ארכיון קטגוריה: דברים שאפשר לעשות

תתחילו לאמן את המוח

תערוכות בוגרים הן תמיד בגדר הבטחה לעתיד טוב יותר: סוג של הזדמנות לפגוש את הכוחות היצירתיים החדשים של ישראל, אלה שאולי עוד כמה שנים נראה את העבודות שלהם במרחבים השונים. עכשיו יש לנו אפשרות לראות אותם במצבם הבתולי כמעט, לפני כל האילוצים והחיים המורכבים, וזה מסקרן.

ב-25 השנים האחרונות פועלת בחיפה מכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית בשם תילתן – ולמרות הוותק, ולמרות שיש גוף שמפקח עליה מטעם האיחוד האירופי, לא נראה לי שרבים שמעו על המקום הזה. אולי זה מכיוון שהוא במרחקים, מה שנקרא, אבל את הטכניון כולם מכירים, אז זה לא תירוץ. בכל מקרה, זה קצת חבל, ואם אתם באזור חיפה בזמן הקרוב – ביום חמישי משיקים שם את תערוכת הבוגרים תחת הנושא " UI/UXלא רק מה שחשבתם". מתוך העבודות שיוצגו, בחרתי ארבע שמצאו חן בעיניי, ונראה לי שימצאו חן גם בעיניכם.

רחוב בצ'וקוטקה על פי עדליה ויינשטיין

מרחב תרבותי של עמים צפוניים בצ'וקוטקה / עדליה ויינשטיין

תכירו את צ'וקוטקה – מחוז אוטונומי בפדרציה הרוסית, שרוב שטחו נמצא מעבר לחוג הארקטי. יש בו יערות שמכסים 280 אלף קמ"ר, ויש בהם בעלי חיים כמו אייל קורא ואייל הצפון, דב גריזלי ודב קוטב, שועלי שלג וגם זאבים. לעומת זאת, במים יש למעלה מ-40 סוגי דגים, כך שמדובר בסוג של גן עדן לדייגים שאוהבים לקפוא מקור: החורף נמשך עשרה חודשים, בשיא הטמפרטורה היא מינוס 52. 67% מהאוכלוסייה מתגוררת בערים, כלומר הם כבר אינם מנהלים את אורח החיים המסורתי. וקצת פיקנטריה: האוליגרך רומן אברמוביץ' היה מושל מחוז צ'וקוטקה מדצמבר 2000 עד יולי 2008.

ויינשטיין עצמה נולדה וגדלה שם עד גיל 15, בעיר קטנה שנקראת ביליבינו. המטרה שלה ויינשטיין היא לספר לישראלים – וליתר דיוק, לילדים ישראלים – על עולם שהם לא שמעו עליו קודם לכן, ולעזור להם להכיר את תרבות העמים הצפוניים. היא עושה זאת באמצעות איורים ידידותיים, שמנסים לגרום לילדים להרגיש חלק מהחוויה של החיים במחוז הקפוא הזה.

למען האמת, לא רק הישראלים לא מכירים את צ'וקוטקה, כפי שמספרת ויינשטיין: "באביב הייתי בוורקשופ GGJ. פגשתי שם הרבה אנשים, וכשהתחלתי לספר על עצמי פתאום גיליתי שאף אחד אפילו לא שמע על צ'וקוטקה. בפרויקט ניסיתי להעביר חוויה אישית, ולהראות איך אנשים חיים שם בקור מטורף".

העבודה הראשית שלה כאן היא מפה מאוירת של מקום יישוב בצ'וקוטקה, והיא חלק מהספר "מה שלומך צ'וקוטקה". יש גם סדרת גרביים חמודות להפליא, וגלויות שאפשר לשלוח בדואר, כמו פעם, או לתלות במשרד ולחייך בכל פעם שמסתכלים על ילדי צ'וקוטקה כפי שהם משתקפים באיוריה של ויינשטיין. וזה, באמת, אחד הפרויקטים הכי חמודים שראיתי במסגרת תערוכות בוגרים.

בריאות המוח נחשבת לפקטור השני החשוב לבריאות הכללית, אחרי בריאות הלב. אבל עד כמה אתם דואגים למוח שלכם?

ארבעת האונות* – מסע לתוך המוח / אנה יגודין

בריאות המוח נחשבת לפקטור השני (37%) החשוב לבריאות הכללית, אחרי בריאות הלב (51%). אז אולי כדאי שנכיר אותו טוב יותר, ונדאג לתפקוד שלו – עד כמה שאנחנו יכולים, זאת אומרת. 4 האונות הן האונה הפריאטלית (הקודקודית), האונה האוקסיפטלית (העורפית), האונה הפרונטלית (המצחית),  והאונה הטמפורלית (הרקתית).

באמצעות העבודה שלה, שהיא סוג של פארק לימודי אינטראקטיבי, יגודין מפצירה בנו: אם אתם רוצים לחיות חיים מלאים יותר, לזכור לטווח ארוך יותר ולהיות יצירתיים יותר, חובה לאמן את המוח ולשמור על הכושר שלו. איך עושים את זה? פותרים חידות, משחקים משחקי חשיבה, לומדים דברים חדשים, וגם – עוסקים בפעילות גופנית, ומקפידים לישון ולאכול כמו שצריך. חשוב, חשוב ושוב פעם חשוב.

*בעברית נכונה צריך להיות ארבע האונות.

כמו תקליט שבור / טניה גרמן דבורקין

"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום שבו הגיעה החסידה" – זה משפט ששומעים לא מעט, על המשבר שחל בזוגיות כשמתחילים להגיע הילדים. דבורקין, אימא בעצמה לשלושה ילדים קטנים, מזכירה לילות ללא שינה, לחץ, אחריות וחרדה שמשפיעים על שני ההורים, ועלולים לגרום לריבים והתרחקות. מטרת הפרויקט שלה הוא להעצים את תחושת הביחד והזדהות בקרב הורים צעירים.

את המסר שלה היא ניסתה להעביר בצורה הומוריסטית באמצעות סדרת תקליטים מעוצבים, שעטיפותיהם מציגות קשיים נפוצים מחיי היומיום של זוגות עם ילדים. בכל עטיפה אובחן הקשר בין ז'אנר מוזיקלי לקושי מסוים, וכל תקליט קיבל לוגו משלו. "בחרתי בתקליטים", היא מסבירה לי, "כיוון שחיפשתי משהו נוסטלגי, רטרו, משהו של פעם, שמשדר אווירה רומנטית וביתית. כל תקליט מציג בעיה שלכאורה נראית לנו כמשהו דרסטי, כשבפועל זה ממש לא ככה. המטרה היא להראות שכל הזוגות חווים קושי, ורוב הבעיות שלנו הן קטנות".

עוד עבודות של טניה אפשר לראות בדף האינסטגרם שלה, חפשו אותה בשם tanyaroman.

עוזרים לסביבה ומרוויחים פריט ייחודי שאין לאף אחד אחר. טראשיק של נועם משה
נועם משה עם העיצובים שלו לפרויקט הגמר. צילום: באדיבות תילתן

טראשיק / נועם משה

לסיום בחרתי פרויקט אחד שהוא שונה לגמרי. הפעם לא איורים ועיצובים, אלא פרויקט שנועד לגרום לאנשים להסתכל על פסולת באופן שונה, ולחשוף אותם לאפשרויות הגלומות בשימוש חוזר במוצרים קיימים – וזאת באמצעות קולקציית ריהוט מחומרים שנמצאו באשפה.

במיחזור כזה, מזכיר משה, אתה גם חוסך כסף, גם מועיל לסביבה (כמות האשפה הממוצעת לנפש ישראלית מוגדרת ב-1.5 ק"ג ביום. הנתון נשמע לי מוגזם), וגם משיג לעצמך פריט ייחודי שאין לאף אחד אחר. אז אולי לא הייתי יושבת על הכיסאות שבתמונה, אבל בהחלט בא לי על השולחן הקטן. בקיצור, יופי של פרויקט.

Don't skip Skipton

עיירה חמודה וכייפית ליום אחד. סקיפטון

לא היה פשוט להחליט היכן לחגוג השנה את יום הולדתי. ידעתי שאהיה באנגליה, בזכות נסיעה לכנס של הבנזוג, כך שבכל מקרה תהיה חוויה ייחודית ויוצאת דופן, אבל מה בדיוק יהיה שם – זה היה פחות ברור. הייתה אפשרות לנסוע ללונדון שעתיים וחצי (!) ברכבת לכל צד, ולהיות שם 4-5 שעות. זה אומר המון זמן מבוזבז בדרכים, וגם מעייף ויקר. מצד שני, ממש התחשק לי לבקר בקמדן טאון ובשורדיץ'. האפשרות השנייה הייתה לבחור באחת העיירות החמודות של יורקשייר, שאפשר להעביר בהן יום כייפי בלי לחץ.

ההתלבטות הייתה קשה ממש, ולבסוף החלטתי שלונדון תחכה להזדמנות אחרת. לעיירה שניצחה אותה קוראים סקיפטון, והיא נמצאת בכניסה לדיילס – פארק לאומי בצפון יורקשייר. מכיוון שבימים האלה התאכסנו בלידס, נסעתי ברכבת פרברית שנוסעת במשך 45 דקות איטיות. נו מילא, בדרך שמעתי קלאש, סקס פיסטולס ואואזיס. בריטניה שולטת!

השייט בתעלת לידס-ליברפול נמשך כחצי שעה. כאן מדובר בקטע צר במיוחד שלה

השייט שבו תכננתי להתחיל את היום כלל לא התקיים באותו יום וגם לא בעשרת הימים הבאים, אולם בסמוך הייתה חברת שייט אחרת, שהציעה אופציה קצרה יותר ומלהיבה פחות, אבל זה עדיף על כלום. הסירה יכולה להכיל עד 12 איש, אבל היינו רק 6 – אבא ושתי בנות, הסבא והסבתא, ואני. בהתחלה הם קנו אוכל לברווזים, וזו הפכה לאטרקציה העיקרית בשייט, כי בסך הכול אין הרבה מה לראות בתעלה שאמורה לקשר בין לידס לליברפול. חמוד ולא יותר.

האלמנט הבולט ביותר הוא הקבר המשפחתי של הקליפורדים. כנסיית השילוש הקדוש

לא הייתי בטוחה איך לנווט משם לטירה, אבל אחרי בחינה של המפה שלקחתי בתחנת הרכבת, הגעתי לרחוב הראשי של העיירה, ומשם כבר הכל היה יותר פשוט (+התאפשרו קניות). מהרחוב הראשי מגיעים ישירות לכנסיית השילוש הקדוש, שקיימת מאז תחילת המאה ה-12, וכיום מורכבת גם מחלקים שנבנו במאות ה-14, ה-15 וה-19.

האלמנט הבולט ביותר בכנסייה הוא הקבר של בני משפחת קליפורד, סמוך למזבח (12 מהם ליתר דיוק, החל מ-1542). הקליפורדים, כך מתברר, תרמו הרבה לעיירה, למשל לשיפוץ מגדל הפעמונים כשהוא ניזוק (החלטה של ליידי אן קליפורד), והם התגוררו בטירה הסמוכה. לא רחוק מהקבר הבחנתי בוויטראז' שעליו ציור של עץ הדעת, וכתובת בעברית – 'נחמד עץ להשכיל'. לא זכרתי את הניסוח הזה. מעניין אם הוא אכן כתוב כך בספר בראשית.

הכניסה לטירת סקיפטון. המלך אדוארד העניק אותה לרוברט קליפורד בתחילת המאה ה-14

פחות מחמש דקות מהכנסייה נמצאת טירת סקיפטון. הסיפור שלה הוא כזה: המלך אדוארד השני נתן לרוברט קליפורד את הנכס בשנת 1310, וכך הוא הפך ללורד סקיפטון הראשון. הוא עבד קשה על הקמת הטירה, אך נרצח באכזריות ב-1314. בטירה אין שום פריט או רהיט או חפץ כלשהו. כפי הנראה, הכל ניתן למוזיאונים למיניהם או שפשוט לא שרד כי איש לא חשב על תנאי האחסון. מה שכן נותר הוא עץ הטקסוס שליידי אן קליפורד נטעה בעצמה במאה ה-17.

הביקור נעשה דרך החצר הפנימית, ואין בו שום סדר הגיוני – רק המון חדרים לצאת ולהיכנס אליהם. אני מקווה שראיתי הכל. מה שבטוח, את המרתף של האסירים המעונים (דנג'ן), לא פספסתי. באמת נראה ומרגיש לא סימפטי גם היום. בקיצור, הייתה חוויה מעניינת, שגם סיפקה נקודת תצפית על השביל המוביל ליערות של הטירה, וכך היה ברור לי שאני לא מוותרת על זה.

בבית הקפה בסקיפטון. לא ויתרתי על הצ'דר האנגלית

בסיום הביקור שמתי פעמיי לבית קפה ברחוב הראשי בשם Clay and Coffee, או בעברית, טיט וקפה. ישבתי תחת שלט אמנותי של סקיפטון וביקשתי מאחת המלצריות הלא צעירות לצלם אותי. היא ממש הופתעה והייתה קצת נבוכה, אבל בסוף צילמה שלוש תמונות. הידד!

הדרך ליערות הטירה
ציידת הקש, בכניסה למסלולי הטיול ביערות

בסיום הארוחה הקלה אך הטעימה, ולאחר שהתעדכנתי בברכות ובהודעות באמצעות הwifi של המקום, ניסיתי למצוא את מסלול ההליכה בטבע. היו אלמנטים של ניסוי וטעייה, אך זה הצליח. ביערות הטירה יש שלושה מסלולים בשלושה צבעים ואורכים שונים, רובם לאורך תעלות מים, ויש גם גשרונים ופסלי קש מקסימים. עשיתי חלק מהאדום וחלק מהצהוב, ונהניתי מהיופי, מהשקט והשלווה של הטבע (אפילו הכלבים היו מנומסים ושקטים) עד שנגמר לי הזמן.

חזרתי לכיוון הטירה, ומשם התכוונתי לנחש את הדרך לתחנת הרכבת, אך זו הייתה טעות, כי הרי לא חזרתי בדרך שבה הגעתי. בסוף כמה אנשים עזרו לי. הפעם העברתי את הנסיעה בהאזנה למוזיקה המעולה של אואזיס, ובקריאה על ענייני קייט, מייגן, המלכה ובית המלוכה הבריטי. לא קל שם! בין היתר הוזכר המשפט של הנסיך הארי מלפני החתונה – "מה שמייגן רוצה היא מקבלת", ואת העובדה שהמלכה החליטה ללמד אותו (ואותה) שזה לא נכון. אז אין לי מושג מה עם מייגן, אבל באותו יום, אני קיבלתי בדיוק מה שרציתי, וקצת יותר מזה.

365 פאבים, אחד לכל יום בשנה

מגדל קליפורד, הנקודה הגבוהה ביותר ביורק / צילום: גלית חתן

התקופה החשובה ביותר בחיי חבל יורקשייר, שאליו הגענו באפריל האחרון הייתה במאה ה-15. בית יורק טען אז לכתר המלוכה, וכך החלה מלחמת השושנים שנמשכה כ-20 שנה בינו לבין בית לנקסטר, על השאלה מי יספק לאנגליה את המלך הבא. בית יורק ניצח, והממלכה קיבלה את אדוארד הרביעי, אבל השקט לא נמשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר, המלך החדש מלנקסטר נשא לאישה את בתו של אדוארד, ובכך בעצם החלה שושלת מלוכה חדשה, משותפת, שזכתה לשם בית טיודור (אם כי, כידוע, גם הם לא החזיקו בשרביט לנצח). ולמי שקופץ – עדיין לא ראיתי את הסדרה, אני יודעת שזה מחדל, אבל זה בהחלט בין הכוונות שלי לשנה הקרובה.

על הביקור שלנו ביורקשייר כתבתי בגיליון האחרון של 'ליידי גלובס', ככתבה שלמה שנגעה בכל מיני חוויות שעברנו בחבל הארץ הזה, אבל נראה לי ששווה לתת לעיירה יורק את הזרקור הייחודי שלה. מעבר לכך שמצאנו בה מסעדות טובות שמערערות על יבשושיות האוכל הבריטי, וגם רועשות במידה כזו שמעלה תהיות על הנימוסים הידועים, מצאנו גם כמות נכבדת שלא לומר כמעט בלתי סבירה של בתי תה. המפורסם ביותר מביניהם, זה שכדי להשיג בו שולחן צריך להזמין מקום לפחות שבועיים מראש, אם לא יותר, הוא בית התה של בטי. אפשר גם "סתם" לבקר בבית הקפה שבקומה הראשונה, אבל אז צריך לעמוד בתור חצי שעה לפחות אם לא יותר. הרבה יותר.

חייבים להודות על האמת, הטקסיות שליוותה את האירוע בבית התה הזה הייתה מחוץ לאזור החיוג שלנו. לשולחן הגיע תפריט של למעלה מ-20 סוגי תה, ואז נוסף התפריט הדקדנטי של האוכל. הובטח לנו שכל אחד יכול לבחור כמה סוגי תה שהוא רוצה, הסתפקנו בשניים שונים לכל אחד, כך שבעצם טעמנו ארבעה. קנקני התה שלנו הוגשו עם ספלים מהודרים, ומנות פתיחה מדויקות. זה כבר גורם לך להתנהג אחרת, להתבייש בטלפון הסלולרי שמזהם את השולחן, ובכל זאת לצלם – אבל אז מייד להחזיר לתיק.

בשלב הבא קיבל כל אחד מאיתנו מגדל בן שלוש קומות עם מיני סנדביצ’ונים, סקונס (איך לא) וקינוחים עשויים ביד אמן. כאמור, כל הסיטואציה גורמת לך להשתדל לנהוג בעדינות ובשקט, בתנועות קטנות ששומרות על כל כללי הנימוס – עד שאתה מסתכל לצדדים, ומבין שמסביבך יש רק תיירים שאין להם מושג, בדיוק כמוך, מה חייבים לעשות ומה לא. בקיצור, השתתפנו במופע הכי לא אותנטי שיש.

פעם יורק  הייתה המרכז הכלכלי והמוניציפלי של מחוז יורקשייר, אבל במהלך השנים היא הפסידה את הבכורה ללידס, שהפכה לבירת המחוז החדשה. עם זאת, בכל הנוגע לתיירות, היא עדיין במקום הראשון. ראינו את זה היטב בסופ"ש – בעיר יש קרוב ל-365 פאבים, אחד לכל יום בשנה, וצעירי האזור מוכנים לבדוק כמעט כל אחד ואחד מהם. מבחינתם, אין בילוי יותר טוב מזה. בצדק.

חוץ מפאבים, יורק ידועה בזכות האדריכלות הייחודית שלה – שילוב של בתי עץ מתקופת ימי הביניים עם ארכיטקטורה ג’ורג’יאנית. יש בה קתדרלה מרשימה עמוסת היסטוריה, ואחרי הליכה של כק"מ בקו כמעט ישר ממנה מגיעים למגדל קליפורד – הנקודה הגבוהה ביותר בעיר. מדובר בשריד היחיד מטירת יורק, שנבנתה ב-1068 ומאז עברה תלאות רבות ומתקפות רבות, שבמהלכן אף הייתה חלק משטח בית כלא, ובאותם זמנים כדי לבקר בה היה נדרש אישור מיוחד.

מגדל קליפורד, מבט מבפנים / צילום: גלית חתן

היום כל אחד יכול לטפס על עשרות המדרגות התלולות המובילות אל המגדל, לטייל בשתי קומות, להחזיק מגנים וחרבות, ולשחק במשחק טבעות של פעם (בתחרות ביני לבין הבנזוג אני ניצחתי, וזו הסיבה היחידה שאני מזכירה אותו). כשירדנו למטה נעצרנו ליד השלט שהוצב בתחתית המדרגות, ושמעיד על טבח גדול. למען האמת, כאן התרחש אחד ממקרי הטבח האנטישמיים המשמעותיים ביותר נגד יהודים בימי הביניים. בשנת 1190 כל הקהילה היהודית של יורק נלכדה על ידי אספסוף זועם בתוך המגדל, ורבים מהם בחרו להתאבד מאשר להירצח או להפוך למומרים – רעיון ששאבו, כמובן, מהיהודים שהתבצרו במצדה.

שחזור רחוב מהמאה ה-19 במוזיאון הטירה / צילום: גלית חתן

כמעט ודילגנו על מוזיאון הטירה של יורק, שנמצא ממש ממול, אבל בסופו של דבר נכנסנו כדי להתרשם מהחיים באזור בימים עברו, ובעיקר כדי להרגיש כמעט על בשרנו איך נראו פה החיים במאה ה-19. אגף שלם במוזיאון הפך לרחוב הומה חנויות ועסקים שאופייניים לאותה תקופה, כמו ‘מוסך’ של סוסים, בית מרקחת וחנות שעונים של פעם. כשהגענו הרחוב היה מוצף אור, אבל פתאום צרצרים החלו להשמיע את קולם, הלילה ‘ירד’ ופנסי הרחוב נדלקו – מה שיצר חוויה אחרת לגמרי. חיכינו שהבוקר יעלה שוב לפני שיצאנו והמשכנו לאגף הבא – שאין מה לעשות, היה הרבה פחות מעניין, אז חתכנו משם החוצה.

חניית מטאטאים בכניסה לאחת מחנויות הארי פוטר בסמטת שיימבלס / צילום: גלית חתן

מהמוזיאון של יורק המשכנו לסמטת שיימבלס שהיוותה – כך אומרים – השראה לסמטת דיאגון, אותה סמטה שבה רכשו הארי פוטר וחבריו את הציוד לבית הספר הוגוורטס. על כן, לא פלא שיש בה לפחות שלוש חנויות שמוקדשות לקוסם הצעיר עם צלקת הברק על המצח. אגב, יש מקום להחנות את המטאטאים שלכם לפני שאתם נכנסים פנימה, ורוכשים איזה שרביט או פריט אחר למזכרת.

אחת מנקודות ההתחלה להליכה על החומות של יורק / צילום: גלית חתן

לסיכום, אם יש משהו שלא כדאי לוותר עליו ביורק, זה טיול על חומת ימי הביניים המקיפה את העיר לאורך 3.4 ק”מ. בתור אנשים שגרים בירושלים, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא הטיול על חומות העיר הבירה, רק שכאן הסיור הוא לגמרי בחינם.

כשעוד היינו בבית אספתי המון פרטים על כל אחת מהנקודות החשובות שעוברים בסיור הזה, אבל בשטח הסתפקנו במה שרואות העיניים. אז ככה – מהחומה אפשר להשקיף על העיר העתיקה, על הקתדרלה, מגדל קליפורד ונהר האוז שמקיף את העיר כולה. חובבי הטריוויה ישמחו לדעת שיש בה 45 מגדלים, ושהאבנים בה שוקלות יחד לא פחות מ-100 אלף טון. יש הרבה נקודות שבהן אפשר לרדת ולעלות, בעיקר מפני שהיא לא שרדה מי-יודע-מה במלואה. או במילים אחרות: ככה לא בונים חומה.

"כפתור" המסמן כי אתם במסלול הנכון של חומת יורק (שימושי בקטעים שבהם צריך לרדת לקו הרחוב ולחפש את המשך החומה, פחות פשוט ממה שזה נשמע) / צילום: גלית חתן
%d בלוגרים אהבו את זה: