Category Archives: דברים שאפשר לעשות

צוללים קדימה

גופה של החשופית מעוטר בעיגולים בגוון כחול סגול, איי הפיליפינים / צילום: רמי קליין

לצלול לא צללתי מעולם. שנורקלינג עשיתי פעם אחת, בסיני, ליד שונית אלמוגים מלאכותית. בפעם הראשונה שהכנסתי את הראש למים לא הצלחתי להתפעם כראוי מכל יפי הדגים שנפרש לפניי, כיוון שלבי פעם בחוזקה והנשימות היו מהירות ומלאות פחד. חזרתי ליאכטה שבה שטנו, ואחזתי חזק בסולם המתכת. גם בפעם השנייה, אחרי שתפסתי קצת אומץ, המצב לא היה הרבה יותר טוב. רק בפעם השלישית יכולתי להוריד את הראש למטה, להתנתק לגמרי מהמציאות, להרגיש שאני לגמרי בעולם אחר מופלא ואני לא רוצה שהוא ייגמר לי.

זה היה לפני קצת יותר מדי שנים, אבל בלתי נשכח. וכשראיתי את הצילומים מספרו החדש של הביולוג הימי ד"ר רמי קליין, "על פני ימים רבים", הכול חזר אליי. כולל החשק לעשות את זה שוב, ואולי אפילו לצלול באמת, אחת ולתמיד.

בספר יש כ-350 צילומי טבע ימיים מ-12 אתרים ברחבי העולם. זהו עולם עשיר, צבעוני, מרהיב, מרתק, עם כללים משלו השונים מאוד מהכללים שמעל לפני המים. צלילה עבור קליין היא "הצצה חטופה אל עולם עשיר שהתפתח במשך מיליוני שנות אבולוציה, מעין התבוננות דרך קליידוסקופ ענק, המעניק למתבונן הזדמנות להפליג בדמיונו לשלל עולמות. הצילום מאפשר להנציח רגעים מזדמנים, התרחשויות מיוחדות, יצורים שברגע אחד הם נראים לעין וברגע אחר הם נעלמים ולעתים לא ייראו שוב".

זרועות הציד באלמוג האבן, איי הפיליפינים / צילום: רמי קליין

מקבץ של חבצלות ים הגדלות על מסלע השונית, איי הפיליפינים / צילום: רמי קליין

הצילום התת-ימי מעניין את קליין מההיבטים האמנותיים והמדעיים כאחד. "באמצעות עדשה רחבת זווית", הוא מסביר, "אני יכול לתפוס את הסידור המרחבי ואת המורכבות המבנית של הסביבה, ואילו באמצעות עדשה מקרבת אני יכול לחשוף את סוד היצורים הקטנים ואת המבנים הביולוגיים המופלאים שהתפתחו בהם והתאימו אותם לסביבתם. תצלומי תקריב של היצורים השונים יוצרים עולם ויזואלי חדש המנותק מההקשר הראשוני שלו.

"כך אפשר לברוא עולם בתוך עולם, והמוחשי הופך למופשט. בדרך זו אפשר להתבונן בסביבה הימית בכמה אופנים ולתעדה, מהכלל אל הפרט, מהגדול לקטן, מהנגלה לעין בנקל ועד לחשיפת הסמוי. בעיניי זוהי הדרך הטובה ביותר ללמוד על הסביבה הימית ולהכיר את שוכניה". כמובן שישנה גם הדרך של התבוננות בספר, אבל היא צריכה להיות החימום לקראת הדבר האמיתי (לעשות לנו חשק), או סיכום שלו למי שמחפש מזכרת מרהיבה.

קליין, מרצה בכיר בבית הספר למדעי הים של המרכז האקדמי רופין, מסכם כאן עשור של פעילות צלילה וצילום תת-ימי ב-15 פרקים. לצד ויזואליה עשירה ומרהיבה, הוא גם מתייחס למצוקות האקולוגיות שמהן סובלות הסביבות החופיות והימיות בעולם, בשל פעילות האדם. יש כאן גם תיעוד של רגעים נדירים, שמעטים יכולים לספר כי חוו אותם בטבע, ולא באיזה אקווריום מלאכותי, מיוחד ככל שיהיה.

כריש כחול, האיים האזוריים / צילום: רמי קליין

בפרק "סודות מגני המלכה", למשל, הוא כותב: "הסירה התקרבה באִטיות אל ביצות המנגרובים. שורשי העצים התגלו במלוא הדרם, כשהם חשופים בשפל לאוויר. העלווה הירוקה והצפופה שיוותה לאזור חיוּת רבה, שעמדה בניגוד לריח הריקבון ולצחנת הגופרית שעלו מן הקרקע הבוצית ודלת החמצן.

"הקריאות 'נינו' של מפעיל הסירה נשמעו מדי פעם והפרו את הדממה שהשתררה מאז כיבוי המנועים. כעבור כמה דקות הוא הופיע, שוחה באִטיות לעבר הסירה. ראשו בלט מחוץ לפני המים והוא נעזר בזנבו הארוך לשחייה. היה זה תנין קובני, מין אנדמי לקובה ודייר מזדמן בביצות המנגרובים באחד מאיי המלכה הרבים. כעבור כמה דקות ירדתי מהסירה אל המים כשאני מצויד במסכה, בשנורקל ובמצלמה.

"מעולם לא שהיתי במים במחיצתו של תנין. התרגשותי לוּותה בפחד מסוים שנמוג כעבור זמן קצר. התקרבתי אל התנין בזהירות, תוך שאני משתדל לא להרחיף חול במים ולהעכירם. מדי פעם נעמדתי בסבך עשב הים שכיסה את פני הקרקעית, והמתנתי שיעשה סיבוב ויתקרב אליי. כשהגיע, הבטתי בו פנים אל פנים ביראת כבוד, וצילמתי. מדי פעם הוא הוציא את ראשו אל מחוץ למים.

"הקפדתי שלא להימצא משני צִדי ראשו, מחשש שינסה לנשוך אותי. אורכו היה כשני מטרים, קשקשים גדולים כיסו את גופו וצבעו התמזג היטב עם צבע המים. ההשתקפות של עשבי הים ועלוות המנגרובים בפני המים יצרה סביבה פראית ומסתורית".

נשיונל ג'יאוגרפיק, הגרסה הישראלית. או, אם לשאול ביטוי מעולם אחר לגמרי: שלום של אמיצים.

על פני ימים רבים, ד"ר רמי קליין, הוצאת פרימה ויסטה, 368 עמ'

*

 

כוכב ים הבולט בצבעו הכתום עז, האיים האזוריים / צילום: רמי קליין

אריה ים, איי הגלפאגוס / צילום: רמי קליין

אל המעיין – טיול לשבת

שתי חברות בבריכות של מעיין צבי / צילום: גלית חתן

בשלב מסוים היא נשארה לבד על השביל. חברתה בעלת הכנף התעופפה משם, והותירה אותה חשופה. לאט לאט הן התקרבו אליה, איגפו מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור. ארבע נמיות ואנפה אחת. אם לא הייתה מבחינה בהן ברגע האחרון, ומנצלת את היתרון היחיד שיש לה – אחת מול ארבעה – פורשת כנפיים וממריאה אל השמיים, האם היה לה סיכוי?

עמדנו שם והסתכלנו עליה, שמחנו בשבילה. נכון שזו דרכו של הטבע, לזמן מפגשים כאלה, ובכל זאת ליבנו תמיד עם הקורבן, הנטרף בפוטנציה, ולא להפך. אז בסיטואציה ההיא, הנמיות היו הרשעות הגדולות. אבל מייד אחרי שהן ברחו, חיפשנו את בנות משפחתן בשבילים אחרים. בכל זאת, חיה שמעניין לתהות על קנקנה, וגם לצלם.

השחפיאדה. בתיאבון לכולם / צילום: גלית חתן

 

רגע אחרי הנחיתה / צילום: גלית חתן

את החוויה המיוחדת הזו השגנו בבריכות הדגים של מעיין צבי. לדייגים יש פארק דיג (מתחם נפרד בתשלום), חובבי הים יכולים להגיע ממש עד לחוף, אבל אנחנו חנינו בכניסה והתחלנו לצעוד עם מצלמותינו מסביב לבריכות. לחובבי בעלי החיים, ובמיוחד עופות המים, זוהי חוויה מיוחדת במינה. בין היתר תמצאו כאן מגלנים, סופיות, אגמיות, שחפים, לבניות, תמירונים, אנפות, אנפות אפורות, אנפות לילה, שלדגים, פרפורים, חופמאים, כפנים, וגם, כאמור, נמיות. מאחר שזו העונה, ראינו שם גם לא מעט דוחלים.

בין הים לבריכות זורם נחל דליה, שבעבר יצר כאן את ביצות ה"דיפלה" (בערבית: הרדוף הנחלים). שרידי הביצות קיימים היום בין הבריכות, וזה בא לידי ביטוי בצמחייה המגוונת והייחודית שלאורך הנחל. חובבי הפלורה ימצאו כאן עניין, אבל אנחנו יותר חובבי פאונה.

אחרי כמה ימי גשם, בשבת הקרובה צפויה שמש, וזו הזדמנות מצוינת לבקר במקום. אתם קובעים את מסלול ההליכה, כמה בריכות רוצים להקיף, והאם עושים גם צעידה בים (אחרי הסערה יהיו צדפים יפים). באופן כללי כדאי לדעת שהעונה המומלצת לביקור בבריכות היא אוגוסט-מאי, כלומר כמעט תמיד, רק לא בקיץ. למרבה השמחה, אין שעות פתיחה, פתוח תמיד. ההמלצה היא להחנות ליד פארק דייג, וללכת ברגל.

מגלנים, אנפות וחברים אחרים בבריכות הדגים של מעיין צבי / צילום: גלית חתן

ואז הגיע הקינוח – מצעד הקינוחים של תל אביב

נסיבות החיים הביאו לכך שבחודשים האחרונים אנחנו מבלים לא מעט בתל אביב ופוקדים כמה מבתי האוכל שלה, חלקם כאלה שהפכו למוסד או שם דבר. לרוב הארוחות שלנו שם היו טובות מאוד, וסיפקו חוויה טובה, אבל אז הגיע הקינוח.

בהרבה מקרים עושה רושם שבעלי המסעדות או השפים אומרים לעצמם, "אם הלקוח יהיה מרוצה אחרי מנה עיקרית מיוחדת, הוא כבר ישלים עם זה שהקינוח הרבה פחות מושקע". לא פעם תפריט הקינוחים, בניגוד לתפריט המנות העיקריות, אף אינו מוזכר כלל באתר האינטרנט, ככל הנראה כי איש אינו רוצה להתחייב עליו – וכך אינך יכול לדעת למה לצפות טרם הגעתך.

אז לא היה ברשימה קינוח אחד שממש הפיל אותנו לקרשים, אבל עדיין רצינו לעשות דירוג, מה שהעלה את השאלה על פי מה כדאי לדרג את הקינוחים. מידת המקוריות? מידת התגמול שאתה מקבל ביחס למחיר ששילמת? הנראות של הקינוח? בסופו של דבר החלטנו לדרג לפי החוויה בכללותה.

בארבעת המקומות הראשונים תמצאו קינוחי שוקולד מורכבים יחסית, כי אין מה לעשות… כנראה שזוהי הנוסחה המנצחת. לעתים פגשנו חוסר מקוריות ב"סיפור המנה". היו גם קינוחי שוקולד (או לפחות כאלו שהוגדרו כך) שלא היו מוצלחים בכלל. באמצע – קינוחי לימון, פיסטוק וקדאיף. [כל הצילומים בפוסט: הבנזוג, למעט קיטשן מרקט – צילום שלי].

  1. מסה, מעדן שוקולד ולרונה, 56 שקל

מסעדת מסה הייתה אחת המסעדות הראשונות שבהן ביקרנו בסבב זה. לא ידענו הרבה על המסעדה קודם, והביקור כולו היה חוויה אנתרופולוגית מרתקת, אבל ככל שהתקדמנו היה ברור שגם לקינוח שלה אין תחרות ברמת העניין והטעם שהוא ייצר (מסה מרגישה לכם נובורושית? יש לכם ביקורת על המקום? סבבה, אבל לא יעזור: הקינוח שלהם הוא הטוב ביותר).

"מעדן שוקולד ולרונה" הוא גליל לא גדול, שמורכב משלושה סוגי שוקולד: לבן, מריר וחלב. מבפנים קשה וקר, מבחוץ רך וחם. בשוקולד יש נגיעות קרמל, ומעל הכול פוזרו רצועות לימון שהוסיפו מאוד, ועלים לקישוט, שלא הוסיפו דבר.

*

  1. קלארו, קרמו שוקולד, 58 שקל

שלושה רכיבים עיקריים יש ב"קרמו שוקולד", הקינוח היקר ביותר שאכלנו בעת האחרונה: מוס שוקולד שמזכיר בצורתו כדור גלידה אובאלי, ושתי קציפות שומשום שהן הבשורה העיקרית. בין הרכיבים הפרידו מחיצות טוויל (שכל כך נפוץ היום בקינוחים). מלח הים המובטח במוס לא פוזר בצורה שווה – אחת מאיתנו קיבלה ככל הנראה את כולו וסבלה, והשני כמעט לא חש בו. הכול הונח על רוטב שמן זית, אך זה לא הורגש במיוחד.

*

  1. קיצ'ן מרקט, עוגת שקדים ושוקולד, 44 שקל

הקינוח הזה אינו מרשים בנראות שלו, אבל הוא מספק חוויה של ממש בטעמים. במרכז נמצאת עוגה קטנה שמזכירה בראוני בנראות ובמרקם (השקדים מקפיצים את החוויה), וסביבה, במידה, קרם שוקולד עם שמנת. ברוח התקופה: שברי עוגיות מתחת לעוגה, ומלמעלה היא מכוסה טוויל (האבקה שמעל הטוויל עפה לכל עבר כששברנו אותו). האלמנט המיוחד היה גלידת הווניל – לא כזו שמגישים באופן גנרי בכל מקום כמעט, אלא וניל עם אגוזי מקדמיה שמתכתבים עם השקדים.

*

  1. מינה טומיי, מינה בום, 42 שקל

המנה הזו נאכלה תוך כדי התרעות זירוז מהמלצרים, כי הבאים בתור כבר מחכים לשולחן. כנהוג במקומות אסיאתיים בישראל, בקינוח אין שום דבר אסיאתי (בקינוחים האחרים יש רכיבים אסיאתיים בתוך מנות מערביות כצ'יז קייק וקרם ברולה). בפני עצמו, הקינוח היה טעים, אבל הוא נעדר כל מקוריות – טוויל מלמעלה, שברי עוגיות מלמטה. אם יש איזושהי הברקה, היא נמצאת במסקרפונה.

*

  1. מגזינו, פאי לימון ופיסטוק, 42 שקל

אל השולחן הגיעו שלוש שכבות: קציפת לימון (למעלה), מרנג לימון באמצע וקראסט פיסטוקים בתחתית, שהוא האלמנט המיוחד במנה. לכאורה מדובר במשולש מסורתי מעוגה עגולה, אבל קציפת הלימון משווה לו מראה מעניין יותר. בסך הכול זהו קינוח גדול למדי, גם אם לוקחים בחשבון שמרביתו קציפה שלא שוקלת הרבה.

*

  1. לה רפובליקה דה רונימוטי, טורטה פיסטוק, 42 שקל

הקינוח הזה פחות מורכב יחסית למקומות אחרים שמוזכרים כאן מבחינת הרכיבים, הטעמים וגם הנראות – משולש מסורתי שחותכים מתבנית של עוגת טורט פיסטוק, בתוספת גלידת וניל. אבל אנחנו דווקא אהבנו את העובדה שהקינוח "סבתאי" במקצת, מה שנקרא "טעם של פעם", והליווי של הגלידה הקרירה היה מרענן.

*

  1. לה שוק, קדאיף א לה ג'אפה, 38 שקל

אולי בניסיון להתחקות אחרי העבר (בדומה למוזיקה המושמעת במקום) קיבלנו מגדל קצפת מקושקש בתוספת של צימוקים ושקדים – הגשה מביכה. באופן מוזר, אפילו לא הקפידו על כך שהקינוח יהיה במרכז הצלחת, וכעבור לא יותר מדקה הוא כבר נטה על צדו. והטעמים? ה'קצפת', שהייתה למעשה שמנת חמוצה, השתלבה מצוין עם הקדאיף (פריך במיוחד). אם כי צריך לומר שגם אחרי ההשלמה עם קריסתו של מגדל פיזה, היה קשה לשבור חתיכות מהקדאיף.

*

  1. ג'וז ולוז, מלבי, 38 שקל

זה הקינוח היחיד בתפריט, ואין הרבה מה לדון בו: הוא פשוט ומתאפיין, כמו יתר המנות במקום הזה, בהגשה ובטעמים ביתיים. הפיסטוק שמעל המלבי מתפצח בפה, ומקפיץ אותו. הצימוקים והפירות המסוכרים היו מיותרים בעינינו.

*

  1. משייה, שוקולד, 48 שקל

היומרה לקרוא לקינוח בשם "שוקולד" (ככה פשוט) כשכמעט שום דבר שוקולדי לא מורגש – לא מובנת לנו. בגדול, הדבר הבולט במנה הוא שברי קראנץ' (נוגט) המכסים את כל מה שמתחתיהם, וגורמים לתחושת התפצפצות בפה. המנה כוללת גם גלידת וניל, אבל שום דבר בה לא הצטיין מבחינת הטעמים.

*

  1. החלוצים 3, מוס שוקולד ולרונה עם פולי קפה, 45 שקל

בתפריט הקינוחים הקבוע של "החלוצים 3" יש רק שניים – בחירה מוזרה למדי של המקום לצמצם בחלק הזה. הקינוח שאנחנו בחרנו היה קטן באופן יוצא דופן, מה שמצא חן בעינינו, אבל למרבה הצער הוא היה צמיגי (יחסית לקינוחי מוס שטעמנו בחיינו) ולא היה נעים במגע עם השיניים. גרגירי הקפה (תוספת אופנתית) הורגשו מהסיבה שהיה קשה לאכול אותם. לסיכום, למרות שהקינוח די קטן, היה נראה שגם הזוג בשולחן שלצדנו התקשה במלאכת הסיום.

%d בלוגרים אהבו את זה: