Category Archives: דברים שאפשר לעשות

כל הנאות החיים, כמעט, בפוסט אחד – סוגרים שנה בגט א לייף. סטייל

מדי חודש כמעט אני אומרת לעצמי שאני לא כותבת פה מספיק. וזה לא שחסרים לי נושאים או פעילויות, רק שבאורח החיים העכשווי שלי אין מספיק זמן לעבד את החוויות ולשתף אותן. מצד שני, כשמסתכלים לאחור ומנסים לסכם, פתאום נראה שדווקא הייתה שנה די פורייה בכתיבה ובצילום.

בשנה הזו היו טיולים בארץ וטיולים בחו"ל (גם אם חלקם רק מנטליים), מצעדי קינוחים וגם יקבים, הרבה אמנות ומעט מלונות יוקרה, וכל זאת לצד שופינג ואופנה. אין לשכוח גם את הספרים, כי קריאה היא חלק בלתי נפרד מהנאות החיים, ומי שלא מבין את זה מחמיץ לפחות חצי.

כשניסיתי לקבץ כאן את ההיילייטים של השנה, הדבר הבולט ביותר היה שאני נחשפת – ואולי נכון יותר לומר: חושפת את עצמי – להמון יצירות אמנות, בין אם זה ציור, רישום, פיסול, צילום או כל מבע אחר. האמנות הזו יותר נוגעת, מרגשת ומשפיעה על הנפש שלי מאשר הרכישות שבצעתי השנה, ולא משנה איזה קניון יתעקש לטעון ששופינג תורם לאושר.

לכל קוראי הבלוג אני מאחלת לחוות כמה שיותר הנאות חיים בשנה הקרובה הבאה עלינו לטובה. תמיד חשוב לזכור שהעיסוק בהנאות הללו אינו בריחה מהמציאות, והוא גם לא סותר אותה. יש בהן משהו שמקל על הקיום, ואולי אפילו הופך אותו לשמחה גדולה. אני מקווה שכולנו נאסוף השנה בדרך כמה שיותר דברים קטנים שעושים טוב על הלב, ובעיקר שנדע ליהנות מהם.

פאי לימון ובזיליקום של מסעדת כרמים

קינוחים

מצעד הקינוחים בין תל אביב לירושלים. מצאנו את הגיבור האחד שמנסה לתת פייט לשוקולד

מצעד הקינוחים – חוגגים יומולדת. היה מתוק בחגיגות הצפוניות לרגל היווסדו של הבנזוג

מצעד הקינוחים של תל אביב. הצד המתוק של פסטיבל EAT שנערך בגן צ'רלס קלור ביפו

ביקב עגור מייצרים 15-20 אלף בקבוקים של יין אדום בשנה. שולחן האבירים של היקב

יקבים

תנו לגפן להתאמץ. בביקור ביקב שריגים למדנו כמעט כל מה שאפשר על היין האדום. וגם שתינו קצת, אלא מה.

החיים בסלואו-טק. קחו תובנה ממייסד יקב עגור, שוקי ישוב: "להקים יקב בוטיק זה לא לואו-טק ולא היי-טק, אלא סלואו-טק. עיקר העבודה של יינן הוא התבוננות".

עבודה שמזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", דמות מיסטית בפני עצמה. נערת המטוס של איגור סקלצקי

אמנות

יצאתי לטיול בפיג'מה. זו כבר נהייתה מסורת: ביקור בתערוכת הבוגרים של בצלאל

פנים שקשה לשכוח. עם כל הכבוד לפסלים הגרנדיוזיים של פיליפ פסקוואה, מה שתפס אותי הכי הרבה אלה הדיוקנאות שלו

ליל כל הקדושים. מבין העבודות שהוצגו ב"קדושים אחרים" (גלריה דן) תפסו אותי העבודות של איגור סקלצקי

אמן סיני חדיש אומר. תורידו נעליים: איי וייויי הגיע למוזיאון ישראל

אוהבת להיות בבית. על הספה, במקלחת ועם תנור האפייה של התערוכה "אין כמו בבית" במוזיאון ישראל

דבר אליי בכפתורים, אהובי. התערוכה הכיפית של השנה: תערוכת הכפתורים במוזיאון תל אביב

"אני מדמיינת את האישה שאני רוצה להיות. המשבר הגדול הוא שלא אגיע לכך". אחת ההפתעות הגדולות של השנה, מבחינתי: רועי חפץ, אמנית טרנסג'נדרית, במוזיאון אנה טיכו

הבריכה הפרטית בסוויטה של מלון גורדוניה / צילום: יח"צ

מלונות יוקרה

חלון למלון. אולי זה לא "המלון היוקרתי בעולם", כמו שטוענת הסדרה שנעשתה עליו, אבל  אוריינטל מנדרין בלונדון בהחלט שווה הצצה. ואותי תמיד עניינו אחורי הקלעים של כל האסתטיקה והיוקרה, לא פחות מהדבר עצמו.

פלש גורדוניה. אחד המלונות הכי מדהימים שהייתי בהם בארץ, ובכלל – מלון גורדוניה.

שקנאי אוכל בממוצע ק"ג דגים ביום. מי ישלם? בנון ישלם?- שקנאי במאגר משמר השרון / צילום: גלית חתן

טיולים

בא לכם לקפוץ לקפה. חמש נקודות קפה שאנחנו ממש אוהבים

תיק שקנאי. לתצפת על השקנאים מקרוב במאגר משמר השרון

לייב אין בית שמש. ביקור מפתיע בתל בית שמש, או איך כמעט פספסנו את המאגר התת קרקעי

לייב אין רמת הגולן. הטיול הכי לא צפוי שיש ברכס בשנית

ירוק על ירוק. טיול שמתחיל עוד בכביש שמוביל אליו, ממשיך במסלול המעגלי של נחל קטלב, ומסתיים בקפה בבר בהר

על ראש הגבעה. בדרך כלל כשיש פקקים בכביש 1, ווייז שולח אותי לראשון לציון דרך מודיעין וגבעת התיתורה. לקראת ט"ו בשבט החלטתי לעשות מעשה, וטיילתי על הגבעה. היה מעניין ועשיר

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

טיולים בחו"ל

להיות בת 40 בפריז. סיכום החוויה הזו שבה מחליפים קידומת

הרהורים על סנטוריני. בין הציזיקי האלוהי לקציצות העגבניות המטריפות רשמתי לעצמי כמה תובנות

ושיהיה לכם דובר-טק! סיור קולינרי ברחבי סלובניה

לאיפה מגיעים הכי הרבה תיירים. היעדים שהכי מלהיבים את אורזי המזוודות

קריאה וחומר למחשבה

הספרים שהכי תפסו אותי בשנת 2016. יש יותר מעשרה כי היה קשה לסנן ולבחור

עף לי המוח. איך משפיעה האמנות על הפעילות המוחית שלנו

שולחן לאחת. הפוליטיקה של הלבד

לנה דנהאם אמרה כי היא מקווה שלמרות שלשושנה (בתמונה) יש כמה רגעים לא מושלמים בטוקיו, "היא עדיין תעורר השראה באנשים"

אופנה

שחקי אותה כמו דנהאם. על הסטיילינג הייחודי של הסדרה 'בנות' שתכננתי לעזוב אחרי שני פרקים, אבל איכשהו צפיתי בכל העונות

סט כלי מיטה שנמכר באליאקספרס תמורת 95 דולר

שופינג

גן עדן של שותים. כוסות זכוכית בלתי רגילות לחלוטין

בזמן ש(לא) ישנתם. פוסט כלי המיטה שהכי רציתי לקנות השנה, ואני עדיין רוצה

 

שנה טובה!

הנה שאגאל הקטן – ראיון עם הציירת רבקה בר דב

"אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2017, אקריליק על בד, 100X100 סמ

הציורים של רבקה בר דב עושים לי מייד תחושה של חורף, במובן החיובי של המילה. אני רוצה להיות בתוך הציורים שלה, ולא רק בגלל שעכשיו קיץ, ואנחנו מהבילים בתוך כל החום והלחות. אני רוצה להיות בתוכם כי הם מזכירים לי את הטיולים היפים ביותר שלי בטבע, אלה שיש בהם יופי והוד והדר ואתה לא רוצה שהם יסתיימו. הם עוטפים ומנחמים. גם הטיולים וגם הציורים, זאת אומרת.

בתערוכה "כתמים ונוף", שתיפתח ביום חמישי הקרוב בבית האמנים תל אביב (31/8/17, אוצרת: אירית לוין), מככב בבירור צבע אחד שולט. "יש הרבה מאוד גוונים של ירוק על הפלטה שלי. אין אפשרות לספור אותם, כי הם משתנים כל הזמן", מודה בר דב בראיון מיוחד לבלוג. נופים מקומיים הם כמו שפת אם, היא מסבירה. "בכל מקום בארץ שרואים בו נוף אני מוצאת את היופי. אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק. הצפון הוא נפלא, והדרום מעצים".

מה החוויה החזקה ביותר שעברת בטבע?

"זה היה כששהיתי לבד במצפה רמון, ב-1991. קיבלתי שם דירה לתקופה קצרה על מנת לצייר מטעם הילא"י – המרכז הישראלי למען האמניות היוצרות. הזיכרונות שלי משם קשורים לנוף שמסביב, שהוא מעצים. כשאתה לבד בתוך נוף כזה אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך, זו הרגשה רוחנית. מהשהות הזו נולדה תערוכה צנועה, שהוצגה בבית האמנים ב-1993, וגם עבודות נוספות. ועם כל זאת, אני מרגישה שמבחינת יכולות, היום מקומי גבוה יותר".

"צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2015, אקריליק על בד, 100X100 סמ

בר דב, 76, נשואה ואם לשניים (שמהם יש לה ששה נכדים), נולדה בחיפה בבת גלים, שם העבירה את ילדותה. בגיל עשר עברה לקיבוץ רמת השופט, בו התחנכה עד לצבא. בשנות ה-70 למדה במכון לאמנות בבת ים, ומעבר לזה היא חובבת הרצאות בתחום. כיום היא מתגוררת בחולון.

היכן את מציירת? האם בשקט או עם מוזיקה ברקע? מותר לחברים לבוא לבקר כשאת מציירת?

"אני מציירת בסטודיו הקטן שלי בבית, הרבה מאוד עם מוזיקת רקע לפי מצב הרוח באותו רגע. אני אוהבת לצייר בבדידות, ואחרי זה רוצה שחבריי יתנו ביקורת על הציור".

איזה אמנים מעוררים בך השראה ולמה?

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת. כשאני רואה תערוכה שמעוררת בי את הרגש הזה, אני מיד רוצה לצייר בדרכי שלי".

איזו תגובה מעניינת ולא צפויה מבחינתך קיבלת לציורים שלך?

"הפסקתי לצייר למשך 14 שנה. באותו הזמן ביתי ילדה ובנתה את התא המשפחתי, וגם למדה. נעניתי כולי לעזור לה, גם כי זה מילא חסך משפחתי שלי, מלפני נישואיי. מגיל שמונה כבר לא הייתי במסגרת משפחה רגילה, אמי חלתה ונפטרה. המשפחה שהקמתי, וההמשכיות דרך ביתי, מילאה לי את החסך".

14 שנה זה המון זמן. לא התגעגעת למכחולים?

"בוודאי שהיו לי געגועים לציור, וידעתי שאחזור לזה. היו לי פגישות עם אמנים-ציירים, שמעתי הרצאות, ראיתי תערוכות, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור. התערוכה הנוכחית היא מארבע השנים האחרונות.

"זו לא תערוכת היחיד הראשונה שלי, אבל אני מתייחסת אליה כמו ראשונה, כי אני מרגישה שהבאתי יותר יכולות מאשר בקודמות, ובגלל ההפסקה בשנים זו התחדשות".

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

על 14 שנות ההפסקה שלקחה: "בוודאי שהיו לי געגועים לציור, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור". ללא כותרת, רבקה בר-דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

האם היה לך מתישהו מפגש מעניין שהשפיע על האופן שבו את תופסת ציור?

"לאחרונה הייתי בהרצאה של הצייר אלי שמיר, שנושאה היה 'ציור ריאליסטי בעידן דיגיטלי'. בין היתר הוא אמר שם: אנחנו רוצים לחבר מציאות מדימוי; כל אחד צריך שיראו אותו, אני רואה, אני נראה; אני משתמש בעולם לעשות ציור, ומשתמש בציור להתקרב לעולם; הציור מבטא הווה מתמשך, משהו שנמצא במציאות.

"אם להתייחס לתובנה האחרונה – צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות. זה הסביר לי תיאורטית מה אני מעשית עושה. בזמן העבודה אין את המודעות הזו וגם לא צריכה להיות, המודעות יכולה לבוא אחר כך.

"מגיל צעיר ציירתי. אפיזודה ראשונה הייתה לי בגיל תשע, כשבמתנ"ס ליד הבית קבוצת מבוגרים הצביעה עליי כשעברתי לידם, ואמרה 'הנה שאגאל הקטן'. הרגשתי גאווה, למרות שבאותו זמן אני חושבת שלא ידעתי מיהו.

"אבל המודעות הראשונה היכתה בי כשהגעתי לקיבוץ, בגיל עשר. ביום הראשון בבית הילדים הקבוצה הקיפה אותי כשפתחתי את המזוודה, והתעופפו ציורים בלי שאהיה מודעת לכך שארזתי אותם. הילדים שאלו אותי בהתפעלות אם אני ציירתי את הציורים הללו. השאלה הפליאה אותי, ובתוכי כאילו נדלק משהו, הבנה שכנראה אני מציירת יפה. מאותו יום הפכתי לציירת של הכיתה".

"כשאתה לבד בתוך נוף כמו זה של מצפה רמון אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך. זו הרגשה רוחנית". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2012, אקריליק על בד, 100X100 סמ

>>> התערוכה תוצג בבית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב, עד לתאריך ה-23/9/17.

החיים בסלואו-טק

מייצרים 15-20 אלף בקבוקים של יין אדום בשנה. שולחן האבירים של יקב עגור, שסביבו מתקיימות הטעימות

עם יד על הלב, כמה מהישראלים באמת יודעים איך נכון לשתות יין אדום? כמה קונים את היין שלהם בסופרמרקטים? וכמה טורחים להגיע ליינות בוטיק? אולי הגיע הזמן לשנות את זה.

לפני חודשים אחדים ביקרנו באי היווני סנטוריני, ושם ערכנו כמה סיורי יקבים, שבהם בעיקר למדנו כמה אנחנו לא יודעים, וגם קצת שתינו יינות יבשים, חצי יבשים ואלה של הקינוח. החוויה ההיא עשתה לנו חשק לבדוק את הנושא גם בישראל. ביקור ביקב זו חוויה נהדרת לסוף השבוע, בין אם שישי בצהרים, מעין קבלת שבת מוקדמת, ובין אם בשבת עצמה, במקום לסבול מהחום או לבלות בחוף הים יחד עם כל עם ישראל.

בדיקה קצרה מעלה שיש בארצנו הרבה יותר יקבי בוטיק ממה שאפשר היה לחשוב. עם ישראל ברובו לא ידוע בהבנה או בחיבה גדולה ליין, כך שהיה מעניין לגלות שבכל זאת יש לא מעט שטורחים להשקיע בכך את מרצם. ממה שהתרשמנו, לא מעט ממקימי היקבים עושים זאת כקריירה שנייה, אחרי הפרישה מהפוזיציה שלה הקדישו את עלומיהם. בחודש שעבר בדקנו שני יקבים באזור עמק האלה (אזור פורה במיוחד מהבחינה הזו), והפעם אני רוצה להתרכז ביקב עגור, שהוקם ב-1999 בכניסה למושב עגור, ומייצר 15-20 אלף בקבוקים של יין אדום בשנה.

הכרם הקטן הזה הוא להנאת הציפורים בלבד. הכרמים ה'אמיתיים' של יקב עגור נמצאים ליד מושב מטע

באמצע יום חם ולוהט, כיאה לקיץ הישראלי, ישבנו עם מייסד היקב, שוקי ישוב, לשיחה, הסברים וטעימות. בחוץ יש כרם קטן, אבל הוא בעיקר להנאת הציפורים (וגם להנאה האסתטית של המבקרים). הכרמים ה'אמיתיים' שלו נמצאים ליד מושב מטע (באוכף שבין נחל סנסן לוואדי פוקין). "תפקידו של היין לא להרשים אלא ליהנות", טען בפנינו ישוב, ומייד הודיע: "אני במסע צלב למען יין אדום קר. חשוב לא להגיע לסנוביזם של פרובינציאלים". במילים אחרות, מי שמספיק בטוח בעצמו, יכול לשתות את האדום בגרסה הקרה ולהיפרד מהגישה המקובלת.

את הטעימות התחלנו עם רוסה 2016, שהוא בלנד של שלושה זנים, וקסם 2013, אדום יבש, כאשר קס"מ אלה ראשי התיבות של קברנה, סוברנה, מרלו. "להקים יקב בוטיק זה לא לואו-טק ולא היי-טק, אלא סלואו-טק. "עיקר העבודה שלי הוא התבוננות. יש לי סבלנות ליין, פחות מזה לבני אדם", הסביר לנו ישוב כשהחזקנו ביד את הכוס הראשונה, ואני חשבתי על זה שילדי ההייטק לא היו שורדים כאן.

רוסה 2016 נמזג ל-2,100 בקבוקים בלבד. "אני במסע צלב למען יין אדום קר", אומר מייסד היקב, שוקי ישוב

המשכנו עם לים 2014 – יין עדין מאוד אך עשיר, בלנד 50-50 של סירה ומורוודרה; ספיישל ריזרב 2013 – סמיך וכבד, מורכב מקברנה סוביניון, סירה פרנק ופטי ורדו. עבורנו הוא היה חזק יחסית, והכי דומה לאדום ה'מוכר'; האחרון היה קרקע 2014 – יין רוזלטה, שהוא סוג שלרוב קיים רק בולפוליצ'לה שליד ורונה, וישוב מגדל פה בארץ.

העניין הוא שיקב עגור הוא יקב כשר, מה שאומר שלישוב אסור כלל לעסוק בייצור היין. הוא רק מלווה את היינן הדתי שעובד אצלו – כן, כן, אם לא ידעתם, אז רק לאדם יהודי דתי שמקבל אישור מהרבנות יש אישור לייצר יין עם כשרות. סתם יהודים לא מספיק טובים לזה. זו גם הסיבה שאין ממש סיור ביקב עגור, אלא רק טעימות – לאף אחד מאיתנו אסור להיכנס לאזור העבודה.

שאלתי את ישוב איך זה יכול להיות שבמקום שאמור להיות הגשמה של חלום חייו, שמים לו כזה ברקס. ממה הוא נהנה, אם ככה? ישוב מיהר להגיד שהמונח 'חלום חיים' לא מתאים לו בכלל, וסירב להתרגז מהסיטואציה. "בעיניי כשר זה גשר, ולא תהום. אני כמו קפטן אחאב מ'מובי דיק' – לו הייתה חסרה רגל ולי שתי רגליים ושתי ידיים. אבל אני הקפטן!", טען.

"בעיניי כשר זה גשר, ולא תהום. אני כמו קפטן אחאב מ'מובי דיק' – לו הייתה חסרה רגל ולי שתי רגליים ושתי ידיים. אבל אני הקפטן!". היינות של יקב עגור

בדרך החוצה נתקלנו בזוג שהתעניין בארגון אירוע רב משתתפים בחצר היקב. לא יודעת אם בסוף סגרו או לא, אבל אם כן, נראה לי שהאורחים שלהם גם יתרשמו, וגם ייהנו.

 

*טעימות מתקיימות ביקב בדרך כלל רק בשישי-שבת, ובתשלום לא גבוה. אם קונים יינות, מקבלים הנחה (זה מה שאנחנו עשינו).

*בקרוב: פוסט על יקב נוסף בעמק האלה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: