Category Archives: דברים שאפשר לעשות

תן לי יד. שנייה

"רוב הדברים השווים ביותר הם די מכוערים". קראף מים של K&K Monarchy, אוסטריה, 1900. מחיר: 650 דולר. לרכישה באתר 1stdibs

לפני כחודשיים ערכתי ראיון עם הסופר האמריקאי הבולט ביותר בימינו, ג'ונתן פרנזן, עבור המגזין "ליידי גלובס". במהלך השיחה דיברנו גם על המשיכה שלו ליופי. בקטע שלא נכנס בסופו של דבר לכתבה, הוא סיפר לי על חוויה שחווה יום קודם לשיחתנו. "בדרך כלל אני לא צופה בטלוויזיה פופולרית, אבל עכשיו אני אצל אח שלי באורגון, ואתמול בערב כולנו צפינו בתוכנית 'יריד העתיקות', שיש בה צוות מומחים שמגיע לירידים.

"זו תוכנית שבה אנשים מביאים את הזבל שלהם, ואומרים להם כמה הוא שווה. התוכנית מאוד פופולרית פה, ומה שהיכה בי זה שרוב הדברים השווים ביותר היו די מכוערים. אני לא חושב שהייתי יכול להיות אספן של דברים כל כך מכוערים, כי יופי מאוד חשוב לי – בצפרות וגם בכתיבה".

לתוכנית שעליה פרנזן מדבר יש גרסה מאוד פופולרית בבריטניה, שיצא לי לראות בערוץ BBC Prime עליו השלום. הריכוז המוחלט בפריטים מיושנים שעברו בירושה היה כל כך בריטי בעיניי, כמעט כמו תוכניות ריאליטי הגינון שלהם, שזה הצחיק אותי. אני מבינה למה פרנזן סבל, אבל חייבים להודות שבשווקי יד שנייה יש גם סוג של קסם. אתה אף פעם לא יודע מה תמצא שם, ואם אתה לא מומחה, אתה גם לא יודע אם מה שמצאת שם שווה משהו או שהוא יפה ושווה רק בעיניך שלך. והאם זה משנה כמה החפץ שקנית שווה באמת? ואם אומרים לך שהוא מבוהמיה מסוף המאה ה-19 זה קריטי?

אני קניתי פעם בחנות יד שנייה בעין הוד תחתית מתכת לסירים חמים עם שלוש רגליים בצורת כפות ידיים, שהמוכר נשבע שהיא משנת 1920 ויוצרה באיטליה. אפילו יש על התחתית שלה חריטה של בית המלאכה, להוכחה שזה לא נעשה בייצור המוני. אבל איזו דרך יש לי לדעת שהתחתית היא לא משנת 1954 או משנת 1974? ובמידה שיתברר שהיא קצת פחות עתיקה, האם בשל כך עליי לחבב אותה פחות?

גרמופון בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

כלי שחמט בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

יש כל מיני מכירות של ענתיקות ופריטי יד שנייה. לפני שנה בערך היינו באחת כזו באיזו שכונה לא מאוד חשובה בירושלים. זה היה ממש מוזר – מישהו הפיק גלויות מהממות שמפרסמות את המכירה, הניח אותן במקומות מרכזיים בעיר, וממש הצליח עם עבודת השיווק, כי עובדה שהגענו במיוחד. אבל כשכבר היינו שם, זה היה עלוב נורא – חדר גדול ובו מסודרים חפצים וספרים שונים, השאירו אותנו שם לנפשנו והרגשנו כאילו אנשים סתם ניסו להיפטר מכל מה שיש להם בבית. זה לא הפריע לי כמובן לקנות ספר ישן באנגלית בשם "עקבותיו של משה" עם צילומים מסיני, וספר טיולים בעברית שיצא מייד אחרי ששת הימים. על החפצים ויתרנו באותה מכירה.

לעומת זאת, בדוכני המושבה הגרמנית, רחוב יפו ומתחם התחנה החדש הייתה הרגשה קצת יותר חיובית, בטוח שהיה יותר מעניין מבחינת ההיצע, וקנינו פריטים שאנחנו מבסוטים מהם עד היום. למשל, צלחת יפה מעוטרת ובמרכזה דמות אריה, או סדרה של שש קעריות שטוחות עם דוגמאות של רכבות ישנות, וגם חפצים לנוי. יום אחד, כך הבטחתי לעצמי, גם אקנה גרמופון.

סט כלי אוכל בצורת דג בשוק יד שנייה בבריסל. לא קנינו / צילום: גלית חתן

חוויה מיוחדת ולא מתוכננת הייתה לנו בבריסל. ממש ליד הנוטרדם דה סבלון, שהביקור בה כן היה בתוכניות שלנו, מוקם שוק יד שנייה. אלא שמזג האוויר לא היה אידיאלי בלשון המעטה. דילגנו בין טיפות הגשם, התחבאנו מתחת לסככות הדוכנים, והעמדנו פנים שאנחנו מתעניינים גם במה שלא. ניהלנו שיחות על חפצים שלא היה עולה בדעתנו לרכוש, וניסינו לזהות היכן מתרחשות שיחות באנגלית שניתן לצותת להן. לא כי אנחנו כאלה מרגלים, אלא כי כאמור ירד גשם והיה צריך לעשות משהו בזמן שמתחבאים.

בסופו של דבר בחרנו בצמד כוסות פורצלן קטנטנות עם תחתיות שעליהן כתוב מקום הייצור (איפשהו בצרפת). "נרגיש כמו אריסטוקרטים כשנשתה בהן", חשבנו לעצמנו. לא היה לנו מושג מה הכללים בבלגיה, אבל נראה היה לנו שהיא לא שונה מיתר עולם המסחר, אז ניסינו להתמקח קלות על המחיר – אם אני זוכרת נכון זה הצליח. מה שבטוח הרווחנו סיפור לא פחות מאשר כוסות לאספרסו, והכנסייה הייתה פתאום הרבה פחות מעניינת.

בניגוד למה שפרנזן חושב, לא כל מה ששווה משהו בשווקים האלה הוא אכן מכוער. אבל כמו שאמרו פעם באיזה סרט ישראלי, "בשביל למצוא צריך לחפש", וסבלנות היא מצרך יקר לא פחות מאגרטל מהמאה ה-19.

הצליל שתפס אותי – הקשר בין מוזיקה למוח

כמה מכם בחרו שיר אהוב כצלצול הטלפון שלהם? כמה מאזינים למוזיקה תוך כדי ההתארגנות בבוקר, לפני היציאה מהבית? כמה מעדיפים להעביר נסיעות עם הדיסק האהוב עליהם, במקום עם הברברת הרדיופונית? לכל אחד יש את הצלילים שלו, שעוזרים לו להירגע, לנקות את הראש או להתגבר על כאב ראש. למרות שהצלילים האלה נגישים לכולם, הרבה פעמים הם מרגישים באיזשהו אופן קצת פרטיים, בזכות ההשפעה הישירה שיש להם עלינו.

הקול של יורגוס דאלארס, למשל, לגמרי עובד עליי, ואני משאירה בצד את מה שהוא אמר בזמנו על ישראל. אם הקול שלו הוא כמו תרופה, אז אני מוכנה 'לבלוע' גם את הדעות שלו. מוזיקת מדיטציות, לעומת זאת, עלולה לחרפן אותי קשות למרות שהיא אמורה לעזור לי להתרכז במשימות.

מוזיקה היא טעם אישי, זה ברור, אבל מחקרים שעוסקים בהשפעה שלה על המוח, ויש לא מעט כאלה, מסבירים למה אנחנו מפיקים ממנה תועלת. היא עוזרת לשפר ריכוז, להירגע וגם להירדם טוב יותר (האתר הזה מוקדש לכך). היא מסייעת לביצועים ספורטיביים, וכבר ב-1911 נמצא שרוכבי אופניים מפדלים מהר יותר כשהם מאזינים למוזיקה מאשר כשהם מאזינים לטבע, בין היתר משום שהיא עוזרת להתגבר על עייפות ומשפרת את הסיבולת. מחקר שנערך באנגליה ב-2012 מצא שרוכבי האופניים שהאזינו למוזיקה תוך כדי רכיבה צרכו 7% חמצן פחות מאלה שנאלצו להקשיב לשקט. הם היו בני 21, רכבו 12 דקות, האזינו לסוגים שונים של מוזיקה, שמרו על קצב והוציאו פחות אנרגיה.

באוניברסיטת וירג'יניה לקחו את זה רחוק יותר, והמציאו מעין מכשיר שמזהה את קצב פעימות הלב שלכם בזמן שאתם עושים ספורט, ומשדר לסמארטפון איזה שיר כדאי לנגן כדבר הבא שתאזינו לו תוך כדי הריצה, למשל. זה יכול להועיל הן להעלאת הדופק והן להורדתו בצורה מבוקרת – כי אפשר לקבוע מראש לאיזה דופק רוצים להגיע (הפסקול שלי להליכות בפארק הירקון היה מוזיקה מזרחית).

לפני עשור מצאו באוניברסיטת סטנפורד שהאזנה למוזיקה עוזרת לנו לפקס את המחשבות. המחקר כלל סריקות fMRI  שנערכו בזמן שאנשים האזינו למוזיקה קלאסית מהמאה ה-18, ולא למוזיקה עכשווית – ויכול להיות שהיה שווה לערוך מחקר נוסף שיבדוק אם למוזיקת ראפ למשל יש אפקט דומה. בכל מקרה, הממצא המפתיע היה שדווקא במרווח הזמן השקט הקצר שחלף בין מנגינה למנגינה נרשם שיא הפעילות המוחית בקרב משתתפי המחקר.

הממצא שהגיע מסטנפורד מתיישב עם תיאוריית 'אפקט מוצרט', אבל מרחיב אותה, כיוון שהוא מתייחס לכל מוזיקה קלאסית מבלי שהנסיין יידע למה הוא מאזין. 'אפקט מוצרט', למי שלא מכיר, מתייחס להשפעה שיש להאזנה לסוגים מסוימים של מוזיקה מורכבת – כמו זו של אמדאוס מוצרט – על ביצוע משימות קוגניטיביות. הטענה היא שהביצועים משתפרים, אם כי לטווח קצר (15 דקות). אגב, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה לחצתי פליי ביוטיוב על 'הטובים ביותר של מוצרט'. לא בטוח עד כמה זה עזר, אבל בהחלט נהניתי מהצלילים.

במחקר שנערך במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת לונדון ב-2008 נמצא שהמוזיקה שאנחנו מאזינים לה משפיעה גם על האופן שבו אנחנו תופסים אנשים. במחקר ביקשו מהמשתתפים להגיב לדמויות נייטרליות (ולא להורים או לבוסים שלהם למשל). הממצאים הראו שאחרי האזנה למוזיקה שמחה ועולצת, אנשים נראים להם יותר שמחים, ואחרי האזנה למוזיקה שקטה הם נראו להם יותר עצובים – ולא משנה איזו הבעה באמת הייתה להם על הפנים (אם כי אני מניחה שבמקרים הקיצוניים זה לא עבד).

מחקר אחר נערך על ידי חוקר מוח קוגניטיבי בשם ד"ר ג'קוב ג'וליג' מאוניברסיטת גרוניגן שבהולנד. ג'וליג' מצא שבשירים קצביים יש שלושה אלמנטים עיקריים שמעלים אצלנו את רמת האנרגיה. האלמנט הראשון: קצב של 150 ביט לדקה, שגורם לכך שבאופן תת הכרתי נתחיל להרגיש מלאי מרץ. גם לבחירת האקורדים יש משמעות (אקורד שלישי מז'ורי נוסך בנו ביטחון), והאלמנט השלישי הוא מילים חיוביות בשיר.

בהתחשב בשלושת הפרמטרים האלה, ג'וליג' יצר נוסחה מתמטית של ממש שבאמצעותה הוא בחן שירים באנגלית מ-50 השנים האחרונות (מי שמעוניין להתעמק בנוסחה, הנה). פעם אחת הוא בחן לפי עשורים, ופעם שנייה הוא בנה את מה שנקרא 'להיטי כל הזמנים'. ברשימה הראשונה, השיר האנרגטי ביותר בשנות ה-2000 הוא Dancing in the Moonlight של טופלואדר, ובשנות ה-90 זהו Let Me Entertain You של רובי וויליאמס.

הרשימה השנייה היא דירוג של 10 שירים, שבעיניי ובאוזניי כולם נהדרים ומשפרים את מצב הרוח, אבל באופן לא אישי, אם אתם מבינים למה הכוונה. ועם הצלילים האלה אני מוציאה את עצמי לסופ"ש. צ'או צ'או במבינה.

  1. Don't Stop Me Now (Queen)
  2. Dancing Queen (Abba)
  3. Good Vibrations (The Beach Boys)
  4. Uptown Girl (Billie Joel)
  5. Eye of the Tiger (Survivor)
  6. I'm a Believer (The Monkeys)
  7. Girls Just Wanna Have Fun (Cyndi Lauper)
  8. Livin' on a Prayer (Jon Bon Jovi)
  9. I Will Survive (Gloria Gaynor)
  10. Walking on Sunshine (Katrina & The Waves)

אוהבת להיות בבית

משום מה אנשים נוטים לא להאמין לי בקטע הזה, אבל אני, בדיוק כמו אריק איינשטיין, אוהבת להיות בבית. נכון שבשנים האחרונות אני מבלה הרבה שעות מחוצה לו, אבל אני עדיין מאמינה שביתי הוא מבצרי, ובכל מקרה זה המקום האהוב עליי. אולי בגלל זה כל כך נמשכתי לתערוכה "אין כמו בבית" שמוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל (עד ה-29.7.17), וממש לא היה אכפת לי לצאת מהבית בשבילה. להפך.

בתערוכה הזו אספה האוצרת עדינה קמיאן-קשדן 120 יצירות שמבוססות על חפצים ביתיים, יומיומיים, כאלה שמרוב שאנחנו רגילים אליהם אנחנו כבר לא רואים אותם, וחילקה אותן בין החללים המוזיאוניים לפי החללים הביתיים – מטבח, סלון, חדר שינה, חדר אמבטיה וכן הלאה. היצירות הן של אמני המאות ה-20 וה-21, וביניהם ניתן למצוא את מרסל דושאן (היוש אסלה שמתיימרת להיות מזרקה), יאיוי קוסמה, טקשי מורקמי, אנדי וורהול, מרתה רוסלר והדסה גולדויכט (אל תפספסו את מקלחת הדבש שלה), שחותרים כל אחד בדרכו תחת חוויות היומיום.

הפומפיה שהפכה למחיצה: מונה חאטוּם, מחיצת פומפיה, 2002, אוסף קרנפורד, לונדון. Photo: Iain Dickens Courtesy White Cube

יש בתערוכה לא מעט הומור – למשל בפומפיה הענקית שהפכה למחיצת הפרדה, פרי עבודתה של האמנית מונה חאטום (נולדה בלבנון ב-1952, פועלת בבריטניה ובגרמניה). העבודה הוגדרה כ"מצחיקה ומרושעת, משעשעת וקטלנית, מלאת חן באופן מוזר אבל גם מפחידה". למה מפחידה? כי זו לא רק מחיצה שמחלקת את החדר, אלא גם דימוי של חפץ המסוגל לגרום לנזק ממשי, בלתי הפיך, לגרד לנו את הצורה כמו שמגרדים גזר או קישוא.

ברגיט יורגנסן, סינר-תנור, 1975-1974, מוזיאון קרן לודוויג לאמנות מודרנית, וינה / Photo © Iain Dickens Courtesy White Cube

ברגיט יורגנסן מדגימה את הקשר בין התנור לרחם

יש גם ביקורת חברתית – האמנית האוסטרית ברגיט יורגנסן יצרה תנור שמחובר לסינר ולמעשה מדמה את הגוף הנשי, כולל זה שמדלת התנור יכולה לצאת כיכר לחם טרייה וחמה כשם שמהרחם יוצאים ילדים לאוויר העולם. במילים אחרות, בעבודה הזאת היא יוצאת נגד התפקיד המגדרי שיועד לנו הנשים. "רציתי להראות את הדעות הקדומות נגד נשים, את המודל לחיקוי שהאישה שייכה להן", הסבירה יורגנסן בעבר (היא גם צילמה את עצמה לובשת את הסינר הזה, חבל שהצילומים לא מוצגים בתערוכה).

המגהץ שמאיים להשטיח את אוקיינוס הפאלוסים הלבנים. ייוֹי קוּסאמָה, בלי כותרת (קרש גיהוץ), 1963, מוזיאון ישראל

עבודה אחרת שתפסה את תשומת לבי היא קרש הגיהוץ של האמנית היפנית יאיוי קוּסאמָה (ילידת 1929), שעליו מונח מגהץ המאיים להשטיח את אוקיינוס הפאלוסים הלבנים – עבודה שמאיימת על גברים שמבינים אותה, או על אלה שמסבירים להם.

קוסאמה יצרה את העבודה הזו בשנות ה-60, כחלק מהסדרה "רהיטי צבירה וכורח", שבה תפרה בדים, צבעה ומילאה אותם באופן שיצר מאות הזדקרויות פאליות, הגולשות ומתפתלות סביב החפץ שהן צומחות ממנו. זו הייתה דרכה להציף שאלות על זהות ומיניות – קצת כמו יורגנסן, היא הביעה חשש משליטה גברית, וניסתה להתריס כנגד סמלי הסמכות הפטריארכלית ('תהיי יפה ותגהצי'). מעניין היה לגלות שהיצירה הזאת, שנרכשה לאחרונה למוזיאון ישראל, היא שהניעה את קיום התערוכה כולה.

הבעת כמיהה לשיבה הביתה. גבריאל אורוסקו, אימא, 1998, museum moderner kunst stiftung ludwig wien

אבל לא רק נשים מציגות בתערוכה, כמובן. יש קרטון שלא הרשים אותי של אנדי וורהול, יש פסל משעשע ענק (מר DOB) של טקשי מורקמי שראיתי כבר בתערוכת ענק בניו יורק לפני קצת פחות מעשור, וישנה העבודה המעניינת של גבריאל אורוסקו (Gabriel Orozco) – "אמא" (1998), מעין קריאה לאם, או הבעת כמיהה לשיבה הביתה.

אורוסקו, שנולד במקסיקו ב-1962, ופועל במקסיקו, בצרפת בארה"ב, אוהב לעבוד עם חפצים שהועתקו ממקומם, עברו הכלאה או נבנו מחדש. העבודה שלו מורכבת משני פסנתרים המחוברים לבית קטן עם גג רעפים. על פי המוזיאון, "הצופים מוזמנים לשבת על כיסא בבית המשחק הזה, ולהאזין למבקרים אחרים שמנגנים בחוץ על שני הפסנתרים". כשאנחנו ביקרנו, אף אחד לא ניגן שום דבר. למען האמת זה לא היה ברור שמותר לנגן. בהתחלה גם לא היה ברור שמותר לפתוח את דלת הבית ולהציץ פנימה, אבל בהמשך זה הובהר לצד האזהרה לא לשבת בשום אופן על הכיסא.

לעומת זאת, על כורסת השפתיים של סלבדור דאלי שניצבה שני מטרים משם אפשר לשבת, אבל היא כנראה לא קשורה לתערוכה ברמה הרעיונית אלא רק ברמה הפרקטית – כדי שתוכלו לצפות במיצב וידיאו בסלון של המוזיאון. גם ילדים וגם מבוגרים הרגישו בבית והתחברו לספה, אך רק מעטים הקדישו מזמנם למיצב, שצריך להתבונן בו היטב כדי להבחין שאכן קורה בו משהו. השאלה היא האם מידת תשומת הלב שהמבקרים מעניקים לכל עבודה היא מדד כלשהו לנחיצותה בתערוכה. זו לא שאלה עם תשובה חדה וברורה. צריך לחשוב על זה קצת. בבית.

סוּבוד גופטה, כפיות, 2009

*כל צילומי העבודות – באדיבות מוזיאון ישראל

%d בלוגרים אהבו את זה: