשולשת. מול הלובר, מול הבית הלבן, מול הרייכסטאג, על כולם הוא שם אותו דבר. רק התבקש מבחינתי להצטלם בדיוק אותו דבר מול העבודות שלו. בטוחה שהוא לא יכעס. ואם כן, לא נורא. מקסימום תצא מזה עבודת אמנות חדשה.

העצים של איי ווי ויי הם מלאכותיים: כל אחד מהם מורכב מעשרות חלקים שנקטעו בנפרד, וחוברו יחדיו

באופן אישי עברתי חוויה חזקה בתערוכה הזו, קודם כל בגלל שאני עוקבת אחרי איי וויווי כל כך הרבה שנים, ותמיד זה רק קריאה ושמיעה וצפייה, ואף פעם לא הדבר האמיתי (אלא אם מחשיבים את מיצג האופניים שלו במוזיאון תל אביב לפני שלוש שנים), והנה סוף סוף הזדמנות להרגיש מקרוב. לא שהכל נגע בי, ואני גם מבינה את אלה שתוהים אם מה שהוא עושה זה בכלל אמנות, אבל פייר, הייתי רוצה לבקר בתערוכה הזו פעם שנייה ולחוות אותה יותר חזק.

לעומתי, הבנזוג, שלא בא עם שום מטען קודם, אמר שכנראה לא יזכור הרבה מהתערוכה, כי היא לא הותירה בו חותם. כשהוא מנה את כל האלמנטים שלא עניינו אותו, ושלמעשה לא הצליחו לגעת גם בי, הבנתי שאולי אני קצת יותר מדי נרגשת מהמעמד ופחות מדי מהאמנות. אז אולי במחשבה שנייה זה לא כזה איי איי איי, ובכל זאת, עדיין – רוצה פעם שנייה.

 

*יש סרטון של טיגריס אומלל בגן החיות של עזה. איי וויווי ביקר שם, ובעזרת שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית וישראל הצליח לחלץ את הטיגריס לשיקום באפריקה. הסרט מוצג בחדר צדדי, אינו מרכזי בתערוכה, ואינו מוזכר בדף האינטרנט הרשמי שלה.

%d בלוגרים אהבו את זה: