ארכיון קטגוריה: אמנות

על מי בנקסי צוחק עכשיו

Beanfield – עבודה שהיא מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל / צילום: גלית חתן

כבר מזמן רציתי לכתוב כאן שאחת החוויות היותר קוליות שהיו לי בביקור באמסטרדם, לפני כחודשיים, הייתה התערוכה "בנקסי צוחק עכשיו" במוזיאון MOCO. אלא שלא הייתי בטוחה על מי בנקסי צוחק בדיוק. אולי זה בכלל עלינו, ואז זה ממש לא קולי? חוץ מזה, את העבודות שלו צריך לראות במקום הטבעי שלהן – בחספוס של הרחוב, על קירות מבטון – ולא במקומות מתורבתים ומסודרים כל כך. לא קולי פעם שנייה.

רק אחרי שחזרנו הביתה, הרבה אחרי, ראיתי באתר המוזיאון את ההודעה הבאה:

The exhibition ‘Laugh now’ is not authorized by Banksy and not curated in collaboration with the artist.

אז כנראה שהוא לא צוחק עלינו, אבל הוא גם לא הכי מרוצה ממה שקורה שם. אמנם הוא לא יכול להגיד למנהלי המוזיאון מה לעשות – מרגע שפעלת במרחבים הפתוחים, הכול פתוח – אבל לדרוש את ההבהרה הזו הוא כן יכול.

SMILING COPPER. הקסדות על ראשי השוטרים לא מאפשרות להן לשמוע את ההמונים המוחים, ועל פניהם חיוך של אטימות. בנקסי רוצה שנחשוב על הסיטואציות האלה ונבין את הנוראיות שבהן / צילום: גלית חתן

המוזיאון מציג את כל העבודות הכי מפורסמות שלו, כשבראשן העבודה הענקית (2.5 על 3.5 מטר) Beanfield, שבה מפזרי מהומות רצים בשדה – מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל, והאזור כולו נראה כמו קרב בין 1,300 שוטרים ל-600 אנשים שבסך הכול רצו לחגוג קצת. "למרות שאי אפשר למצוא אותה בשום מקום בעולם מאז 2009", אומרים במוזיאון, "חשבנו שהיא איקונית מספיק כדי להיות מוצגת פה".

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות. עבודות מוכרות נוספות שנכללות בה הן 'ילדה עם בלון' (לגדר השחורה שבכניסה למוזיאון נקשרו בלונים אדומים), 'צוחק עכשיו', 'ילדים ורובים', 'זורק הפרחים' ו'ספרות זולה'. בתערוכה מצאתי גם את 'ברקוד' – נמר יוצא מתוך כלוב של ברקוד שמונח על עגלה. העניין הוא שלפני יותר מעשור קניתי בניו יורק חולצה עם ההדפס הזה – ולא היה לי אז מושג מי יצר אותו. למעשה, באותו שלב אני חושבת שבכלל לא ידעתי מי זה בנקסי. זה פשוט נראה לי, ובכן, קולי.

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות
Photo: Isabel Janssen, Courtesy of MOCO museum
Four Monkeys, 2001 / צילום: גלית חתן

מה שמיוחד ב"צוחק עכשיו" הוא שיש פה עבודות 'פנים' שיצר בנקסי, כלומר כאלה שמראש הוא יצר כדי שמישהו יתלה אותן – יצירות על קנבס, עץ ונייר. עד כה, רק מעטים ידעו שהן קיימות בכלל, ובמוזיאון עשו עבודה ליקוט מפרכת כדי להשיג אותן מרשימה של אספנים שהקדימו את זמנם. זה כמובן מעלה שאלה על העבודה שבנקסי העמיד למכירה פומבית ואז היא נגרסה לנגד עיניו ההמומות של הקונה (ושל העולם כולו) – בן אדם, כבר מכרת עבודות בעבר, זה לא שאתה נגד הכנסות ורווחים כלכליים, אז למה עשית את זה למסכן?

לשאלה הזו אין תשובה בתערוכה, אבל מי שמעוניין יכול לרדת למרתף ולצפות בסרט על העשייה שלו. כידוע, בנקסי פועל בכל העולם. עבודות רבות שלו נמצאות בלונדון, אבל גם בניו יורק, לוס אנג'לס, ניו אורלינס, מלבורן וברחבי צרפת (כאן תוכלו למצוא רשימה מדוקדקת). ברבות מהן הוא מוחה נגד ונדליזם ונגד אלימות. העובדה שהוא נותר אנונימי, ושהדבר היחיד שמנחשים לגביו זה שהוא בריטי (הוא גם כנראה לא צעיר מאוד), עוזרת לו לשמור על מקומו בתודעה העולמית – לא פחות מהאמנות עצמה. אם אתם רוצים להבין קצת יותר טוב את העוצמה והחשיבות שלו, שהיא הרבה מעבר לעוד ציור גרפיטי, "צוחק עכשיו" היא אפשרות לא רעה לעשות את זה. רק אל תצפו לצחוק שם באמת.

מותירים את רישומם

80 אלף רישומים ואיורים באתר אחד, והיד עוד נטויה
Untitled (Toucan) From an album entitled 'Merian's Drawings of Surinam Insects &c’ c.1701–1705 Maria Sibylla Merian © Trustees of the British Museum / TWW

אם אתם לא כאלה שמתרחקים ממוזיאונים וממוסדות תרבות, בוודאי יש כמה רישומים שהותירו את חותמם עליכם. כן, כן: רישומם. לא ציורים, לא צילומים, אלא הדבר העדין והאלגנטי הזה שעושים עם עפרונות צבעוניים או צבעי מים או אפילו בעיפרון עופרת בלבד.

את הרישומים שהרשימו אותי במיוחד ראיתי לפני שנים אחדות בבית הדפוס פלנטין-מורטוס באנטוורפן, שנוסד לפני 450 שנה. מדובר במוזיאון די גדול שחוץ מלהציג את תולדות הדפוס הפלמי, גם עושה חסד עם הימים שבהם אנטוורפן הייתה יצרנית מפות מהמוכרות בעולם, וגם עם ספרים מאוירים על גוף האדם והטבע של אותה תקופה.

זהו סגנון שכבר קשה למצוא היום כמוהו, למעט בארכיונים של כנסיות ומנזרים, בבתי ציירים אירופאים ובכמה מוזיאונים. אף אחד כבר לא מצייר ככה, וזה בסדר – כל זמן שלא שוכחים את העבר או מעלימים אותו.



המייסדים לא מסתפקים בערך האמנותי, ומדגישים שהפרויקט מהווה גשר לעולם הטבע של ימים עברו, אשר דרכו ניתן להבין שינויים אקלימיים כמו ההתחממות הגלובלית
Metamorphosis of a Frog and Blue Flower c.1700–1702 Maria Sibylla Merian Image courtesy of Minneapolis Institute of Art / TWW

לפני כחודש הושקה היוזמה הבינלאומית להצלת התיעוד של העולם כפי שנראה לפני עידן הצילום, בחסותם של הנסיך מוויילס (שאתם מכירים בתור צ'רלס) והדוכסית מקורנוול (שאנחנו מכירים בתור קמילה). היוזמה קיבלה את השם TWW (The Watercolour World), ומדובר בפרויקט אונליין שמרכז רישומים ואיורים שחלקם לא היו עד היום נגישים לציבור, מצבם הפיזי של אחרים רעוע ויש גם כאלה שפשוט מועדים ללכת לאיבוד עם הזמן, כמו שקרה לכמה מקודמיהם. הפרויקט, אומרים היוזמים שלו, עונה על צורך חיוני גלובלי. למעשה הם מציגים גישה חדשה לעולם המוזיאוני: העתיד נמצא במוזיאונים הדיגיטליים, שכבר אי אפשר לזלזל בחשיבותם ובנגישות שהם מאפשרים למאות מיליוני אנשים.

כל האיורים והרישומים – נכון להיום יש כ-80 אלף – באתר המתחדש ומתעדכן באופן קבוע הם מלפני שנת 1900, והם נגישים חינם לציבור. מה שמעניין הוא שלראשונה ניתנת במה מרוכזת למאיירות נשים, ובהן המלכה ויקטוריה, מריה סיבילה מריאן, סוזן פרדי ועוד. אבל מה שעוד יותר מעניין הוא שהמייסדים לא מסתפקים בערך האמנותי, ומדגישים שוב ושוב שהפרויקט מהווה גשר לעולם הטבע של ימים עברו, אשר דרכו ניתן להבין שינויים אקלימיים כמו ההתחממות הגלובלית.

Private view of the Royal Academy 1858 William Payne Yale Center for British Art / TWW

לכל רישום יש דף הסבר עם שם האמן, תאריך היצירה, המדינה שבה הוא נוצר והמקום שבו הוא נמצא כעת, לצד תיאור שעוזר להבין את הרקע של הדברים. אם אתם בוחרים להיכנס לאתר הזה, תהיו מוכנים לבלות שם שעה לפחות, כי זו צלילה מרגשת שיכולה להוביל אתכם למרחבים אינסופיים. וזה אחד הדברים שאני כן אוהבת בעידן הדיגיטלי הזה, כשמתנהלים איתו נכון: הוא לא זורק את כל מה שהיה קודם לפח, אלא מאפשר ליהנות מהטוב שבכל העולמות.

אתר The Watercolour World

View of London from Greenwich 1825 Joseph Mallord William Turner Metropolitan Museum of Art / TWW

דבר אליי בצבעים – תערוכת הבוגרים של בצלאל

הגוף מתמזג ברקע החד גוני והצופה נדרש להשלים את התמונה. "רקע – זה לא צבע", יוליה שמידוב

צבעים חזקים תמיד עושים לי את זה, הרבה יותר מכל הבהירים והנעימים ומשרי השלווה שמרדימים אותך, הן במובן המטאפורי והן במובן הפיזי. כשאני מגיעה לתערוכה, אני רוצה להתעורר, עם כל החושים. וזה בדיוק מה שקרה לי מול העבודות של יוליה שמידוב בתערוכת הבוגרים של בצלאל, שנסגרה ביום שישי האחרון (וחבל. למרות שבאנו שלוש פעמים לא הספקנו הכול). עוד במחלקת האמנות, אבל חוויה אחרת לגמרי, הייתה לי עם העבודות של רוני אלמגור.

המסכה מגלמת את האמביוולנטיות של הקרנבל. "רקע – זה לא צבע", יוליה שמידוב

סגנון המתכתב עם מסורת האמנים הבזויים. "רקע – זה לא צבע", יוליה שמידוב

יוליה שמידוב, רקע – זה לא צבע

לכאורה הציורים של יוליה שמידוב מאוד מינימליסטים – יש בהם המון צבע ומעט חלקי גוף. ראש, כפות ידיים, כפות רגליים. הידיים והרגליים מכוסים בגרביים מפוספסות. את כל היתר – הגוף המתמזג ברקע החד גוני –  מתבקש הצופה להשלים בעזרת הדמיון שלו. ולאחר הרכבת הדמות, אפשר גם להרכיב לה סיפור. סיפור צבעוני, זאת אומרת.

הדמויות של שמידוב מוצגות בתנוחות דרמטיות ובמבט מתריס. הרקעים מצויירים בצבעים עזים המזמים גרין-סקרין קולנועי, שעליו ניתן להקרין כל דימוי שרוצים. לעומת זאת, הדמויות בולטות מתוך הבד, סגנון ציור שמתכתב עם מסורת "האמנים הבזויים" (אגון שילה, למשל), שחיו בשולי החברה וחיו באופן שמשקף את מעמדם הנמוך והבזוי של מושאי הציור.

שמידוב שאבה השראה מהטקסט של הפילוסוף מיכאיל באחטין על הקרנבל – וזה ניכר בעבודותיה. המסכה מגלמת את האמביוולנטיות של הקרנבל, והיא משמשת דרך להתמודד עם המציאות המאיימת או עם היצרים שאנחנו מדחיקים. לכאורה דרך המסכות הדמויות של שמידוב יכולות לאיים עלינו ועל האינטימיות שלנו, הם רואים אותנו ואנחנו לא יודעים מיהם, אבל למען האמת לא הרגשתי מאוימת: רציתי להישאר שם ולהכיר אותם טוב יותר. וכאמור, לפענח את הסיפור שלהם.

 

מצד אחד נרקיס, הנער שהתאהב בעצמו מול בריכת המים, אך משום שזו השתקפות בלבד כשל מלהשיג את אהבתו; ומצד שני מדוזה, מפלצת גורגונה שנתפסה דווקא בשל השתקפותה במים. רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

הכחול הגדול של רוני אלמגור מציב מצד אחד את נרקיס, הנער שהתאהב בעצמו מול בריכת המים, אך משום שזו השתקפות בלבד כשל מלהשיג את אהבתו; ומצד שני את מדוזה, מפלצת גורגונה מכוסה קשקשים ירוקים עם כנפי זהב, שהצליחו לתפוס אותה דווקא בזכות השתקפותה במים.

בציורים של אלמגור יש דמויות והשתקפויות, נוכחות והסתתרות, וצריך כמה רגעים של התבוננות כדי להבחין בהן דרך גווני הכחול השונים. גם למרחק שבו עומדים מהעבודות יש השפעה על התפיסה. והרגע שבו מגלים משהו שלא ראינו ברגע הראשון, הוא רגע של קסם.

רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

%d בלוגרים אהבו את זה: