Category Archives: אקססוריז

תן לי יד. שנייה

"רוב הדברים השווים ביותר הם די מכוערים". קראף מים של K&K Monarchy, אוסטריה, 1900. מחיר: 650 דולר. לרכישה באתר 1stdibs

לפני כחודשיים ערכתי ראיון עם הסופר האמריקאי הבולט ביותר בימינו, ג'ונתן פרנזן, עבור המגזין "ליידי גלובס". במהלך השיחה דיברנו גם על המשיכה שלו ליופי. בקטע שלא נכנס בסופו של דבר לכתבה, הוא סיפר לי על חוויה שחווה יום קודם לשיחתנו. "בדרך כלל אני לא צופה בטלוויזיה פופולרית, אבל עכשיו אני אצל אח שלי באורגון, ואתמול בערב כולנו צפינו בתוכנית 'יריד העתיקות', שיש בה צוות מומחים שמגיע לירידים.

"זו תוכנית שבה אנשים מביאים את הזבל שלהם, ואומרים להם כמה הוא שווה. התוכנית מאוד פופולרית פה, ומה שהיכה בי זה שרוב הדברים השווים ביותר היו די מכוערים. אני לא חושב שהייתי יכול להיות אספן של דברים כל כך מכוערים, כי יופי מאוד חשוב לי – בצפרות וגם בכתיבה".

לתוכנית שעליה פרנזן מדבר יש גרסה מאוד פופולרית בבריטניה, שיצא לי לראות בערוץ BBC Prime עליו השלום. הריכוז המוחלט בפריטים מיושנים שעברו בירושה היה כל כך בריטי בעיניי, כמעט כמו תוכניות ריאליטי הגינון שלהם, שזה הצחיק אותי. אני מבינה למה פרנזן סבל, אבל חייבים להודות שבשווקי יד שנייה יש גם סוג של קסם. אתה אף פעם לא יודע מה תמצא שם, ואם אתה לא מומחה, אתה גם לא יודע אם מה שמצאת שם שווה משהו או שהוא יפה ושווה רק בעיניך שלך. והאם זה משנה כמה החפץ שקנית שווה באמת? ואם אומרים לך שהוא מבוהמיה מסוף המאה ה-19 זה קריטי?

אני קניתי פעם בחנות יד שנייה בעין הוד תחתית מתכת לסירים חמים עם שלוש רגליים בצורת כפות ידיים, שהמוכר נשבע שהיא משנת 1920 ויוצרה באיטליה. אפילו יש על התחתית שלה חריטה של בית המלאכה, להוכחה שזה לא נעשה בייצור המוני. אבל איזו דרך יש לי לדעת שהתחתית היא לא משנת 1954 או משנת 1974? ובמידה שיתברר שהיא קצת פחות עתיקה, האם בשל כך עליי לחבב אותה פחות?

גרמופון בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

כלי שחמט בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

יש כל מיני מכירות של ענתיקות ופריטי יד שנייה. לפני שנה בערך היינו באחת כזו באיזו שכונה לא מאוד חשובה בירושלים. זה היה ממש מוזר – מישהו הפיק גלויות מהממות שמפרסמות את המכירה, הניח אותן במקומות מרכזיים בעיר, וממש הצליח עם עבודת השיווק, כי עובדה שהגענו במיוחד. אבל כשכבר היינו שם, זה היה עלוב נורא – חדר גדול ובו מסודרים חפצים וספרים שונים, השאירו אותנו שם לנפשנו והרגשנו כאילו אנשים סתם ניסו להיפטר מכל מה שיש להם בבית. זה לא הפריע לי כמובן לקנות ספר ישן באנגלית בשם "עקבותיו של משה" עם צילומים מסיני, וספר טיולים בעברית שיצא מייד אחרי ששת הימים. על החפצים ויתרנו באותה מכירה.

לעומת זאת, בדוכני המושבה הגרמנית, רחוב יפו ומתחם התחנה החדש הייתה הרגשה קצת יותר חיובית, בטוח שהיה יותר מעניין מבחינת ההיצע, וקנינו פריטים שאנחנו מבסוטים מהם עד היום. למשל, צלחת יפה מעוטרת ובמרכזה דמות אריה, או סדרה של שש קעריות שטוחות עם דוגמאות של רכבות ישנות, וגם חפצים לנוי. יום אחד, כך הבטחתי לעצמי, גם אקנה גרמופון.

סט כלי אוכל בצורת דג בשוק יד שנייה בבריסל. לא קנינו / צילום: גלית חתן

חוויה מיוחדת ולא מתוכננת הייתה לנו בבריסל. ממש ליד הנוטרדם דה סבלון, שהביקור בה כן היה בתוכניות שלנו, מוקם שוק יד שנייה. אלא שמזג האוויר לא היה אידיאלי בלשון המעטה. דילגנו בין טיפות הגשם, התחבאנו מתחת לסככות הדוכנים, והעמדנו פנים שאנחנו מתעניינים גם במה שלא. ניהלנו שיחות על חפצים שלא היה עולה בדעתנו לרכוש, וניסינו לזהות היכן מתרחשות שיחות באנגלית שניתן לצותת להן. לא כי אנחנו כאלה מרגלים, אלא כי כאמור ירד גשם והיה צריך לעשות משהו בזמן שמתחבאים.

בסופו של דבר בחרנו בצמד כוסות פורצלן קטנטנות עם תחתיות שעליהן כתוב מקום הייצור (איפשהו בצרפת). "נרגיש כמו אריסטוקרטים כשנשתה בהן", חשבנו לעצמנו. לא היה לנו מושג מה הכללים בבלגיה, אבל נראה היה לנו שהיא לא שונה מיתר עולם המסחר, אז ניסינו להתמקח קלות על המחיר – אם אני זוכרת נכון זה הצליח. מה שבטוח הרווחנו סיפור לא פחות מאשר כוסות לאספרסו, והכנסייה הייתה פתאום הרבה פחות מעניינת.

בניגוד למה שפרנזן חושב, לא כל מה ששווה משהו בשווקים האלה הוא אכן מכוער. אבל כמו שאמרו פעם באיזה סרט ישראלי, "בשביל למצוא צריך לחפש", וסבלנות היא מצרך יקר לא פחות מאגרטל מהמאה ה-19.

דבר אליי בכפתורים, אהובי

להפוך כפתורים לגיבורי תערוכה במקום כמו מוזיאון תל אביב (ולא בשנקר, נניח) זה כמעט מעשה חתרני. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

להפוך כפתורים לגיבורי תערוכה במקום כמו מוזיאון תל אביב (ולא בשנקר, נניח) זה כמעט מעשה חתרני. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

כשהייתי בכיתה ו' הגשתי למורה עבודה, אני אפילו לא זוכרת על מה, אבל אני כן זוכרת מה היא כתבה למעלה: "על עבודה כזו נהוג לומר כפתור ופרח". בתור ילדה בת 12 לא הצלחתי להבין אם זו מחמאה, ואם כן, למה כפתורים קשורים לפרחים. הלכתי לסבתא שלי ז"ל, שהסבירה לי שאלה סוגים של קישוטים, ושהמורה התכוונה לומר שהעבודה שלי נהדרת. סוג של קריאת התפעלות, שכאמור אני זוכרת אותה הרבה יותר מהנושא שבו השקעתי אז.

מאז כבר למדתי שכפתורים אכן יכולים להיות קישוט נהדר, למרות שהם זוכים להרבה פחות הערכה מצעיפים או שרשראות נניח. יש להם סטייל, ויש להם יכולת להפוך הופעה רגילה ומשעממת ליציאה חד פעמית. יש כאלה שהשקיעו בכפתורים כל כך הרבה מחשבה, שהם הפכו אותם לאמנות ממש. בימים אלה העיצובים העגולים שלהם מוצגים בתערוכה "להזהיב את החבצלת" במוזיאון תל אביב (אוצר: דורון לוריא. התערוכה נפתחה לפני יומיים ותימשך עד יוני 2017).

כפתורי הרכיסה הומצאו באסיה בימי הביניים, ובמאה ה-12 הביאו אותם הצלבנים לאירופה. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

כפתורי הרכיסה הומצאו באסיה בימי הביניים, ובמאה ה-12 הביאו אותם הצלבנים לאירופה. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

כפתורים, כידוע, מיוצרים ממגוון גדול של חומרים, כמו עץ, קרמיקה, עצם, שנהב, אם-הפנינה, שריון צב, קרני בעלי חיים (על שני האחרונים הייתי מוותרת, חראם על החיות), זהב, כסף, נחושת, פליז, זכוכית ופלסטיק – שהוא החומר הנפוץ ביותר בתעשיית הכפתורים. עיצוב הכפתור והחומריות שלו יכולים לסמן מגמות באופנה, ובעבר – יותר מהיום – הם העידו על מעמד כלכלי וחברתי.

במוזיאון סבורים כי הפיכתם של כפתורים קטנים ל"גיבורי" תערוכה היא מעשה חתרני, ואולי יש משהו בדבריהם – בזמן שכולם עסוקים בפגישת נתניהו-טראמפ, בבנייה בהתנחלויות ובאיום האיראני, לשים את הכפתורים במרכז הבמה זה להכריז "אני גאה לא להיות רלבנטי".

בתערוכה מוצגים אלפי פריטים מאוספים פרטיים של אספני כפתורים – וזו עוד נקודה מעניינת ששווה להתעכב עליה לרגע. לאסוף מפיות או אצבעוני תפירה או חיפושיות, על זה שמענו. אבל לאסוף כפתורים?  זו כבר יציאה. ואם כבר לזרוק שאלות לאוויר: עד איזה גיל אספנות (לא של אמנות) נחשבת לגיטימית? האם יש גיל שבו אספנות מאבדת מהחינניות שלה?

במאה ה-18 ציווה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, לתפור כפתורים על שרוולי המקטורן של עוזריו ומשרתיו, כדי לאלץ אותם לזנוח את הנוהג לקנח את אפם בשרוולי בגדיהם. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

במאה ה-18 ציווה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, לתפור כפתורים על שרוולי המקטורן של עוזריו ומשרתיו, כדי לאלץ אותם לזנוח את הנוהג לקנח את אפם בשרוולי בגדיהם. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

בעודכם חוככים בשאלות הללו, הנה קצת היסטוריה תרבותית: מוצאם של הכפתורים הוא מאירופה, והם נצפו לראשונה לפני – תחזיקו חזק – כ-4,000 שנה. כפתורי הרכיסה הומצאו באסיה בימי הביניים, ובמאה ה-12 הביאו אותם הצלבנים לאירופה. השימוש המשולב בכפתור ובלולאה הומצא בגרמניה במאה ה-13.

במאה ה-17 פרצה בצרפת "מלחמת הכפתורים" – בעקבות המצאת כפתורים שעשויים מאריג או מחוטים מלופפים, שהיו זולים יותר מהכפתורים הרגילים, פחדו תעשייני הכפתורים המסורתיים לאבד את פרנסתם. הם תבעו מהממשלה לערוך חיפושים משטרתיים, ולהטיל קנס על חייטים שיעזו להשתמש בכפתורי טקסטיל. כמו כל דבר שקשור בקידמה, זה נידון לכישלון. העולם מתעקש ללכת קדימה כל הזמן, וכל המנסה לשים אותו בהולד נידון לכישלון.

במאה ה-18 ציווה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, לתפור כפתורים על שרוולי המקטורן של עוזריו ומשרתיו, כדי לאלץ אותם לזנוח את הנוהג לקנח את אפם בשרוולי בגדיהם. עם הזמן הפכו הכפתורים לאמצעי מובהק של גנדור. רבים מהם היו יקרים, וכאשר בגד כלשהו התבלה ונזרק, הוסרו ממנו הכפתורים ונעשה בהם שימוש חוזר בבגד חדש (נותן לי רעיון לגבי בגד שהתכוונתי לזרוק).

ולמה לתערוכה קוראים "להזהיב את החבצלת"? זהו מושג לועזי שנוגע לתהייה מדוע לקחת משהו שהוא יפה מאוד באופן טבעי (כמו פרח החבצלת), ולצפות אותו באופן מלאכותי בזהב. האם פעולה כזו בהכרח 'תשפר' את הפרח? במילים אחרות, עיצוב יתר אינו רצוי, הגזמה עלולה להפוך לקיטש, תפסת מרובה לא תפסת. בתערוכה הנוכחית, הכוונה היא גם לכפתורים שמעבר לעיצוב הבסיסי והפונקציונלי השקיעו גם באסתטיקה שלהם.

אלפי פריטים הגיעו מאספני כפתורים פרטיים - האם יש גיל שבו אספנות מאבדת מהחינניות שלה? כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

אלפי פריטים הגיעו מאספני כפתורים פרטיים – האם יש גיל שבו אספנות מאבדת מהחינניות שלה? כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

תסתכלו על התמונות המצורפות כאן: זהו רק קמצוץ מכל הכפתורים המיוחדים. הם מוצגים באלפיהם על עשרה שולחנות שחורים עגולים בגדלים שונים, מסודרים יפה יפה ביד רגישה ואוהבת. המרשים ביותר הוא השולחן השחור הגדול. מישהי לידינו אמרה שנראה לה שניסו לעשות כאן ציור של קלימט. לא מדויק, אבל בכל זאת יש משהו בדבריה. בכל מקרה יש כיסאות ואפשר לשבת ליד כל שולחן כזה, לצלול לעולם הכפתורים על שלל צורותיהם וצבעיהם.

למרות שלעגתי מעט לאספנות בגיל מבוגר, הייתי שמחה להחזיק בכמה מהכפתורים האלה, ולהתגאות בהם בפני החברות. אולי אפילו הייתי רוכשת כמה כפתורים מיוחדים ותופרת אותם ידנית על כמה חולצות שחורות ומשעממות שיש לי בארון. זה בטוח היה מביא קצת שמחה לי ולסביבה, בדיוק כמו התערוכה של מוזיאון תל אביב. נו, ועכשיו מתבקש – על תערוכה כזו נהוג לומר: כפתור ופרח.

כל הצילומים בפוסט: יורם אשהיים 

בזמן ש(לא) ישנתם

כלי מיטה תמנוניים שאפשר לקנות ב-ETSY תמורת כ-465 שקל. לינק בסוף הפוסט

כלי מיטה תמנוניים שאפשר לקנות ב-ETSY תמורת כ-465 שקל. לינק בסוף הפוסט

אין לי מושג מי המציא את המיתוס שספירת כבשים עוזרת להירדם. ייתכן כי פעם אחת ניסיתי לספור אך התייאשתי עוד לפני השישה העשר. זה היה כל כך מזמן, אז אולי זה בכלל לא קרה. בכל מקרה, כבשים זה לואו טק. העולם הישן. משהו שרק מבוגרים שתקועים אי שם מאחור עם אייפון 5 עוד חושבים עליו. בזמן שאתם ישנתם, או לא ישנתם, אנשים ישבו ושכבו ונרדמו והתעוררו והמציאו אפליקציות שינה, שרק מחכות שגם אתם תירדמו איתן.

קחו למשל את Sleep Genius שטוענת שהיא אפליקציית השינה המובילה בעולם. בחברה טוענים שהמוצר שלהם מתבסס על הטכניקה שבה משתמשים בנאסא כדי לגרום לאסטרונאוטים להירדם. זוהי מערכת אודיו שפותחה על ידי נוירולוגים, שבה הוטמעו לתוך מוזיקה צלילים כמעט בלתי נשמעים שעוזרים להירדם מהר מדי ולהישאר במצב שינה לאורך זמן רב יותר. בעצם הם גורמים לנו לחוש את תחושת העייפות שנוצרת בזמן נסיעה במכונית או ברכבת. או במילים אחרות, מעוררים את הישנוניות. באופן סימולטני, המוזיקה "מעבירה" אותנו למצב של גלי מוח איטיים הנדרשים למצב שינה.

האפליקציה Sleep as android מנטרת את דפוסי השינה שלך, ועורכת עבורך סטטיסטיקות אישיות. למשל, בזמן השינה האפליקציה מנטרת מתי אתה בשינה קלה ומתי בשינה עמוקה. למעוניינים, ניתן להפעיל תזכורת מתי צריך ללכת לישון, וניתן לבחור להירדם עם שירי ערש, קולות אוקיינוס, מזמורים או קולות גחלים באח. בני או בנות הזוג ישמחו לשמוע שיש אופציה שגורמת להפסקת נחירות. ויש גם אופציית התעוררות נעימה יותר מה"נודניק" המוכר לרובנו – עם קולות מהטבע.

סט כלי מיטה bright chevron שנמכר בוול מארט ב-35 דולר

סט כלי מיטה bright chevron שנמכר בוול מארט ב-35 דולר

אפשרות שלישית היא Sence, גאדג'ט שמחובר גם לאפליקציית סלולר. יש לו צ'יפים קטנים שמכונים גלולות שינה, ואותם מניחים על הכרית על מנת שינטרו את השינה שלכם. הגלולות האלה יודעות לומר מתי אתם ישנים, מתי זו שינה עמוקה, מתי אתם מתהפכים, וכמובן, מתי אתם מתעוררים. כל הנתונים האלה מועברים לאפליקציה בסלולר, ושם תקבלו עצות איך לשפר את השינה שלכם, החל מהשעה שבה כדאי ללכת לישון ועד לטמפרטורה שאליה כדאי לכוון את החדר.

האפליקציה גם יכולה לספק לכם "ציון שינה" כדי שתרגישו שאתם במבחן אמיתי ולא סתם משחקים בגלולות, והכי חשוב: היא תדאג שתתעוררו ברגע שנכון לגוף שלכם, על מנת שלא תחושו שאתם מתעוררים עייפים. וזה, כמובן, חשוב לנפש לא פחות מאשר לגוף. מכיוון שכל זה כבר לא נחשב מספיק מתקדם, אפשר גם להפעיל את הגאדג'ט באמצעות הקול בלבד – אבל בשביל זה צריך להשתמש בפקודות קבועות.

סט כלי מיטה שנמכר באליאקספרס תמורת 95 דולר

סט כלי מיטה שנמכר באליאקספרס תמורת 95 דולר

באופן אישי, בדרך כלל אין לי קושי להירדם. כלומר אני לא רוצה לפתוח פה עין הרע, כי בכל זאת, אני מתכננת ללכת לישון בעוד חצי שעה ואשמח ליפול לתוך השינה העמוקה במהירות הרגילה. אבל כן הייתי שמחה לראות את הסטטיסטיקות של ניטור השינה. הרי אלה השעות שבהן אין לנו שום מושג על עצמנו, וטוב יהיה לדעת שמישהו – גם אם זה מכשיר דיגיטלי – בכל זאת יודע משהו על מה שקורה איתנו בזמן הזה. פעם היינו יכולים רק לחלום על האפשרות הזו. היום היא מתרחשת בזמן שאנחנו חולמים.

את כלי המיטה התמנוניים ניתן לקנות כאן.

%d בלוגרים אהבו את זה: