ארכיון קטגוריה: אמנות

דבר אליי בצבעים – תערוכת הבוגרים של בצלאל

הגוף מתמזג ברקע החד גוני והצופה נדרש להשלים את התמונה. "רקע – זה לא צבע", יוליה שמידוב

צבעים חזקים תמיד עושים לי את זה, הרבה יותר מכל הבהירים והנעימים ומשרי השלווה שמרדימים אותך, הן במובן המטאפורי והן במובן הפיזי. כשאני מגיעה לתערוכה, אני רוצה להתעורר, עם כל החושים. וזה בדיוק מה שקרה לי מול העבודות של יוליה שמידוב בתערוכת הבוגרים של בצלאל, שנסגרה ביום שישי האחרון (וחבל. למרות שבאנו שלוש פעמים לא הספקנו הכול). עוד במחלקת האמנות, אבל חוויה אחרת לגמרי, הייתה לי עם העבודות של רוני אלמגור.

המסכה מגלמת את האמביוולנטיות של הקרנבל. "רקע – זה לא צבע", יוליה שמידוב

סגנון המתכתב עם מסורת האמנים הבזויים. "רקע – זה לא צבע", יוליה שמידוב

יוליה שמידוב, רקע – זה לא צבע

לכאורה הציורים של יוליה שמידוב מאוד מינימליסטים – יש בהם המון צבע ומעט חלקי גוף. ראש, כפות ידיים, כפות רגליים. הידיים והרגליים מכוסים בגרביים מפוספסות. את כל היתר – הגוף המתמזג ברקע החד גוני –  מתבקש הצופה להשלים בעזרת הדמיון שלו. ולאחר הרכבת הדמות, אפשר גם להרכיב לה סיפור. סיפור צבעוני, זאת אומרת.

הדמויות של שמידוב מוצגות בתנוחות דרמטיות ובמבט מתריס. הרקעים מצויירים בצבעים עזים המזמים גרין-סקרין קולנועי, שעליו ניתן להקרין כל דימוי שרוצים. לעומת זאת, הדמויות בולטות מתוך הבד, סגנון ציור שמתכתב עם מסורת "האמנים הבזויים" (אגון שילה, למשל), שחיו בשולי החברה וחיו באופן שמשקף את מעמדם הנמוך והבזוי של מושאי הציור.

שמידוב שאבה השראה מהטקסט של הפילוסוף מיכאיל באחטין על הקרנבל – וזה ניכר בעבודותיה. המסכה מגלמת את האמביוולנטיות של הקרנבל, והיא משמשת דרך להתמודד עם המציאות המאיימת או עם היצרים שאנחנו מדחיקים. לכאורה דרך המסכות הדמויות של שמידוב יכולות לאיים עלינו ועל האינטימיות שלנו, הם רואים אותנו ואנחנו לא יודעים מיהם, אבל למען האמת לא הרגשתי מאוימת: רציתי להישאר שם ולהכיר אותם טוב יותר. וכאמור, לפענח את הסיפור שלהם.

 

מצד אחד נרקיס, הנער שהתאהב בעצמו מול בריכת המים, אך משום שזו השתקפות בלבד כשל מלהשיג את אהבתו; ומצד שני מדוזה, מפלצת גורגונה שנתפסה דווקא בשל השתקפותה במים. רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

הכחול הגדול של רוני אלמגור מציב מצד אחד את נרקיס, הנער שהתאהב בעצמו מול בריכת המים, אך משום שזו השתקפות בלבד כשל מלהשיג את אהבתו; ומצד שני את מדוזה, מפלצת גורגונה מכוסה קשקשים ירוקים עם כנפי זהב, שהצליחו לתפוס אותה דווקא בזכות השתקפותה במים.

בציורים של אלמגור יש דמויות והשתקפויות, נוכחות והסתתרות, וצריך כמה רגעים של התבוננות כדי להבחין בהן דרך גווני הכחול השונים. גם למרחק שבו עומדים מהעבודות יש השפעה על התפיסה. והרגע שבו מגלים משהו שלא ראינו ברגע הראשון, הוא רגע של קסם.

רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

ספילברג היה אוהב את זה – תערוכת הבוגרים של בצלאל

תועפות של כישרון מתרגשות עליי ועל כל המבקרים המהלכים במבוך החדרים של בית הספר הגבוה לאמנות בירושלים, בצלאל. אתה מתהלך שם, ורוב הזמן, מתפעם מהמקומות שאליהם אפשר להגיע אם מוותרים על החומות והגדרות והרצינות שמאפיינת אנשים 'בוגרים'. אם יש בך קצת יצירתיות, גם מדגדג לך לקפוץ לחנות החומרים הקרובה ולהצטייד במה שיהיה הבסיס לעבודה משלך.

הפעם בחרתי להתמקד בעבודות שהציגו בוגרי המחלקה לעיצוב קרמי. לעתים ההסברים לעבודות היו ממוקמים במרחק לא ברור מהעבודות עצמן, ומכיוון שחלקם די מהורהרים, לא בטוח שהבנתי מי זה מי ולמה התכוון המשורר. אז יסלחו לי המשוררים אם טעיתי: העיקר שקיבלנו שירה. ובהמשך, פוסטים שקשורים למחלקת האופנה ולמחלקת האמנות. תערוכת הבוגרים מוצגת עד יום שישי, 3.8.18.

*

ספילברג היה קונה את הכול. רן סלפק, נחיל

הדינמיקה במרחב מרמזת שזה לא סוף פסוק. רן סלפק, נחיל

רן סלפק, נחיל

אם ספילברג היה מגיע במקרה לתערוכת הבוגרים של בצלאל, יש לי תחושה שהוא היה קונה את כל העבודה הזו קומפלט. סטפק יצר אפקט של תנועה אלימה והמולה של זבובים שקפאו מסיבה כלשהי. זה לא אומר שהנחיל לא יכול להתפרץ שוב: הדינמיקה במרחב יוצרת תחושה שזה לא סוף פסוק. צריך להיות מוכנים.

קל לשכוח שהעבודה עשויה גבס וחבלים בלבד, וכנראה אנשים לא שומרים מספיק על זהירות מולה. כשאנחנו הגענו סלפק היה עסוק בכך שמישהו חיבל לו מעט באחד האלמנטים (רגל של זבוב אם הבנתי נכון). רציתי להרגיע אותו שחוץ ממנו אף אחד לא שם לב, והעבודה מדהימה, אבל מניסיוני כשאמן מוטרד, אין שום דבר שיעצור את זה. אפילו לא מחמאה כנה.

*

סשה קוטלר, קרוסלה – תנועה במעגל החיים

זו העבודה הפותחת את התערוכה, הראשונה לפני הכול, ואולי המיוחדת ביותר מבחינת הדיוק וההברקה שבה. חמש-שש עבודות זכוכית בטכניקה מעורבת דורשים התבוננות. "האובייקטים אשר ממבט ראשון נראים בוהקים, מבריקים ומשעשעים, מציעים למעשה מבט גרוטסקי", כותבת קוטלר. "אני מציעה להסתכל על החיים שלנו כמו על קרוסלה ועל בחירתנו לעמוד עליה, לעמוד באמצע, לעמוד מבחוץ, או אולי לבחור בקרוסלה אחרת".

רוב העבודות מורכבות מזכוכית דוממת, ולרוב פרט אחד בהן מבצע תנועה רפיטטיבית, שמכניסה חיים ביצירה כולה. "הזכוכית נבחרה בזכות כל התכונות של החומר – שקיפות, שברירויות ואטימות", מסבירה קוטלר, "כמשל לעולם הדמיוני שאנשים בוראים לעצמם".

*

כל אחד והמגש שלו, כל אחד והקיבוץ שלו. דונה יונתן כהן, קיבוץ – כיווץ – כי בוץ

דונה יונתן כהן, קיבוץ – כיווץ – כי בוץ

יונתן כהן משתמשת באדמת הקיבוץ של מעגן מיכאל, הקיבוץ בו גדלה, התחנכה והקימה משפחה, ובו היא חברה גם היום (בימינו זה בכלל לא טריוויאלי, להיות חבר קיבוץ, אפילו שכל המשמעות של זה השתנתה. היום אם אתה זוכה ברכב אתה לא מוסר אותו מייד לקיבוץ). בכל אופן, היא בחרה להבין את השינויים שעוברים על הקיבוץ דרך אחד המאפיינים הבולטים שהיו לו: המגש של חדר האוכל. היא העבירה את המגש ומה שעליו (כלים שלא תמיד אפשר לזהות) תהליך קרמי של סדקים, קריסה והתכה, ועשתה זאת פעם אחר פעם עם מגשים שונים. זה חזק וגם לאופן שבו התוצאה מוצגת בפנינו – כולם כביכול שווים ובאותו גובה, אבל הם שונים זה מזה והביחד שלהם מוטל בספק – יש השפעה על עוצמת החוויה.

*

גבעולים המתפרצים מהרצפה. ירון מאייר, Growth

"כוחה הוויזואלי של הזכוכית". ירון מאייר, Growth

ירון מאייר, Growth

הדבר הראשון שיאמר לעצמו כמעט כל אחד שיתבונן בעבודה של ירון מאייר יהיה: צ'יהולי. ככה זה כשיש מישהו שהופך מאסטר בתחום. קשה לך להתעלות עליו. הדבר השני שהמתבונן ימהר לומר לעצמו יהיה: אבל כמה זה יפה!

"בטבעיות ובעוצמה מתפרצים הגבעולים מהרצפה החשופה", מתפייט מאייר. "כל גבעול מתהדר בקצהו בעלה זכוכית, כל עלה מעוטר בתבליט ייחודי במטרה להנכיח את כוחה הוויזואלי של הזכוכית (הכוח הזה בהחלט מונכח, ג"ח). זכוכית היא החומר הקסום ביותר שאני מכיר, במיוחד בדרך שבה היא מספרת סיפור. כל תנועה ומגע שיתרחשו בזמן העבודה איתה ישאיר זכר ועדות, מה שהופך את תהליך עיבוד הזכוכית לאינטימי ביותר". אם כך, אני שואלת, מדוע כל כך הרבה נפחי זכוכית פותחים את האטלייה שלהם לציבור הרחב? בכל אופן – אם לא היה ברור, אהבתי.

*

הולך בתל. אוריאל כספי, תל Tell Me

אוריאל כספי, תל Tell Me

בתור חובבת ארכיאולוגיה שמחתי לגלות את האינטרפרטציה האישית של כספי למושג "תל", למרות שאישית העבודה שלו – מספר תילים המפוזרים בחלל – הזכירה לי שילוב בין עוגיות שוקולד צ'יפס לעוגיות רעידת אדמה (מושלגות/ סדוקות/ איך שתקראו להן).

בכל אופן התל הארכיאולוגי שימש מטאפורה לכספי – שכבות ורבדים מעולמו האישי מתגלים מתוך התילים, ויחד יוצרים אוסף מורכב, רב גוני ועם זאת הרמוני. השכבות האלה מורכבות מאבנית, פורצלן, פאריין סליפ, טרה קוטה, לסטר, הכספה, הדפס ועוד. עבודה מורכבת, כבר אמרנו?

ואגב, אם מה שראינו משקף את זה שהוא אוהב חתולים, זה משמח מאוד.

*

הצד השני של המטבע. חנה האוזר, Do you art me

חנה האוזר, Do you art me
האלמנט המהותי ביותר בעבודה של האוזר הוא המטבע: היא יצרה מעין בריכה /באר עם מזרקה קטנה שאליה נזרקו מטבעות פורצלן שעיצבה עם הטבעות שונות (נכתב כי מאה הראשונים יוכלו ליצור מטבעות משלהם, אך אין ספק שאנו איחרנו את המועד. מה שכן, ראינו שאנשים זרקו לשם כסף אמיתי, בעיקר 10 אגורות, כאילו הייתה זו הפונטנה דה טרווי ברומא).

האוזר בחרה במטבעות כדי להדגיש את הצד המסחרי-כלכלי של האמנות – הרי יצירת אמנות היא כמו נכס שניתן לסחור בו כסף שעובר בין הקונה למוכר. להשלמת האותנטיות שחו בבריכה מספר דגי זהב. למעשה האמנות עצמה, המטבעות, קצת מוחבאת. אולי משום כך נכון עשתה שהציגה לצד ה'בריכה' גם סדרת מטבעות – באופן שהזכיר לי את החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות.

*

מרחוק פסיפס ענק, ומקרוב יחידות עצמאיות. קרולין אייל בורשטיין, רשתות חשופות לעין

קרולין אייל בורשטיין, רשתות חשופות לעין

העבודה של אייל בורשטיין מורכבת משני אספקטים: החלקים הבודדים המרכיבים יחדיו את השלם, והשלם שנותן לכל יחידה את תפקידה ומשמעותה. ממרחק זהו פסיפס ענק, ומקרוב אלה יחידות בצבעים שונים עשויות חימר שרוף גבוה בטכניקה מעורבת. הרעיון שלה אמנם לא הכי מקורי בעולם, אבל חייבים להודות שהביצוע מצטלם היטב. ובימינו, יש לכך חשיבות.

*

"המטרה של האוסף הזה היא לכונן שיחה בין האמן לבין המתבונן, ולגשר על הפערים הקיימים. נוח גרין, "בחר נרטיב"

נוח גרין, "בחר נרטיב"

מייד בכניסה לתערוכה מפוזרים בחלל אלמנטים לא מוגדרים שכל אחד יכול למצוא בהם מה שהוא רוצה, ועל הקירות ישנם אלמנטים מחיי היומיום כמו כיסא וארטיק, בפרשנות שהייתי רוצה לתלות אצלי בבית. "כל אובייקט מדבר על סט של חוויות שהמתבונן יכול להזדהות או שלא להזדהות עמן", מסביר גרין. "המטרה של האוסף הזה היא לכונן שיחה בין האמן לבין המתבונן, ולגשר על הפערים הקיימים. חשוב לי לעודד את הרעיון שלמרות שלאנשים יש דעות ואמונות הפוכות, הם יכולים ליצור יחד קהילה. אנחנו לא עד כדי כך מיוחדים, שהסיפורים שלנו שונים מדי עבור האחר".

הרעיון יפה, אך הקשר לעבודות לא לגמרי ברור – אלא אם הכוונה שאנשים שונים יעמדו יחד וינסו לפרש אותן, ואולי כל אחד יכניס לפרשנות את העולם שלו.

*

אלה לא כדורי בדולח: לא רואים בהם את העתיד. להפך. אנה רות פקטורוביץ', חלומות

אנה רות פקטורוביץ', חלומות

המשוואה של פקטורוביץ' כוללת ארבעה משתנים: חלום, מציאות, זמן וזיכרון. היא מחפשת את הגבולות ביניהם, את הדמיון ואת השוני, ובעיקר מאפשרת למי שמתבונן בכדורי הזכוכית שלה לבחון את המציאות והזמן שלו עצמו. פרויקט הגמר שלה כולו זכוכית – ניפוח, יציקה והדפס – אך אלה לא כדורי בדולח: לא רואים בהם את העתיד. להפך, יש פה התבוננות אל העבר: חוויות אישיות של חלומות על בית הילדות, זכרונות, פחדים ושאיפות, והרצון להתבונן וללמוד מהם.

*

"אני רואה שכבות של הרים בתוך ההר". הגיאנג קים, רוגע

הגיאנג קים, רוגע

הנה לכם עבודה ששורשיה הרחק מכאן, ובכל זאת הם משתלבים היטב בזירה הירושלמית. פרויקט שהוא פרשנות אישית והשראה ששאבה הגיאנג קים מהרי קוריאה. קים מציירת את הנופים בשחור-לבן, ואז בונה ומשלבת את ההרים לתוך עולם עגול.

מתברר שבהרי קוריאה יש  350 סוגים של עשבי תיבול אכילים, שזה מאות שנים מכים שורשים בין הנקיקים. "העשב הדקיק שואב את צורת הצילינדר מהזכרונות, המוצגים בשלווה המצויה בנוף ההררי", היא מסבירה ואני לא בטוחה שאני מבינה. "אני רואה שכבות של הרים בתוך ההר", היא מוסיפה, ואת זה רואים נהדר באמנות שלה. וגם את השילוב ההרמוני בינם לבין הצמחים. רוגע מדיטטיבי זו לגמרי הגדרה נכונה למה שכלי פורצלן שלה מצליחים לעשות.

מי מסתתר מאחורי החמניה

למעלה מ-62 אלף פריימים צוירו בעבודת יד / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

מי ירה בג'יי אר זו שאלה שעדיין מעסיקה פה ושם אנשים, עובדה שאפשר למצוא אותה בחיפוש פשוט בגוגל. אבל מי ירה בוינסנט ון גוך, והאם הוא התאבד – זה נמצא קצת פחות בתודעה הכללית, בוודאי פחות מהחמניות שלו. הבמאים דורוטה קביילה ויו ולצ'מן החליטו שזה לא עסק, יצאו לחקור את העניין לעומק, ומהתשובות שקיבלו יצרו סרט. אלא שהם לא עשו את זה בשיטה הרגילה והמקובלת.

תנו לי לצייר זאת בפניכם: יושבת בחורה וקוראת קרוב ל-800 מכתבים שכתב אמן משוגע אחד. היא מזעיקה חבר שהוא במאי ויוצר סרטים, ויחד הם יוצאים לצלם סרט רגיל, עם שחקנים חיים. אחר כך הם מזמנים צבא שלם של 125 אמניות ואמנים לפולין (60% מהנבחרת הזו הם נשים), נותנים להם לצפות בסרט, ומבקשים מהם לצייר אותו – תמונה אחר תמונה.

הרעיון המשוגע הזה גורם להם לייצר כ-75 גרסאות בממוצע לכל ציור של ון גוך שמופיע בסרט, על מנת לקבל 'אמנות בתנועה' שתתאים למסך הגדול. כך הפך "לאהוב את וינסנט" לסרט הראשון שצויר כולו בעבודת יד – 130,000 ציורי שמן על קנבס שמאכלסים קרוב ל-65,000 פריימים. אגב, 3,000 מהפריימים נזרקו לפח וצוירו מחדש, כיוון שבמהלך העבודה על הסרט התפרסם מחקר שהוכיח כי ון גוך כרת לעצמו את כל האוזן, ולא רק חתיכה ממנה.

"הציורים של ון גוך הם מאוד קולנועיים, והם משקפים הרבה מהחיים שלו ומהסביבה שבה הוא פעל. זה מצא חן בעיניי", אומרת קביילה. הדמות של אדלין ראבו / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

"לקראת גיל 30 דורוטה הייתה במשבר יצירתי", מסביר הבמאי-שותף ולצ'מן, "ואז היא התחילה לקרוא את המכתבים של ון גוך, וגילתה שגם הוא התחיל לצייר רק בגיל 29" / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

קביילה, שחוגגת השנה את יום הולדתה ה-40, למדה ציור באקדמיה לאמנויות יפות בוורסאו, פולין. לקראת סיום הלימודים הרגישה שהיא נמשכת דווקא לעולם הסרטים, ועברה ללמוד בבית ספר לקולנוע. שם היא חיברה בין שתי האהבות שלה, והחלה ליצור סרטים קצרים מצוירים. את העבודה על 'וינסנט' החלה קצת לפני יום הולדתה ה-30, כשישבה בעליית הגג והרגישה אבודה בחיים חסרי משמעות. "היא הייתה במשבר יצירתי", מסביר ולצ'מן, "ואז היא התחילה לקרוא את המכתבים של ון גוך, וגילתה שהוא התחיל לצייר רק בגיל 29. הסיפור שלו נראה לה מדהים ועוצמתי, והיא החליטה לעשות עם זה משהו".

"הציורים של ון גוך מאוד קולנועיים, והם משקפים הרבה מהחיים שלו ומהסביבה שבה הוא פעל. זה מצא חן בעיניי", אומרת קביילה עצמה. "לא להאמין שזה הוביל אותי לכאן", היא מוסיפה, ומתכוונת בין היתר למועמדות לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר, ואולי גם למעמדה כיום, כאחת האנימטוריות המובילות בעולם. אמנם 'וינסנט' לא זכה בפרס הנחשק, אבל בחיקו 'נפל' פרס סרט האנימציה האירופי הטוב ביותר, יחד עם עוד ששה פרסים נוספים. לא רע בשביל סרט שהתחיל כסרט קצר בסגנון "יום בחיי".

מצד אחד, זהו סיפור מרגש של אישה שדווקא מתוך השפל של חייה הצליחה לייצר פרויקט מדהים, ולהגיע הכי רחוק שאפשר. מצד שני, חשוב לא לשכוח את הקשיים שבדרך, ולא לחשוב שבאמת יש דבר כזה, סיפור סינדרלה. אף אחד לא היה שם, כשהיא חיה בחרדות שלא תשיג את המימון המלא להשלמת הסרט – למעשה זה קרה רק שלושה חודשים לפני תום העבודה עליו. אם יש משהו שאני לוקחת מהסיפור של קביילה הוא שצריך לפרק את הפחדים, לעשות את מה שמדליק אותנו באמת ולהתאזר בכמויות עצומות של סבלנות. בסוף, זה שווה את זה.

3,000 מהפריימים נזרקו לפח וצוירו מחדש, כיוון שבמהלך העבודה על הסרט התפרסם מחקר שהוכיח כי ון גוך כרת לעצמו את כל האוזן, ולא רק חתיכה ממנה / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

הבכורה של "לאהוב את וינסנט" היא הערב, 8.3.18

 

%d בלוגרים אהבו את זה: