ארכיון קטגוריה: דברים שאפשר לעשות

פגוש את הקורמורנים – טיול לשבת

הקורמורנים של שפך שורק. צילום: גלית חתן

את הטיול הזה עשינו אחרי כמה ימים של מזג אוויר גשום במיוחד, והאל יודע – היו כאלה בחורף הנוכחי. אמנם היה בנו חשש קל מהבוץ, אבל לשמחתנו – התבדינו. ולכן, הרי לכם המלצה לשבת: טיול במסלול ההליכה של שפך שורק. 2.5 ק"מ מהחנייה ועד לים, ואפשר גם לעצור באמצע, מול הקורמורנים, להתרשם מהם, 'לשוחח' איתם, לצלם כמובן, ולחזור.

בווייז כותבים 'גן לאומי שפך שורק', ליד חורשה קטנה מוצאים חנייה, ומשם מתחילים ללכת בין העצים. צועדים במעבר מתחת לכביש, ומתחילים להתחבר לנחל הזה, שאורכו כ-70 ק"מ ומגיע מהרי ירושלים (כלומר ממש ליד הבית שלנו). בגדה השנייה, שאליה *אסור* לחצות מטעמי שיקום הנחל – לא כולם שומרים על הכלל הזה, וחבל – תראו את האנפות, הלבניות ואנפות הלילה.

נחל שורק זורם מהרי ירושלים לים התיכון, לאורך כ-70 ק"מ. צילום: גלית חתן
פרחון של אנפת לילה בשפך שורק. מאחור: סופית. צילום: גלית חתן
האם אתם יודעים להבחין בין אנפה ללבנית? בתמונה: לבנית בשפך שורק. צילום: גלית חתן

השביל מוביל אותנו בין העצים לאי הצבים – אי מלאכותי שיצרה רשות הטבע והגנים ב-2002. בעיקרון, אמורה להיות כאן אוכלוסייה יציבה של צב ביצות – הם שרדו כאן משום שמים מזוהמים לא עושים עליהם רושם. אבל כנראה שכאשר הגענו הם היו עסוקים במשהו אחר, כי לא ראינו אותם בכלל. לא נורא: ממילא באנו בשביל הקורמורנים.

הפעם הראשונה ששמעתי עליהם הייתה במלחמת המפרץ: עיראק החלה להצית מאגרי נפט, וגרמה לנזק סביבתי חסר תקדים, שממנו זכורה לי בעיקר תמונת הקורמורן האומלל המוקף נפט. למעשה, תמונות רבות של קורמורנים מלקקים נפט מנוצותיהם פורסמו אז ברחבי העולם. האומללות הזו נצרבה בי לא פחות מהחוויה של מסכות האב"כ.

אבל פה, אצלנו, הקורמורנים נהנים בהחלט – או לפחות כך זה נראה. בעצי האקליפטוס שעל הגדה הצפונית משתכנים מדי חורף, בחודשים נובמבר עד מרץ, מאות פרטים של קורמורן גדול. זה מקסים ומרשים את המתבונן ברמה מהפנטת כמעט, אך יש הטוענים שכמויות הקורמורנים והקינים שלהם גורמים לתמותת אקליפטוסים (לא מצאתי לכך תימוכין ברשת). טענה אחרת היא שיש כאן אוכלוסיה גדולה של חזירי בר וכמה לטאות כוח אפור גדולות – אך אנחנו לא חשנו בנוכחותם.

מאות קורמורנים מגיעים לשפך שורק בין נובמבר למרץ. צילום: גלית חתן
ההיכרות החלה במלחמת המפרץ, בעקבות המהלך העיראקי להצפת המפרץ בנפט. צילום: גלית חתן

בכל מקרה, בשלב הזה מצאנו לנו פינה שקטה ומעט מוסתרת, התיישבנו על האדמה ועקבנו אחרי הפעילות החברתית של הקורמורנים. כעבור כחצי שעה הם החלו במעוף 'עצבני' שניתן גם להגדיר כ'מטס לכבוד השקיעה'. זו הייתה חוויה מיוחדת לראות כה רבים מהם חולפים מצידנו ומעלינו, אם כי אני מודה שקצת חששתי שהם יעשו עלינו את צרכיהם, אם להשתמש בלשון נקייה (מאז שזה קרה עם שחף ברומא, אני לא רגועה בנושא הזה).

כאמור, אפשר לסיים עם הקורמורנים, ולחזור לרכב, ואפשר גם להמשיך בהליכה בכיוון הים, לעבר רכס הכורכר. השביל עולה לתצפית סמוך למערה חצובה, ומשם יש מראה מרהיב של הנחל נשפך לים. אם תגיעו בסביבות חודש פברואר, תמצאו שם גם פריחה נהדרת של אירוס הארגמן. אבל היי, למה לחכות. עכשיו זה תמיד הזמן הטוב ביותר, לא?

כמות עצומה של קורמורנים חולפת מעל הראש. צילום: גלית חתן

*יש קורמורנים גם ליד נחל חדרה וליד הקישון, אם יותר נוח לכם להגיע לשם.

שהאחרון ידליק את האור: על פסטיבל האור באמסטרדם

30 מיצגים לאורך ולרוחב תעלות אמסטרדם. העבודה Two Lamps של Jeroen Henneman
Photo: Galit Hatan

בשלב מסוים, בזמן התכנון של הקפיצה הקטנה שלנו לאמסטרדם, אמרתי לבנזוג שהדבר היחיד שבאמת חשוב לי זה שנחווה כמה שיותר מפסטיבל האור של העיר. אני אוהבת משחקי תאורה, אני אוהבת חוויות ייחודיות שלא נמצאות כל השנה אלא תלויות זמן ומקום, ופה גם יש היקף הגיוני וסביר – 30 מיצגים לאורך ולרוחב התעלות של העיר. היה לנו המזל להגיע בעיצומו של הפסטיבל (מתקיים עד ה-20 בינואר), אז למה לא לנצל את זה? מה יכול להיות רע?

לשמחתי, הייתה היענות, ואף יותר מזה: הבנזוג הציע שייט לילי בעקבות מיצגי הפסטיבל, משהו שעולה כ-24 יורו לאדם. אני הייתי סקפטית (למה לא לעשות סיורים רגליים, קצת בכל יום?) ,אך הסכמתי – בתנאי שנעשה גם סיבוב רגלי. סיכומו של דבר, שורה תחתונה: עשינו גם את וגם את זה, ושניהם גרמו לי להעריך יותר את פסטיבל האור של ירושלים. בחיי! הדבר היחיד שאני יכולה לזקוף לזכות ההולנדים הוא שהם החליטו לעשות פסטיבל כזה בחורף, במזג אוויר יותר בעייתי. בדבר אחד הם והירושלמים דומים: שם וגם אצלנו, מכבים אורות באחת-עשרה בלילה.

מבט ביקורתי על אובססיית המסכים של העידן הנוכחי. Absorbed By Light של גלי מאי לוקאס
Photo: Galit Hatan

הפסטיבל נערך זו השנה השביעית. יש בו אמנים מכל העולם, וגם מישראל. המיצב שהכי מצא חן בעיניי הוא לא הגדול ביותר ולא הצבעוני ביותר. הוא שייך לגלי מיי לוקאס (בריטית ילידת 1992), הוא נקרא Absorbed By Light, והוא עוסק באובססיה שלנו למסכים. שלושה אנשים יושבים יחד על אותו ספסל, שניים מהם בבירור קשורים זה לזו, ובמקום לדבר אחד עם השני, הם עסוקים במשימה של לבדוק מה מעניין יותר מעבר לפינה, כלומר מעבר למסך הטלפון.

הפנים שלהם מוארות לא כי הם שמחים – אולי גם בגלל זה – אלא כי מסך הטלפון מאיר אותן. הם לא מסתכלים עלינו, שבאנו לראות אותם. גם אנחנו לא מעניינים. מה שלא קורה כאן ועכשיו אלא במקום אחר הוא כמעט תמיד מסקרן יותר ושווה תשומת לב רבה יותר. למה ולמי שנמצאים כאן יהיה לנו תכף זמן, אבל לא עכשיו. והתכף הזה לא ממש מגיע, ואם הוא מגיע, הוא נמשך רק דקות ספורות, והופ, חוזרים לטלפון. כשמסר כזה מגיע מבחורה כל כך צעירה, שהיא בעצם חלק מדור המסכים, יש קטע.

אל תפספסו את הלילה של ון גוך. STARRY NIGHT של Ivana Jelić & Pavle Petrović
Photo: Galit Hatan

עוד עבודה שאי אפשר לפספס היא STARRY NIGHT של Ivana Jelić & Pavle Petrović בעקבות הציור המפורסם של וינסנט ון גוך. למעשה העבודה הזו הייתה קרובה יחסית למלון שלנו אז ראינו אותה כמה פעמים, והיא תמיד מזכירה לך את הכוכבים שמאירים את השמיים, חינם לכולם (כמו הפסטיבל עצמו, בעצם).

Groupe LAPS – Spider on the Bridge – Photo: Janus van den Eijnden
Photo: Galit Hatan
ניסיון להפוך רגשות למשהו שניתן לראות באמצעות לא פחות מאלף נורות. העבודה Parabolic Lightcloud של amigo & amigo
Photo: Galit Hatan

ניסיון לדמות את הפעילות המוחית שלנו. A.N.N. של סטודיו קורוס

לצערי הרב לא הצלחתי לצלם כמו שצריך את עבודת העכבישים הקטנים שמרכיבים את העכביש הגדול, ולעומת זאת לקח לי זמן להבין שמאחורי A.N.N. של סטודיו קורוס (פטר קורוס ורקה מאיור) יש ניסיון לדמות פעילות מוחית באמצעות תאורה – כלומר לייצג את הסיגנלים בין נוירון לנוירון במערכת המוחית. ואולי בעצם זה מה שקרה במוח שלנו כשהתבוננו במיצג הזה, ובתנועת האור הכחלחלה לאורך ה'נוירונים' האדומים?

אז אם אתם באמסטרדם בזמן הקרוב – תפרגנו לעצמכם קצת אור, ואל תלכו לישון מוקדם. את זה תמיד אפשר לעשות בארץ. אתר הפסטיבל.

Piet Hume – Ode aan de Mol. Photo: Janus van den Eijnden


Night Vision של Tom Biddulph & Barbara Ryan /
Photo: Galit Hatan

קולמר עם כל דבר

מבט על השוק והתעלה של העיירה קולמר. צילום: גלית חתן

בתחילת 2018 נרשמה הפתעה לא קטנה כשהעיירה קולמר, שבלב חבל אלזס הצרפתי, הוכתרה כיעד מס' 3 באירופה (European best destinations). חייבים להודות על האמת: לא הרבה מכירים את קולמר, היא קטנה יחסית, אמנם יפהפייה אבל הרבה פחות ידועה משטרסבורג, העיר הגדולה של אלזס. היא אפילו לא נמצאת על דרך היין המפורסמת, אלא צריך לסטות קצת הצידה כדי להגיע אליה. ובכל זאת, כנראה שיש בה משהו, ולא סתם היא קטפה את המקום השלישי.

לפני כשלושה חודשים ביקרנו בחבל הארץ הקטן ביותר בצרפת, והבחירה הייתה ברורה: אנחנו ישנים בקולמר. גם יש בה מבחר מגוון של אטרקציות, גם יש שפע קולינרי, היא מלאה בבתים שמחים ולא פחות חשוב – היא במיקום מצוין לצאת ממנו לטיולי כוכב. בחרנו במלון השוכן במבנה קולומבאז' מסורתי שאופייני לאזור – צבעוני עם קורות עץ שיוצרות חזית גיאומטרית מעניינת. אמנם לא הייתה מעלית, אותנטיות עד הסוף, אבל היה שווה כל רגע (וגם ארוחת הבוקר נהדרת).

מלאה בבתים שמחים. קולמר / צילום: גלית חתן

מדרחוב קולמרי טיפוסי / צילום: גלית חתן

לקולמר, שבה חיים 30 אלף תושבים, שווה להקדיש יום-יומיים. ואיפה יותר טוב להתחיל מאשר בשוק? שוק האוכל המקורה (Market hall) של קולמר נמצא במבנה לבנים אדומות מ-1865. הוא חביב, אך קטן למדי. בכל זאת, שווה להתיישב לאכול על המרפסת שלגדות התעלה, להזמין את הטארט פלמבה המסורתי (שלא ישמעו שאני אמרתי אבל זה קצת דומה לפיצה ביאנקה דקה), וליהנות מנוף לסירות התיירים ומבני הקולומבז'.

לא רחוק משם נמצאת הכיכר הגדולה של בית קויף האלגנטי – באחד הערבים הגענו כדי לחפש מסעדה ונקלענו להופעה של תזמורת גדולה ורקדנים. מזון לנפש חשוב לא פחות ממזון לגוף, ולכן נשארנו שם לכמה מנגינות וריקודים מסורתיים.

בית פפיסטר – ביתו של כובען העיר מ-1537, שקירותיו החיצוניים מצוירים בכישרון רב / צילום: גלית חתן

ככלל, בקולמר יש כמה בתים ייחודיים ששווה להתרשם מהם, גם אם זה רק מבחוץ. למשל, בית אדולף, שנבנה בתחילת המאה ה-13, ומעריכים כי הוא הבית העתיק ביותר בקולמר. או בית פפיסטר, ביתו של כובען העיר מ-1537, שכולל מגדל בן שתי קומות, מרפסת מעץ, צריח מתומן וקירות מצוירים בכישרון רב.

אחרי שהתרשמנו מפפיסטר התיישבנו במסעדה סמוכה, הכול היה נחמד וטוב וטעים (קולינריה מצוינת יש להם לאלזסים), החלטנו לחזור למלון – ואז תפס אותנו הגשם בהפתעה. רצנו ממחסה למחסה, ובשלב מסוים נעצרנו ליד חנות סגורה. כשבעלת החנות ניגשה אל הדלת, חשבנו שהיא רוצה לסלק אותנו משם. אבל היא רק פתחה את הדלת, הגישה לנו מטרייה חדשה וסגרה את הדלת בחזרה, בלי לומר מילה. אנשים טובים באמצע הדרך, גרסת אלזס.

החצר של מוזיאון אונטרלינדן, שממוקם בחציו במנזר לשעבר. בכנסיית המנזר מוצגת עבודתו המפורסמת של הצייר מתיאס גרונוואלד "מזבחו של איסנהיים" / צילום: גלית חתן

גאוותו הגדולה של חבל אלזס היא על היינות הלבנים שלו. רובם אינם מזנים שייחודיים לאזור, אבל כידוע לכל אדמה המינרלים שלה, ותנאי הגידול משפיעים על הענבים ועל הטעם. אגב, ל'שמפניה' המקומית קוראים קרמו, והיא בהחלט שווה טעימה או אף רכישה באחד מהיקבים הרבים הפזורים לאורך 'דרך היין' המקומית.

בצד המוזיאוני, אונטרלינדן הוא הכתובת. המוזיאון ממוקם בחציו במנזר לשעבר, ובחלקו במבנה מודרני. בכנסיית המנזר מוצגת עבודתו המפורסמת של הצייר מתיאס גרונוואלד "מזבחו של איסנהיים" (The Isenheim Altarpiece), המתוארכת לשנת 1515. זוהי עבודה המורכבת מעשרה ציורי ענק המתארים ברובם סצנות מחיי ישו. הציורים האלה מותירים רושם כביר על המתבונן. לא סתם הוצבו ספסלים מול כל אחד מהם: אתה צריך שהות כדי לתת לנפש להתחבר אליהם, ולחוש אותם במלוא עוצמתם.

גשר Turenne – נקודת התצפית היפה ביותר בקולמר, ומן הסתם הפופולרית ביותר / צילום: גלית חתן

במהלך הטיול שלנו שוחחנו עם לא מעט תושבי אלזס, המצוידים בגאוות היחידה מרשימה. בין היתר סיפרו לנו שבשנות השלטון הגרמני, שהסתיים אחרי מלחמת העולם השנייה, היה אסור ללמד צרפתית בבית הספר ואף אסור היה לדבר את השפה, ולכן ל'זקנים' יש מבטא כבד. חלק משמות הרחובות בעיירות השונות מסומנים בשלטים דו-לשוניים, בצרפתית ובגרמנית, ואם תלחצו קצת, יגלו לכם שכאן לא הכי-הכי מחבבים את המהגרים האפריקאים. ובאמת, כמעט ולא רואים אותם ברחובות, בניגוד למקומות אחרים בצרפת.

נקודת התצפית היפה ביותר בקולמר, ומן הסתם הפופולרית ביותר, היא על גשר Turenne. כמעט בכל שעה ביום מגיעים אליה גדודי תיירים, ועדיין, זו קולמר ולא פריז, כך שהצפיפות היא יחסית ואין סיבה שתרתיע. במרחק רחוב אחד מהגשר אפשר לתפוס סירה ולצאת לשייט תעלות. תחילתו באזור זני (Zen) ממש, מוקף צמחיה ירוקה ומנותק מכל ציוויליזציה או עבר אדריכלי. רק לאחר מכן יוצאים אל 'העולם הרחב' ואל בתי הקולומבז' הצבעוניים, שהזכרנו קודם. זהו שייט קצר, רק 25 דקות, כי ככה זה בקולמר: הכול בקטן, בלי להעיק. קום איל פו.

%d בלוגרים אהבו את זה: