Category Archives: דברים שאפשר לעשות

אמן סיני חדיש אומר

אודיסאה, 2016. טפט ענק שנוצר בסטודיו של איי וויווי באי לסבוס, בהשראת כדים יווניים עתיקים

לפני שמדברים על התערוכה החדשה של האמן הסיני איי וויווי במוזיאון ישראל בירושלים, צריך להפנות את הזרקור למשהו אחר שקורה איתו בימים אלה. במרחק אלפי קילומטרים מעיר הבירה שלנו, בפארק אווניו ארמורי שבניו יורק, מציג איי וויווי יחד עם שני אדריכלים נחשבים עבודה בשם "הנזל וגרטל" – מיצג תאורה ואביזרים אינטראקטיבי יוצא דופן, שנועד לעורר מחשבות על עידן "האח הגדול" העכשווי, שבו אנחנו מתועדים כמעט כל הזמן, ופרטיות היא בדיחה שמצחיקה את הממסד.

קשה להישאר אדישים לעבודה הזו, אבל הדעות לגביה בעולם האמנות הן חלוקות. יש כאלה שטוענים שהיא-היא "מהות האקטיביזם של איי: עבודה שמשחררת את הכוח הפוליטי של האמנות". אחרים טוענים שהיא לא מתמודדת עם המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים ולא מציעה פתרונות, מה שהופך אותה למעט שטחית. על דבר אחד אי אפשר להתווכח – יש כאן עבודה מקורית חדשה שנוצרה במיוחד עבור המקום הזה. בדיוק מה שאין בתערוכה במוזיאון ישראל, שמבוססת על עבודות שכבר הוצגו בעבר, וכבר קראנו, שמענו ואולי גם ראינו אותן במקומות אחרים.

חשוב להגיד – אני לרגע לא מזלזלת במוזיאון ישראל, שעושה היסטוריה: בפעם הראשונה מציג כאן אחד האמנים החיים החשובים ביותר בעולם בעשור האחרון תערוכה שלמה. לא זכור לי שדמיאן הירסט או יאיוי קוסמה עשו את זה, אפילו ג'ף קונץ שלח רק פסל. יש פה מהלך מבריק של המוזיאון, ואני בטוחה שלא היה להם קל לרשום את ההישג הזה. אבל, אחרי שאומרים את הדברים, ומרגישים קצת (הרבה) גאווה ישראלית, מותר גם להיות חצופים, ולשאול: למה אף עבודה משמעותית* לא נעשתה במיוחד עבור התערוכה "אולי, ואולי לא"?

23 טון של גרעיני חמניות מפוסלים בפורצלן, צבועים בעבודת יד

שימו לב

ועכשיו – לעניין עצמו. הדבר הראשון שרואה המבקר בתערוכה הוא שטיח הענק של גרעיני החמנייה – ב-2010 מילא איי וויווי את רצפת הטייט בלונדון בגרעיני חמניות מפוסלים בפורצלן, צבועים בעבודת יד (1,600 איש גויסו למשימה). המטרה הייתה להפנות את תשומת הלב לתהליכי הפיתוח המואץ שדוחקים את מלאכות היד ואת אורח החיים המסורתי בסין, ולמען האמת גם במקומות נוספים בעולם. עכשיו העבודה הזו, 23 טון משקלה, רלבנטית יותר מתמיד – בכל יום כמעט אנחנו שומעים על פיתוח טכנולוגי חדש שבזכותו יהיה לנו יותר קל, ומה שלא מספרים לנו הוא כמה אנשים יאבדו את מקום העבודה שלהם בעקבות כך.

"הפלת כד משושלת האן", 2016. חברת לגו סירבה לשתף פעולה אבל המעריצים של איי ווי ווי עזרו לו לעקוף את המכשול

בקצה המרוחק של שטיח הגרעינים תלוי על הקיר טריפטיך המציג את איי ווי ווי בתהליכי שבירת כד. במבט מקרוב, מתברר שהעבודה הזו עשויה מקוביות לגו. לפני שנתיים כתבתי כאן בבלוג על האופן שבו נוצרה העבודה: כמעט כל אמן שרוצה לעשות יצירת אמנות עם קוביות לגו יכול לפנות לחברה הדנית, ששולחת אליו כמה חלקים שיבקש ובאיזה צבעים שירצה, בתנאי אחד – שליצירה שלך לא יהיו גוונים פוליטיים.

התנאי הזה העמיד את ווי ווי בבעיה: הוא רצה להציג 20 דמויות של אקטיביסטים ופעילי זכויות אדם. חברת לגו סירבה לשתף איתו פעולה, אבל כאחד שיש לו מספיק מעריצים בעולם, הוא הצליח לעקוף את המכשול: הוא פשוט פנה אל המעריצים האלה, וביקש שישלחו אליו את כל קוביות הלגו שהם יכולים. ומה אתם יודעים, זה עבד. וגם הביא הרבה פרסום.

גם את עבודת הלגו שמוצגת בירושלים הוא יצר עבור אותה תערוכה, והוא נראה בה כמי ששובר כד עתיק של שושלת האן (Dropping a Han Dynasty Urn), השושלת הקיסרית הרביעית של סין, כמחאה על שעשו לעם הסיני. כמובן שיש המאשימים אותו בוונדליזם, אבל הוא, מה אכפת לו. אחרי כל מה שעבר בחיים, יש בו הרבה כעס וזעם, והוא לא מעוניין לכבוש אותם.

"בעל החיים שנראה למה אבל למעשה הוא אלפקה", 2015

"קיפה", 2006, 6,000 גזרים של עצי טייליי ממקדשים הרוסים מתקופת שושלת צ'ינג (1644-1911) ומקבילים מברזל

הכעס והזעם הפכו לאמנות גם במקרה של הטפטים הענקיים, עצומים ממש, שנתלו על כמה מקירות המוזיאון. אחד מהם הוא עיבוד נוצץ למציאות עגומה – אחרי שוויווי הביע ברשתות החברתיות ביקורת חריפה על המפלגה הקומוניסטית, השלטונות הסיניים החלו לעקוב אחריו ומצלמות אבטחה הותקנו סביב ביתו. ב־2011 הם הלכו צעד אחד קדימה, וכלאו אותו ל־81 יום. בעקבות ה"חוויה" הוא יצר את הטפט שמורכב ממצלמות מוזהבות, ציפורי טוויטר מוזהבות, אזיקים מוזהבים – הבנתם את הכיוון. התובנה שאני לקחתי משם – כשעוטפים לנו את המציאות יפה, קשה לנו לשים לב לכיעור המהותי שלה. אבל כמאמר הקלישאה, לא כל הנוצץ זהב.

אפשר להתפלא מדוע אקטיביסט כמוהו בא להציג בישראל, ועוד בירושלים, אני בטוחה שיש מספיק אנשים שלא מבינים אותו. אבל הוא, יש לו תשובה יפה על זה – "אני לא חושב שצריך להחרים. חרם הוא לקחת חלק באידיאולוגיה של הקורבן. זה לבחור בצד של הקורבן. אני רואה את זה כחלק מהטרגדיה, ולא משהו שיביא פתרון. אני בטוח שיש בישראל הרבה צעירים שיוכלו להבין את השפה האמנותית שלי ולהתחבר אליה, ולכן בחרתי להציג כאן" (מתוך ראיון לכלכליסט). יש מה ללמוד מהתשובה הזו.

"תרגיל בפרספקטיבה", 1995-2011. אצבע משולשת כלפי העולם

תרשו לי לדלג שלושה אולמות קדימה, כולל השטיח שעליו כולם נדרשים ללכת יחפים או עם כיסויי נעליים – פשוט אי אפשר לראות את כל התערוכה אם לא מצייתים לאדון האמן המרדן שמשתעשע על חשבוננו, 'רוצים לראות אותי, תעשו מה שאני אומר'. שמתי כיסוי נעליים, חלפתי על פני הטפט עם עבודת האמנות מהאי לסבוס (חזקה), והגעתי לקצה של הקצה, לקיר הטיולים של איי וויווי.

הבן אדם טייל בכל העולם, פחות או יותר, וכמו כולנו צילם את עצמו בכל מקום, רק שבמקרה שלו מדובר בחלק מהגוף, וליתר דיוק – האצבע המשולשת. מול הלובר, מול הבית הלבן, מול הרייכסטאג, על כולם הוא שם אותו דבר. רק התבקש מבחינתי להצטלם בדיוק אותו דבר מול העבודות שלו. בטוחה שהוא לא יכעס. ואם כן, לא נורא. מקסימום תצא מזה עבודת אמנות חדשה.

העצים של איי ווי ויי הם מלאכותיים: כל אחד מהם מורכב מעשרות חלקים שנקטעו בנפרד, וחוברו יחדיו

באופן אישי עברתי חוויה חזקה בתערוכה הזו, קודם כל בגלל שאני עוקבת אחרי איי וויווי כל כך הרבה שנים, ותמיד זה רק קריאה ושמיעה וצפייה, ואף פעם לא הדבר האמיתי (אלא אם מחשיבים את מיצג האופניים שלו במוזיאון תל אביב לפני שלוש שנים), והנה סוף סוף הזדמנות להרגיש מקרוב. לא שהכל נגע בי, ואני גם מבינה את אלה שתוהים אם מה שהוא עושה זה בכלל אמנות, אבל פייר, הייתי רוצה לבקר בתערוכה הזו פעם שנייה ולחוות אותה יותר חזק.

לעומתי, הבנזוג, שלא בא עם שום מטען קודם, אמר שכנראה לא יזכור הרבה מהתערוכה, כי היא לא הותירה בו חותם. כשהוא מנה את כל האלמנטים שלא עניינו אותו, ושלמעשה לא הצליחו לגעת גם בי, הבנתי שאולי אני קצת יותר מדי נרגשת מהמעמד ופחות מדי מהאמנות. אז אולי במחשבה שנייה זה לא כזה איי איי איי, ובכל זאת, עדיין – רוצה פעם שנייה.

 

*יש סרטון של טיגריס אומלל בגן החיות של עזה. איי וויווי ביקר שם, ובעזרת שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית וישראל הצליח לחלץ את הטיגריס לשיקום באפריקה. הסרט מוצג בחדר צדדי, אינו מרכזי בתערוכה, ואינו מוזכר בדף האינטרנט הרשמי שלה.

מערבבת שמחה בשמחה

השבוע יצא גיליון חדש של ליידי גלובס, תחת הנושא "לייצר שמחה – האסטרטגיות של המוח". אמירה אחת שתפסה אותי חזק, דווקא כי היא פשוטה ונכונה, הייתה של פרופ' אהרון בן זאב, מהמומחים החשובים בעולם לחקר הרגשות. בן זאב אומר שככל שמגוון הדברים שמשמחים אותנו יהיה רחב יותר, כך יש סיכוי שהאושר שלנו בחיים יהיה עמוק יותר.

המשפט הזה, ואולי בעצם כל הגיליון, גרם לי לחשוב על הדברים בחיי שמייצרים עבורי שמחה, ולהתיישב להכין רשימה. היא עדיין חלקית, מודה שלא חפרתי מספיק עמוק. זה אולי נשמע קל לענות על השאלה "מה משמח אותי", אבל אחרי שניים-שלושה חשודים מיידיים זה דורש מחשבה.

אני מאמינה שרשימה כזו היא דבר מאוד אינדיבידואלי, זה לא משהו שאפשר להעתיק מאחרים, ולהגיד אם זה עבד בשבילו אז אולי זה יעבוד גם בשבילי. אדם צריך להכיר את עצמו טוב, להסתכל אחורה על חוויות חייו, ולנסות למצוא את הרגעים שעשו לו את זה.

אחרי שמתגבשת הרשימה, רצוי לנסות להפוך אותה לנוכחת בחיים כמה שיותר. זה לא אומר, כמובן, שצריך לדבוק רק באסטרטגיות הישנות ולא לייצר חדשות. אבל לפחות שתהיה נקודת התחלה, משהו שאפשר להיאחז בו בימים של עצבים, כעס, דיכאון, אכזבה או סתם שעמום.

הנה כמה דברים מהרשימה שלי:

*ביקור בשוק מחנה יהודה – פעם הייתי בחורה של קניון רמת אביב, אבל זה עבר לי. האנרגיות שיש לשוק הזה עושות לי טוב על הלב, משחרר אצלי הכול, מטעין אותי באמצע השבוע או מייצר אצלי חגיגה בשישי.

*האזנה למנהרת הזמן של ירון אשבל – כל יום בין 12:00 ל-15:00 מוזיקה כייפית משנות ה-70, 80 ו-90 שגורמת לי לחייך ולחזור לימי התום והתמימות (לא כל יום מצליחה להאזין לכל התוכנית, ואיכשהו אלה תמיד ימים פחות שמחים).

*טיול בטבע עם מים – תנו לי איזה מעיין, נחל, אפילו נחלצ'יק או מפלונצ'יק, ואני נהיית מבסוטה. בשבוע שעבר הלכתי בתעלת המים של עין קדם, וזה היה כיף גדול יותר מהחלק הראשון של הטיול, למרות שגם הוא היה שווה (מערת אורנית).

*ספר של ז'ורז' סימנון או אתגר קרת – את הראשון מתרגמים פה בקצב סדרתי, ומהשני לא שמענו כבר שנים וחבל, אבל משניהם אני נהנית. אגב, יש שני ספרים ששמחתי לקרוא אותם החודש, למרות שהעלילה שלהם לא שמחה במיוחד. דיסוננס? לא חושבת.

*ארוחת בוקר בבית קפה באמצע השבוע – תחשבו על זה מה שתחשבו, אולי זה מוח שעבר חיברות קשה שצריך לטלטל, אבל סתלבט באמצע היום במקום להיות בעבודה, תמיד מעורר בי שמחה.

*לעשות שטויות – זה קורה מעט ורק בחו"ל, אבל תמיד בכיף. בארץ עוד לא השתחררתי מאלמנט ה"מה יחשבו עליי", מה שהורג שמחות קטנות, אבל מעבר לים איש אינו מכיר אותי ואני יכולה לרקוד באמצע הרחוב בלי לשים על אף אחד.

*טיול בחו"ל – אחרי כל השנים, אני עדיין שמחה להגיע לשדה התעופה, ומקבלת בשמחה כל מה שבא אחר כך, גם אם דברים מתפספסים או לא קורים כמו שהייתי רוצה. להתבאס בחו"ל זה משהו שלא מחזיק מעמד יותר מ-5 דקות.

בז בחוף הים של נתניה / צילום: גלית חתן

*לפגוש בעלי חיים בטבע – ורצוי שאלה יהיו תנים, שועלים, דורבנים, צבאים, יעלים, חוגלות או עופות דורסים. אלה גורמים לי הכי הרבה שמחה. חזירי בר פחות, וגם ציפורי שיר פחות.

*מנת האנטי פסטי של קפה אלה בירושלים. בחיי שזו מנה שאני מחכה לה, ומכיוון שהיא משתנה מפעם לפעם יש גם אלמנט הפתעה (ובגיליון של ליידי אומר מומחה היצירתיות ד"ר אייל דורון: בלי הפתעה אין שמחה אמיתית).

 

מצעד הקינוחים של תל אביב

הפעם האחרונה שבה הגעתי לפסטיבל "טעם העיר" בפארק הירקון הייתה במאי 2008. אני זוכרת את התאריך, כיוון שבדיוק חזרתי מניו יורק ובעקבות הביקור ניהלתי שיחה משמעותית עם חברה טובה בין דוכן לדוכן. כסוג של המשך לאותה שיחה, כעבור חודשיים פגשתי את הבנזוג. ואיתו, לא הגעתי אף פעם לפסטיבל הזה, למרות שאם חושבים על זה, אין שום הסבר הגיוני: אנחנו אוהבים טעמים חדשים, יש בנו סקרנות למטבחים שונים ואין לנו שום בעיה לשבת על הדשא ולאכול.

השנה, וליתר דיוק בשבוע שעבר, הגיע התיקון – עם פסטיבל EAT שנערך בגן צ'רלס קלור ביפו. חנינו במתחם התחנה, וצעדנו ברגל בטיילת כשהשקיעה מלווה אותנו ממערב. הכניסה הייתה חינם, התלבטויות היו גם היו ("אתה מוכן לטעום אריסה?"), אבל מה שאני רוצה לכתוב עליו כאן הוא מצעד הקינוחים הקצר והספונטני שארגנו באותו הערב:

בדיוק מה שצריך להיות קינוח: קטן וממצה. המקרון של פושון (צילום: הבנזוג)

מקום 1: הצרפתי

מהקונדיטוריה של מעדניית פושון בחרנו מקרון שוקולד (6 שקל), קריר במקצת ונימוח במידה הנכונה, שהיה לדעת הבנזוג בדיוק מה שצריך להיות קינוח: קטן וממצה.

משחקי השכבות יצרו עונג של טעמים בפה, אבל הבנזוג מיתן את ההתלהבות מהמוס של מלכה קינוחים צבעוניים / צילום: הבנזוג

מקום 2: האיטלקי

מ"מלכה קינוחים בצבעים" לקחנו צנצנת של מוס של שכבות אוריאו עשירות בשוקולד מוגשות עם שברי עוגיות אוריאו וגנאש שוקולד חלב (19 שקל). משחקי השכבות יצרו עונג של טעמים בפה, אבל הבנזוג מיתן את ההתלהבות. "שכבות אוריאו מוגשות עם שברי עוגיות אוריאו – כמה מקורי", הוא פסק. בנוסף, הופתענו לגלות שלמרות שהקינוחים צבעוניים – הכול מחומרים טבעיים. ולסיכום יש לומר, שהצוות בדוכן היה מהנחמדים שפגשנו באותו ערב.

מתוקה ומדי ויקרה מדי. הכנאפה של מוטראן / צילום: הבנזוג

מקום 3: הערבי

הכנאפה המתוקה של מוטראן היפואית (20 שקל) נראתה לי מתוקה מדי ויקרה מדי. מפאת הנימוס השמטנו את התמונה של המנה הספציפית שניתנה לנו (לא אסתטי בכלל). ניכר במנה ניחוח של הדרים או שמא היה זה ניחוח ורדים, בכל מקרה את מי הסוכר אי אפשר היה לפספס.

מסחריות וחוסר אותנטיות בצ'ורוס של מקסיקנה מרקדו. צילום: הבנזוג

מקום 4: המקסיקני

מסעדת מקסיקנה מרקדו מרמת החיל הציעה שלושה צ'ורוס (25 שקל) אפופי סוכר עם כמות נדיבה של ריבת חלב בצד. על פניו, מה רע. בפועל, היינו מעדיפים לשלם על קינוח בגודל של חצי אצבע ולשלם שליש מחיר. גודל המנה והמחיר הגבוה ביחס לקינוחים אחרים נתנו תחושה של מסחריות וחוסר אותנטיות, ובשביל זה לא צריך מסעדות.

%d בלוגרים אהבו את זה: