ארכיון קטגוריה: דברים שאפשר לעשות

10 דברים שחייבים לעשות באמסטרדם

מאחורי ענני עשן הקנאביס מסתתרת עיר מלאת אפשרויות

שמה של אמסטרדם יצא כעיר שאפשר למצות ביומיים, ובשאר הזמן לעשן משהו – בגלל זה כנראה הרחובות מסריחים באופן קבוע, ועל כל 100 מ"ר יש לפחות שתי חנויות שמוכרות עוגיות קנאביס. אבל האמת היא שמאחורי ענני העשן מסתתרת עיר מלאת אפשרויות שיכולה להחזיק חמישה ימים בקלות, וגם אז בקושי יישאר זמן לקניות. אם בהתחלה חשבתי שיהיה קשה למצוא 10 דברים שחייבים לעשות כשמגיעים לבירת הולנד, עכשיו אני מרגישה קצת אשמה ש"דחפתי" כל מיני דברים למקומות 11-15. אבל ככה זה בחיים: בדיוק כמו באריזת מזוודה, גם בתכנון טיול צריך לדעת לצמצם כדי לא להשתגע וליצור אובר ווייט של חוויות.

  • כל הצילומים שלי, אלא אם צוין אחרת

רייקסמוזיאום – המוזיאון החשוב ביותר באמסטרדם, ואולי בהולנד כולה. מעבר לכך שכאן תמצאו את "משמר הלילה" המפורסם של רמברנדט ואת "מוזגת החלב" של ורמיר, יש עוד הרבה מה לראות במוסד התרבותי הזה, שפתח ב-1885. גם המבנה עצמו מרשים מאוד מבפנים, והאווירה פשוט כייפית.

שוק אלברט קאופ – בשנים האחרונות אני מחפשת את השוק המרכזי בכל עיר שאליה אני מגיעה, ושוק אלברט קאופ הוא המקום באמסטרדם. מדובר באחד השווקים הוותיקים, הגדולים והמוכרים בעיר, ויש בו דוכני אוכל הולנדי טיפוסי ליד דוכני תיקים, נעליים, בגדים, מזכרות ופיצ'יפקעס. מאחורי חלק מהדוכנים יש חנויות ומאפיות, שגם הן שוות בדיקה. אבל הכי חשוב: אל תוותרו על המעדן המקומי, כדורי אוליבול.

Image by Ingrid Bischler from Pixabay

תחנת הרכבת המרכזית – אחד המבנים היפים והגדולים ביותר בעיר, שבקלות היה יכול להיות ארמון, מאכלס את תחנת הרכבת המרכזית. התחנה בנויה על שלושה איים, ולכן השתמשו ביותר מ-8000 כלונסאות עץ כדי לייצב אותה. בנייתה הושלמה ב-1889 על ידי האדריכל ההולנדי המפורסם פייר קאופרס, שתכנן גם את הרייקסמוזיאום (על תכנון התחנה הוא קיבל מדליית זהב מהמלכה). באחד מאגפי הבניין יש מסעדה נהדרת ומעוצבת באופן מרשים בשם 1eklas, ששווה להזמין אליה מקום מראש.

מתחם בחנייהוף – המתחם הוקם במאה ה-14 עבור נזירות ממסדר הביגיניות – הן כבר לא כאן, האחרונה שבהן נפטרה בשנת 1971. למעשה, מהמתחם המקורי לא נותר דבר בשל מכת שריפות, והבתים כאן הם "רק" מהמאות ה-17-18. בחצר זו נמצא אחד הבתים העתיקים ביותר בעיר (המאה ה-15), שעשוי מעץ. על בית מספר 19 ישנם עיטורים של סיפורים תנ"כיים, ובית מס' 26 נחשב ליפה ביותר ושימש כביתה של אם המנזר. כיום משמש המתחם כמקום מגורים, ולכן אפשר לבקר רק בחלק ממנו. אל תוותרו על שתי הכנסיות (אחת מהן מוסתרת מעט): הקתולית (קפלת בחיינהוף) והפרוטסטנטית (הכנסייה האנגלית).

ארמון המלכה – המתחם המרשים הזה, שאליו מגיעים מכיכר דאם המרכזית, שימש במקור כבית העירייה. לואי נפוליאון הפך אותו לארמון המלוכה ב-1808, והוא זה אשר קבע גם את הריהוט הנוכחי. הארמון משמש עד היום את משפחת המלוכה לאירועים רשמיים. ה"ברוכרזאל" (אולם האורחים), אשר עוצב על ידי תלמידיו של רמבנדט, הוא החדר המרשים ביותר בארמון, וחוץ מזה אפשר להתרשם מעוד חדרים רבים ומעניינים, שאנשים מתארחים בהם עד היום.

פונדל פארק – הפארק המרכזי של העיר, שגודלו 470 דונם. אם אתם לא באים ביום קר מדי (כמו שקרה לנו) מדובר במקום נעים ביותר לשיטוט רגלי בין העצים, האגמים, השבילים והשטחים המטופחים. ובעיקר, מקום מצוין לפיקניק עם ברווזים.

בית רמברנדט – איך אפשר לבוא לעיר של רמברנדט בלי לבקר בבית שלו? כבר בכניסה מקבלים אודיו-גייד – אל תתעצלו ואל תוותרו עליו. זה הופך את חווית הביקור להרבה יותר מלאה ומעניינת. ומכיוון שהשנה מציינים 500 שנה למותו, יש בבית תערוכה מיוחדת של רישומים שלו. יש גם הדגמות כמו, למשל, איך מכינים תצריבים או מייצרים צבעים.

שייט בתעלות – יש הרבה אפשרויות של שייט בעיר, כאשר סירות יוצאות ממספר נקודות ברחבי העיר. המרכזית מביניהן היא באזור תחנת הרכבת המרכזית, ב-Stromma Pier. במקרים מסוימים, שבהם יש צפי לעומס תיירים, עדיף להזמין כרטיסים מראש. בכל מקרה זו חוויה נחמדה ביום וגם בלילה. חוץ מזה שמדובר בהזדמנות לתת מנוחה לרגליים, כמובן.

מוזיאון וך גוך – עוד אמן מפורסם ביותר של העיר, שזכה למוזיאון ענק מיוחד ומושקע, עם אוסף עצום של עבודות והסברים על אורח חייו, חבריו, מנהגיו וכן הלאה. הבעיה היחידה: אסור לצלם שום דבר. מותר רק להצטלם ליד שלושה הדפסים ש"נמרחו" על פני קירות שלמים.


Copyright Anne Frank House. Photographer Cris Toala Olivares. 2010

בית אנה פרנק – הבית החשוב ביותר בעיר לכל יהודי, אבל לא רק. 761 יום הסתתרו כאן אנה ובני משפחת פרנק, וניהלו שגרה-לא שגרה שעליה ניתן ללמוד במהלך הביקור בבית, שהוא מרגש ומצמרר. שימו לב שחובה להזמין כרטיסים מראש.

***כמובן, אל תוותרו על מדרחוב הקניות קלפרסטראט למרות שהוא עמוס מאוד. שווה בהחלט לבקר במוזיאון MOCO לאמנות מודרנית ואמנות רחוב, שבו מוצגת תערוכה מקיפה מיצירתו של בנקסי. אולי אחרי השיפוצים יהיה מה לחפש בו. אם יש לכם זמן, מומלץ לבקר גם במוזיאון פאן לון, ובמוזיאון אדוננו בעליית הגג. הכנסיות השוות ביקור הן אדה קרק וניוקרק. כלבו מגנה פלאזה הוא אובר רייטד.

אם תרצו זו לגמרי אגדה

חיוך מיידי. יאנה אילייבה, בולגריה

קורה לי לא פעם, אולי גם לכם, שאני עוברת ליד יצירת אמנות, מעיפה מבט וממשיכה הלאה אל הדבר הבא ש'קורא' לי. בעולם כמו שלנו, שהוא עמוס בגירויים ובהצעות, אנחנו צריכים לבחור על מה אנחנו מתעכבים – ולא תמיד אני בוחרת נכון. קחו למשל את רביעיית הציורים של ילנה ירומין – ארבע סצנות מאגם הברבורים. ראיתי, המשכתי, בחנתי ציורים אחרים, ואז פגשתי אותה, ויחד חזרנו אל הרקדנית "שלה".

ירומין הסבירה לי שאדגר דגה צייר בלרינות חלשות, אבל להיות בלרינה זה עוצמה, זה משהו שמצריך הרבה כוח ושרירים – וזה מה שהיא ניסתה להעביר בציור. פתאום, אחרי שהיא אמרה את זה – הבנתי. את הרביעייה הזו היא ציירה במשך כמה חודשים. למה קוורטט? הרגש קובע. לפעמים היא מציירת שני ציורים בסדרה, ולפעמים שמונה. "ציור זה כמו תרפיה בשבילי", אמרה, "במקום לדבר עם מישהו אני מדברת עם הבד, ושם הכול יוצא החוצה, כל הרגשות החזקים".

"ציור זה כמו תרפיה בשבילי. במקום לדבר עם מישהו אני מדברת עם הבד, ושם הכול יוצא החוצה, כל הרגשות החזקים". ילנה ירומין, אגם הברבורים

העבודות של ירומין מוצגות במסגרת התערוכה "אגדות" שאצרה נעמי עשת רוזנצויג במרכז שרובר לתרבות בירושלים (יס פלאנט, הקומה העליונה). זהו אוסף עבודות של 25 אמנים מישראל ומאירופה (בולגריה, גאורגיה, פולין, פינלנד, סלובניה ושוויץ), שאמנם צוירו בטכניקות וסגנונות ציור שונים, אך כולן קשורות בצורה זו אחרת לעולם לעולם המופלא שלא באמת קיים, ולמרות זאת אנחנו מאפשרים לו להקסים אותנו. אם אתם מחפשים חוויה מעניינת לחול המועד – הרי לכם. וגם עוד שבועיים אחרי תוכלו ליהנות ממנה.

כמעט כל אמן מציג יותר מעבודה אחת. יש שם עבודות שמציעות פרשנות לאגדות ילדים מפורסמות (עמי ותמי, כיפה אדומה, בת הים הקטנה, אליס בארץ הפלאות), סיפורים מהתנ"ך לצד סיפורי אלף לילה ולילה, אגדות עם דרוזיות לצד פיות, יערות קסומים וחדי קרן, ונופים מגוונים מאוד – כולל ירושלים עצמה.

הכול מצויר באמצעות מכחול שהיא מחזיקה בפה. שר הטבעות, נטע גנור

ויש גם ציור קטן של נטע גנור (כלומר יש לה כמה ציורים, אני נמשכתי לאחד) שהזכיר לי את שר הטבעות עוד לפני שהסתכלתי מה שמו באמת. הציור הזה הוא כמו הזמנה למסע בין ההרים עד ליעד המיוחל, אבל מה שהוא לא חושף זה את האופן שבו הוא צויר: עם מכחול בפה. נטע, 39, משותקת בארבע גפיים בעקבות תופעה נוירולוגית שנקראת שבץ של חוט השדרה, והתרחשה אצלה כשהייתה בת 15 בלבד. מאז 2003 היא חברה בארון אמני הציור בפה או ברגל.

היא עובדת על כל ציור שלה, ורובם מן הסתם לא גדולים, בין 15 ל-50 שעות, מה שמצריך המון סבלנות ומיומנות. בדרך כלל היום שבו היא מציירת הוא שישי, שמונה שעות שהן זמן השקט שלה, היא סיפרה לי. זה כמובן העלה אצלי את השאלה, כמה זמן אפשר לעבודה ככה. "פעם ניסיתי תשע שעות, וזה ממש כאב בשיניים. מאז אני יודעת מה הגבול שלי", אמרה בחיוך.

במבט ראשון ומהיר, שכאמור מאפיין את רובנו בימים אלה, התערוכה נראית קטנה. אבל כשמקדישים תשומת לב, כל ציור הוא עולם ומלואו. העבודות של יאנה אילייבה מבולגריה גרמו לי מייד לחייך, וכך גם העבודות של ליאת אולריך גבע (אחת מהן הזכירה לי את הדמויות של בוטרו). בת הים של אלה גוטנברג נראתה לי קולית להפליא, ולכן גם הצטלמתי לידה וליד ציוריה הנוספים של גוטנברג. ואל תפספסו גם את 'כבשים בנוף' של דניאלה פורת, שלמרבה ההפתעה הוא הציור הנאיבי הראשון שלה.

בת הים הקולית של אלה גוטנברג

התערוכה מתקיימת עד 12 במאי 2019 /// ימים ושעות פתיחה: כל ימות השבוע, 10:00-23:00

מי מפחד מבוץ – טיול לשבת

כל נופי הגליל התחתון פרושים לפניכם. מסלול פסגת התבור / צילום: גלית חתן

בדרך כלל לא כותבים את זה בכתבות על טיולים. בכתבות האלה הכול זורם על מי מנוחות, נעים ומוצל, נופים נפלאים, פריחה נהדרת, זרימה בכל המובנים. מקסימום תהיה עלייה קצת קשה אבל לא ארוכה מדי. ואם כבר מישהו מודה שהוא מתנשף בדרך למעלה, הוא מייד מוסיף "אני סתם מקטר", וזה תמיד שווה את זה. אבל אני פה בשביל האמת.

לא מתווכחת אם זה שווה או לא, אבל לטייל בטבע יום-יומיים אחרי הגשם, במיוחד אם השמש לא הראתה את עצמה יותר מדי בזמן הזה, זו חוויה פחות זורמת בלשון המעטה. וזה בדיוק מה שקרה לנו בפסגת התבור. אם להגדיר את הטיול בשתי מילים: מסע דילוגים.

בין הבוץ הטובעני ליציאות של הפרות, חיפשנו קצת עשב להניח עליו את הרגליים ולו רק לרגע, עד הנקודה הבאה. במקום ללכת בקו ישר על דרך המלך, לאורך סימון השבילים השחור (ובחלק מהזמן – סימון שביל ישראל), זזנו ימינה ושמאלה, משטחי סלע הפכו לנו לחברים טובים, ועל הדרך גם פגשנו מאות פרחים צבעוניים יותר מקרוב ממה שחשבנו. טוב, אז אולי אני סתם מקטרת. אבל באמת שחזרנו עם טונות של בוץ בנעליים, והיינו צריכים לפרוש עיתונים כדי לא ללכלך את האוטו, וכל הניג'וס הזה (אם למישהו יש שיטות להתמודדות, אשמח לדעת).

כי הנופים, נו, ובכן, הם באמת היו נהדרים. הר תבור נמצא בגליל התחתון, ואולי הוא לא הכי גבוה בארץ, אפילו לא מתקרב, אבל הוא גבוה בערך ב-400 מטר מכל מה שנמצא סביבו –תופעה שנגרמה בעקבות לחצים טקטוניים – ולכן הוא מספק תצפיות על מרחבי הגליל התחתון שנדמים כמעט אינסופיים, ובהם שדות חקלאיים שנחרשו עיגולים-עיגולים.

כמעט כל המסלול עובר בתוך חורש, הכולל כמובן גם את אלון התבור / צילום: גלית חתן
פריחה במגוון צבעים ומינים ליוותה אותנו לכל אורך המסלול / צילום: גלית חתן

מתחילים את הטיול בכנסייה הפרנציסקנית שבפסגת ההר, שנקראת גם כנסיית ההשתנות. זו כנסייה מרשימה מאוד מאוד מבחוץ, וקצת פחות מזה מבפנים. יש לה שתי מרפסות תצפית, הימנית מספקת זוויות מעניינות יותר לצילום. מהכנסייה יוצאים לטיול שאורכו כ-2.5 ק"מ, ולמעשה מקיפים את ההר. בהתחלה צועדים בחזרה על כביש הגישה עד לשער האבן המרשים באב אל-הווה (שער הרוחות), שהוא למעשה שחזור של שער צלבני. עוד כמה מטרים קדימה, ואז פונים שמאלה ליד קיר האבן, אל המקום בו הטיול מתחיל באמת.

השביל עובר בתוך חורש הכולל עצי אורן ירושלים (אנחנו אף פעם לא באמת מתרחקים מהעיר הזו, תמיד מוצאים משהו שקשור אליה), חרוב, אלת המסטיק, אלה ארץ-ישראלית וגם אלון תבור (שנקרא על שם ההר). בין כל כמה עצים אפשר למצוא חלון של נוף, ומדי פעם לראות משמאל את הכנסייה. אחרי כק"מ מגיעים למעין קרחת יער מלאה צמחיה, שהיא מקום נהדר לפיקניקים – אנחנו ישבנו על משטחי סלע כדי לא להסתבך עם אדמה לחה מדי.

מבט על הכנסייה האורתודקוסית שבהר תבור – פחות מרשימה, ובעיקר פחות נגישה / צילום: גלית חתן

מייד אחר כך סימון שביל ישראל יורד כלפי מטה (ימינה), ואילו אנחנו ממשיכים עם השחור. בשלב הזה מתחילה תצפית לכיוון מזרח – הכנרת והגולן, וביום עם ראות טובה רואים גם את הרי הגליל והחרמון. לנו היה יום עם ראות ככה-ככה. באופן רשמי, אחרי כ-800 מטר מגיעים למפגש עם שביל ירוק, ושם בעצם נגמר השביל השחור. בוחרים במסלול הירוק השמאלי, שממשיך כ-500 מטר נוספים עד לכביש הגישה לכנסייה, ובדרך חולפים על פני שביל הכניסה לכנסייה האורתודוקסית ועל פני חורבות של מבני אבן.

באופן לא רשמי, כל העניין הזה של השביל השחור והירוק לא נראה לנו, והסימונים לא היו ברורים, אז בחרנו שביל לא מסומן שהוביל לגדר אבן בגובה בינוני. מישהו הציב שם גל אבנים שעליו ניתן לעמוד, לטפס על החומה, ולקפוץ לצד השני. אל דאגה, לא תהיו משיגי גבול: פשוט תגיעו לשביל הגישה לכנסייה האורתודוקסית, ומייד תראו את סימון שביל ישראל (שמתמזג עם הסימון הירוק), שאיתו מגיעים בחזרה לשער באב אל-הווה.

  • אחרי הטיול ירדנו עם הרכב למושבה כפר תבור, ושם אכלנו בבית הקפה הממש חמוד, קפדרציה. נכון, הוא היה יכול להיות בכל מקום אחר, אין בו משהו ייחודי למקום, בכל אופן לא אחד כזה שאנחנו זיהינו, אבל אחרי כמה ימים בצפון זה היה בדיוק מה שייחלנו לו. וכמובן, היה מאוד טעים.

%d בלוגרים אהבו את זה: