Category Archives: אמנות

עד פופ ארט

השחיין של רונה פרלמן

פופ ארט הוא קודם כל שבירת מוסכמות. עם כל הכבוד לאקספרסיוניזם, בא לשכונה בחור חדש והוא עושה מה שבא לו עם התרבות האורבנית המודרנית. הזמנים היו שנות ה-50 בארה"ב ושנות ה-60 בבריטניה, ותנועה אמנותית חדשה עלתה ופרחה על חשבון הבנאליות הממוסדת. אנחנו מכירים בעיקר את עבודות האמנות אבל התנועה כללה גם מוזיקה, קולנוע ואופנה. אמני הפופ ארט, שהבולטים בהם היו אנדי וורהול, ג'ספר ג'ונס ורוי ליכטנשטיין, בחנו את ההשפעה ההדדית של תחומי תרבות זה על זה.

ועכשיו, בישראל 2017, באים 30 אמנים צעירים ממדיות שונות (ציור, גרפיקה, פיסול, עיצוב אופנה) ומציגים את הגרסה הצבעונית הבועטת שלהם ב-"Tubi 60 POP ART" – תערוכה צבעונית המתקיימת זאת השנה השנייה בחלל התערוכות ברביעיית פלורנטין.

הפלמינגו של יאשה סופר

התערוכה, שתתחיל מחרתיים ותוצג עד ה-25.5.17 כוללת עבודות בהשראת סגנון הפופ ארט, בצבעים בוהקים ועזים כיאה לעונת הקיץ המתקרבת. היצירות עומדות למכירה, והחלק המשמח הוא שהכניסה חופשית וכל ההכנסות הולכות ישירות לאמנים.

מבין העבודות שראיתי חיבבתי מאוד את הפלמינגו של יאשה סופר – מאייר, יליד 1979 ובוגר המחלקה לאנימציה בבצלאל. הייתי שמחה לתלות את הציור הזה בסביבת המחיה שלי, ויש לי השערה שהוא היה מצליח להעלות חיוך על פניי יותר מפעם אחת.

השחיין של רונה פרלמן לא מזכיר לי בכלל פופ ארט למעט העובדה שהוא בצבעים חזקים, אבל כן יש בו תנועה שגורמת לך להיעצר. פרלמן, ילידת 1988, היא בעלת תואר ראשון מהמדרשה לאמנות וחוץ מהיותה אמנית היא גם מורה ומנהלת גלריה רו-ארט. "אני אוהבת לחקור חומרים שונים, ולגלות דרכים לא קונבנציונליות לצייר", סיפרה פעם, "אך בסופו של דבר תמיד חוזרת לציור ייצרי ובשרני בשמן". בשרני זו מילה טובה. ותוספת צבע יכולה רק להועיל לחיים האלה. אז מה אם הפופ ארט מקבל פה פרשנות רחבה מדי.

פתיחת התערוכה: יום חמישי 18.5 בשעות 19:00-23:00. שעות הפתיחה בהמשך – א'-ה' 17:00 עד 22:00 / ו' 11:00-15:00 / שבת 12:00-22:00

גיא לוי,a woman playing on oud – oil on canvas, 2017

הליצן ה"עסוק" של חן עדי

Alef שולח רגל ורודה

אוהבת להיות בבית

משום מה אנשים נוטים לא להאמין לי בקטע הזה, אבל אני, בדיוק כמו אריק איינשטיין, אוהבת להיות בבית. נכון שבשנים האחרונות אני מבלה הרבה שעות מחוצה לו, אבל אני עדיין מאמינה שביתי הוא מבצרי, ובכל מקרה זה המקום האהוב עליי. אולי בגלל זה כל כך נמשכתי לתערוכה "אין כמו בבית" שמוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל (עד ה-29.7.17), וממש לא היה אכפת לי לצאת מהבית בשבילה. להפך.

בתערוכה הזו אספה האוצרת עדינה קמיאן-קשדן 120 יצירות שמבוססות על חפצים ביתיים, יומיומיים, כאלה שמרוב שאנחנו רגילים אליהם אנחנו כבר לא רואים אותם, וחילקה אותן בין החללים המוזיאוניים לפי החללים הביתיים – מטבח, סלון, חדר שינה, חדר אמבטיה וכן הלאה. היצירות הן של אמני המאות ה-20 וה-21, וביניהם ניתן למצוא את מרסל דושאן (היוש אסלה שמתיימרת להיות מזרקה), יאיוי קוסמה, טקשי מורקמי, אנדי וורהול, מרתה רוסלר והדסה גולדויכט (אל תפספסו את מקלחת הדבש שלה), שחותרים כל אחד בדרכו תחת חוויות היומיום.

הפומפיה שהפכה למחיצה: מונה חאטוּם, מחיצת פומפיה, 2002, אוסף קרנפורד, לונדון. Photo: Iain Dickens Courtesy White Cube

יש בתערוכה לא מעט הומור – למשל בפומפיה הענקית שהפכה למחיצת הפרדה, פרי עבודתה של האמנית מונה חאטום (נולדה בלבנון ב-1952, פועלת בבריטניה ובגרמניה). העבודה הוגדרה כ"מצחיקה ומרושעת, משעשעת וקטלנית, מלאת חן באופן מוזר אבל גם מפחידה". למה מפחידה? כי זו לא רק מחיצה שמחלקת את החדר, אלא גם דימוי של חפץ המסוגל לגרום לנזק ממשי, בלתי הפיך, לגרד לנו את הצורה כמו שמגרדים גזר או קישוא.

ברגיט יורגנסן, סינר-תנור, 1975-1974, מוזיאון קרן לודוויג לאמנות מודרנית, וינה / Photo © Iain Dickens Courtesy White Cube

ברגיט יורגנסן מדגימה את הקשר בין התנור לרחם

יש גם ביקורת חברתית – האמנית האוסטרית ברגיט יורגנסן יצרה תנור שמחובר לסינר ולמעשה מדמה את הגוף הנשי, כולל זה שמדלת התנור יכולה לצאת כיכר לחם טרייה וחמה כשם שמהרחם יוצאים ילדים לאוויר העולם. במילים אחרות, בעבודה הזאת היא יוצאת נגד התפקיד המגדרי שיועד לנו הנשים. "רציתי להראות את הדעות הקדומות נגד נשים, את המודל לחיקוי שהאישה שייכה להן", הסבירה יורגנסן בעבר (היא גם צילמה את עצמה לובשת את הסינר הזה, חבל שהצילומים לא מוצגים בתערוכה).

המגהץ שמאיים להשטיח את אוקיינוס הפאלוסים הלבנים. ייוֹי קוּסאמָה, בלי כותרת (קרש גיהוץ), 1963, מוזיאון ישראל

עבודה אחרת שתפסה את תשומת לבי היא קרש הגיהוץ של האמנית היפנית יאיוי קוּסאמָה (ילידת 1929), שעליו מונח מגהץ המאיים להשטיח את אוקיינוס הפאלוסים הלבנים – עבודה שמאיימת על גברים שמבינים אותה, או על אלה שמסבירים להם.

קוסאמה יצרה את העבודה הזו בשנות ה-60, כחלק מהסדרה "רהיטי צבירה וכורח", שבה תפרה בדים, צבעה ומילאה אותם באופן שיצר מאות הזדקרויות פאליות, הגולשות ומתפתלות סביב החפץ שהן צומחות ממנו. זו הייתה דרכה להציף שאלות על זהות ומיניות – קצת כמו יורגנסן, היא הביעה חשש משליטה גברית, וניסתה להתריס כנגד סמלי הסמכות הפטריארכלית ('תהיי יפה ותגהצי'). מעניין היה לגלות שהיצירה הזאת, שנרכשה לאחרונה למוזיאון ישראל, היא שהניעה את קיום התערוכה כולה.

הבעת כמיהה לשיבה הביתה. גבריאל אורוסקו, אימא, 1998, museum moderner kunst stiftung ludwig wien

אבל לא רק נשים מציגות בתערוכה, כמובן. יש קרטון שלא הרשים אותי של אנדי וורהול, יש פסל משעשע ענק (מר DOB) של טקשי מורקמי שראיתי כבר בתערוכת ענק בניו יורק לפני קצת פחות מעשור, וישנה העבודה המעניינת של גבריאל אורוסקו (Gabriel Orozco) – "אמא" (1998), מעין קריאה לאם, או הבעת כמיהה לשיבה הביתה.

אורוסקו, שנולד במקסיקו ב-1962, ופועל במקסיקו, בצרפת בארה"ב, אוהב לעבוד עם חפצים שהועתקו ממקומם, עברו הכלאה או נבנו מחדש. העבודה שלו מורכבת משני פסנתרים המחוברים לבית קטן עם גג רעפים. על פי המוזיאון, "הצופים מוזמנים לשבת על כיסא בבית המשחק הזה, ולהאזין למבקרים אחרים שמנגנים בחוץ על שני הפסנתרים". כשאנחנו ביקרנו, אף אחד לא ניגן שום דבר. למען האמת זה לא היה ברור שמותר לנגן. בהתחלה גם לא היה ברור שמותר לפתוח את דלת הבית ולהציץ פנימה, אבל בהמשך זה הובהר לצד האזהרה לא לשבת בשום אופן על הכיסא.

לעומת זאת, על כורסת השפתיים של סלבדור דאלי שניצבה שני מטרים משם אפשר לשבת, אבל היא כנראה לא קשורה לתערוכה ברמה הרעיונית אלא רק ברמה הפרקטית – כדי שתוכלו לצפות במיצב וידיאו בסלון של המוזיאון. גם ילדים וגם מבוגרים הרגישו בבית והתחברו לספה, אך רק מעטים הקדישו מזמנם למיצב, שצריך להתבונן בו היטב כדי להבחין שאכן קורה בו משהו. השאלה היא האם מידת תשומת הלב שהמבקרים מעניקים לכל עבודה היא מדד כלשהו לנחיצותה בתערוכה. זו לא שאלה עם תשובה חדה וברורה. צריך לחשוב על זה קצת. בבית.

סוּבוד גופטה, כפיות, 2009

*כל צילומי העבודות – באדיבות מוזיאון ישראל

תחליטו כבר – למה כל כך קשה לנו לקבל החלטות

החלטות קטנות, מישהו שלח לי החלטות קטנות (ואיזו מכה זו) Alfred Stevens, Il bagno, 1873-1874, Olio su tela, 73,5 x 92,8 cm, Parigi, Musée d’Orsay
© René-Gabriel Ojéda / RMN-Réunion des Musées Nationaux/ distr. Alinari

לא מזמן קיבלתי מייל עם הצעה להשתתף בסיור אמנות בדרום תל אביב. בהצעה צוינו כל הפרטים הטכניים הדרושים, ובסוגיית המחיר נכתב "כראות עיניכם". במילים אחרות, שאנחנו נחליט מה הסכום שנראה לנו נכון או מתאים לתשלום. זה דבר נורא לעשות לאנשים שבסך הכול רצו ליהנות ו/או להחכים קצת – להפיל עליהם, כלומר עלינו, את כל האחריות, ויחד איתה, כמעט בילט אין, תחושה של אשמה.

אנחנו לא רוצים להרגיש רע כי נתנו מעט מדי, ולא רוצים להרגיש פראיירים כי נתנו הרבה מעבר למקובל ולרצוי. מה שהתחשק לנו לומר למארגנים היה 'בבקשה תגידו לנו כמה לשלם, ואנחנו נעשה זאת. רק אל תשאירו בידינו את ההחלטה'. אבל בסוף פשוט לא נרשמנו לסיור ההוא (אם כי לא רק חומת התשלום ניצבה שם – היו עוד סיבות).

מדובר במקרה מעט יוצא דופן, הרי בדרך כלל מחיר הוא עניין קבוע ולא עניין של בחירה. אבל בגדול, הצורך לקבל החלטות 'קטנות' בין אנשים הוא הכרח כמעט יומיומי בחיים שלנו. אצלנו בבית הייתה נטייה לשאול כמעט על כל דבר "מה בא לך?" ולהפיל את ההחלטה על הצד השני. קצת כמו במערכון של הגשש החיוור עם קלרשו – "כמה שאתה רוצה", רק בלי האלמנט. הנה כמה דוגמאות שחזרו על עצמן בשנה האחרונה לא מעט:

  • את רוצה נס קפה או אספרסו?
  • לא משנה לי.

 

  • אתה רוצה לצאת ללינק או לפוקצ'ה בר?
  • שניהם אחלה מבחינתי.

 

  • לאן בא לך לטייל בשישי, להר יעלה או לעין לבן?
  • מה שבא לך.

קצת כמו במערכון של הגשש החיוור עם קלרשו – "כמה שאתה רוצה", רק בלי האלמנט Edouard Manet, Il balcone, 1868-1869
Olio su tela, 170 x 125 cm, Parigi, Musée d’Orsay © René-Gabriel Ojéda / RMN-Réunion des Musées Nationaux/ distr. Alinari

זה לא קרה מייד, אבל בשלב מסוים בחיים שמנו לב שזכות הבחירה הופכת אצלנו לנטל ההחלטה. כוחה הנורא של אשמה קטנה גורם לקבלת החלטות לא אופטימלית, כלומר לא לפי מה אני הכי רוצה, אלא מה הכי יעזור לי לעבור את הסיטואציה בשלום. זה לא עניין של התחמקות, אלא יותר של חשש להיות הצד שתמיד עושים מה שהוא רוצה, מה שגורם לצד השני להיות מתוסכל. זה גם חשש מלהיות אחראי לכישלון, במקרה שיהיה כזה. והחשש הזה גובר על הרצון להיות אדריכל ההצלחה.

לבחירה לא להיות זה שמקבל את ההחלטה יש מחיר, וזו תבנית של תסכולים שחוזרים על עצמם. אני רואה את זה הרבה פעמים ביחסים בין אנשים, בין חברות, בין קולגות לעבודה וכמובן בין מנהלים למנוהלים (שם לכאורה ברור מי מקבל את ההחלטות, אבל זו טעות חמורה להפגין את זה כלפי חוץ בצורה בוטה).

יום אחד עלינו על רעיון: במקום כל ההתפתלויות, החלטנו לומר "אני מציע/ה". כלומר, אין יותר דבר כזה רק לשאול 'נס או אספרסו', אלא צריך להוסיף את המשפט 'אני מציעה אספרסו' או 'אני מציע נס'. וזה נכון גם לגבי טיולים, ובעצם לגבי כמעט כל דבר בחיים. אגב, בדרך כלל אנחנו מסכימים עם ההצעות אחד של השנייה, אבל לפעמים זה גם מייצר הצעת נגד שהיא לא פחות טובה. בכל מקרה, נטל ההחלטה הוא כבר לא נטל. ובכלל, אחרי שמקבלים את ההחלטה הזו, והופכים אותה להרגל (כלומר מקיימים אותה לפחות 21 יום), הכול נהיה הרבה יותר פשוט.

צ'רלס דוהיג, מחבר "כוחו של הרגל", אומר שכאשר הרגל נוצר, המוח מפסיק להשתתף במלואו בקבלת החלטות, ומסיט את ההתמקדות שלנו למשימות אחרות. כלומר אם זה כבר הרגל לומר 'אני מציעה', המוח לא צריך להתמקד בניסוח ההתפתלויות ש'יפילו' את ההחלטה על הצד השני.

במקום כל ההתפתלויות, החלטנו לומר "אני מציע/ה" Edouard Manet, Berthe Morisot con un mazzo di violette, 1872, Olio su tela, 55,5 x 40,5 cm, Parigi, Musée d’Orsay
© René-Gabriel Ojéda / RMN-Réunion des Musées Nationaux/ distr. Alinari

רובנו אולי רוצים שינוי, אבל לבצע אותו זה משהו אחר לגמרי Edouard Manet, Stéphane Mallarmé, 1876, Olio su tela, 27,2 x 35,7 cm, Parigi, Musée d’Orsay
© René-Gabriel Ojéda / RMN-Réunion des Musées Nationaux/ distr. Alinari

אבל קבלת החלטות היא יותר מזה: היא מצריכה שינויים מהותיים יותר. בשנות ה-90 אביב גפן היה עולה על במות וצועק לקהל, איפשהו באמצע ההופעה, "אתם רוצים שינוי? אתם רוצים שינוי?", וכל בני הנוער והצעירים – ואני בתוכם – היו צועקים שכן. אבל אם תכנסו אותם (ואותי) היום באולם כלשהו, ותשאלו אותנו אחד אחד על תחומים שונים בחיים – כמה פעמים עשינו בהם שינויים, ככל הנראה הממצאים לא יהיו מעודדים.

שינויים יכולים להתחולל במרחב אינסופי כמעט. זה יכול להיות במראה החיצוני, בסגנון לבוש, בפעילות גופנית, בהרגלי חיים, בהרגלי אכילה, בהרגלי צפייה, בהתנהגות כלפי הזולת, בנהלי עבודה, בעבודה עצמה, בתכונות אופי, במצב השכונה, במצב העיר, במצב המדינה. אפשר גם לעשות את כל השינויים ביחד, אבל לא מומלץ כי לכו תדעו מה יהיו ההשלכות.

רובנו אולי רוצים שינוי, אבל לבצע אותו זה משהו אחר לגמרי. או כמו שאמר סטיה נאדלה, מנכ"ל מיקרוסופט העולמית: "אם מישהו אומר: 'היי, אנחנו נצטרך להשתנות', זה הדבר האחרון שכולם רוצים". ואז הוא הוסיף את המשפט החשוב: "אם חברות לא ישתנו, הן לא ישרדו". וזו בהחלט נקודה למחשבה, כי גם אנחנו, בני האדם, אם לא נשנה את עצמנו בהתאם למה שמבקש מאיתנו העולם החדש, נקבל ממנו כזו בעיטה שזה יכאב לא רק בישבן.

"אם מישהו אומר: 'היי, אנחנו נצטרך להשתנות', זה הדבר האחרון שכולם רוצים".
Edouard Manet, Ritratto di Émile Zola, 1868
Olio su tela, 146 x 114 cm, Parigi, Musée d’Orsay © René-Gabriel Ojéda / RMN-Réunion des Musées Nationaux/ distr. Alinari

והנה אנחנו חוזרים לאותו המעגל: כדי לעשות שינויים, צריך לקבל החלטות. הנטייה הטבעית היא לברוח מזה, ומכאן, גם למסמס שינויים. הניסיון שלנו מראה שככל שמתגברים עליה לא רק שהחיים יותר טובים ונעימים, סך ההנאות בחיים עולה. אז אולי לסיור ההוא בתל אביב לא הלכנו, אבל היי, יש עוד כמה רעיונות בקנה, ואותם, ככל שזה יהיה תלוי בנו, בהחלט נוציא לפועל ונבצע.

***

*כל התמונות בפוסט מתוך התערוכה "מאנה ופריז המודרנית" שמוצגת בפלאצו ריאל במילנו עד 2.7.17. רוב העבודות בתערוכה הן אכן של מאנה אבל חלקן של אמנים כבולדיני, סטיבנס וז'רבה.

All photos: MondoMostre courtesy

%d בלוגרים אהבו את זה: