Category Archives: אמנות

"לצייר ציור זו חוויה רוחנית של צלילה למעמקים" / ראיון מיוחד לבלוג עם עינת מיזהר

"אני יכולה להתרגש באותה מידה, לעיתים עד דמעות, מצורה של עץ ומיצירה גאונית של אמן". מבט מגשר האמנויות על הגשר העתיק של פריז / עינת מיזהר

היא ציירת ומורה לציור, למרות שמעולם לא למדה ציור. למעשה, ההשכלה האמנותית הרשמית שלה היא לימודי עיצוב קרמי במרכז לאמנות חזותית בבאר שבע. "הסיפור שלי הוא סיפור על אדם שרוצה ללמוד ציור בכל נפשו ומאודו, ואז אומרים לו: אתה יכול, אבל אין מקום במחלקת הציור והאמנות, יש מקום רק במחלקת עיצוב קרמי, ושם תשתתף בשיעורי רישום, כך שתהיה לך למידה של ציור", אומרת עינת מיזהר בראיון ל'גט א לייף. סטייל'. "אני הסכמתי, כי בנסיבות שנוצרו זה היה להיות או לחדול".

אי אפשר שלא להתרשם מהעבודות של מיזהר. במיוחד התחברתי לרישומים של פריז אהובתי, שמתברר שהיא גם אהובתה. הרישומים האלה שימחו אותי מייד כשראיתי אותם, למרות שיש בהם קדרות מסוימת. "כבר בתיכון הבנתי את החשיבות הגדולה של צרפת, ופריז בפרט, לתולדות האמנות", היא מספרת. "זה גרם לי לתשוקה גדולה להגיע לעיר, להכיר אותה, לסייר במוזיאונים שלה ולראות את המקום שאסף אליו את מיטב הציירים בהיסטוריה.

"כאדם בוגר מימשתי את החלום ונסעתי לפריז, אך זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. זו הייתה אהבה ממבט שני ואפילו שלישי, ואת זה אני חייבת לעמיתי הצלם והעיתונאי, יואל תמנליס, שהוא פרנקופיל מושבע. יואל מתעד את פריז מעל ל-20 שנה במצלמתו, ומפעם לפעם אף עושה תערוכות צילום. בעקבות הביקורים שלי בתערוכות הצילום שלו, הבנתי שפריז זה לא רק מה שתייר ממוצע רואה בארבעה-חמישה ימים של ביקור חפוז, אלא הרבה יותר מזה".

*מה המקום שאת הכי אוהבת לצייר בפריז?

"אני חושבת שאם באים לפריז בשביל לצייר, צריך שהנושא של הציור יהיה משהו שקיים רק שם, וזו האדריכלות של העיר: נהר הסיין, מגדל האייפל, בתי הקפה, הגגות והצריחים. עם זאת, אין מצב שאגיע לפריז ולא אצייר באחד מהפארקים או היערות, כמו פארק בוט שימון או יער ונסן. מה צרפתי בפארקים האלה? האדריכלות. מה צרפתי ביערות האלה? האדריכלות. הפנסים, השבילים, הגשרים".

* בכל המקומות הפריזאיים שעשית רישומים שלהם, היית במציאות?

"ב-90% מהמקרים. מדי פעם אני חורגת ממנהגי, כשאני מקבלת הזמנה לציור של מקום בפריז שמישהו אחר התרגש ממנו, ואז אני מציירת ויודעת שבנסיעה הבאה שלי אגיע למקום הזה, ותהיה לנו פגישה מרגשת כמו של שני חברים לעט, שמתכתבים זמן רב וסוף סוף נפגשים פנים אל פנים".

הנסיעות של מיזהר לפריז הפכו גם לעבודה, כשהחלה לערוך שם סדנאות ציור. "הסדנאות האלה נמשכות ארבעה ימים, ובכל יום מציירים נוף במשך ארבע שעות. בכל פעם שאני עושה סדנה כזו, אני מתאהבת בפריז יותר ויותר" (פרטים על הסדנה הבאה שתתקיים – בסוף הטקסט).

"האידיאלי מבחינתי זה לשבת בחוץ מול הנוף ולצייר, אין נפלא מזה". פארק בוט שמון / עינת מיזהר

אחד הדברים שתמיד מעניינים אותי אצל אמנים הוא איך נראה תהליך היצירה, שממנו נובע אמנות שמצליחה לרגש ולגעת. כמה זמן עובדים על ציור, האם זה קורה בבית על כל המשמעויות של הדבר, או לבד בסטודיו, והאם בדממה ולבד או עם מוזיקה, שהיא היצירה של מישהו אחר. "האידיאלי מבחינתי זה לשבת בחוץ מול הנוף ולצייר, אין נפלא מזה", אומרת מיזהר, ומייד מוסיפה: "יש הרבה מאוד מגבלות הקשורות לציור בטבע, כמו מזג האוויר, הקושי לסחוב בדי קנבס רטובים כשטסים וכן הלאה, ואז אני מתפשרת ועובדת בסטודיו שלי.

"כשאני מציירת ציור גדול בצבעי שמן עוברים מספר חודשים עד שאני מסיימת אותו, וכשאני רושמת בעפרונות רגילים או צבעוניים על דף בגודל4A  זה לוקח לי מספר שעות , שיכולות להתחלק על ימים או אפילו שבוע. לרוב אני מקשיבה למוזיקה קלאסית, לעיתים לשאנסונים בצרפתית ולעיתים מתרפקת על שירי ארץ ישראל היפים והטובים. הכול תלוי במצב הרוח שיש לי באותו יום".

*את מאפשרת לחברים לבוא לבקר אותך תוך כדי שאת מציירת?

"זה נחמד לפעמים לשבת ליד ציירים נוספים ולצייר, עם הפסקות ושיחות, אך לרוב אני אוהבת לצייר בסטודיו כשאני לבד. יש שם סוג של שקט שאני מאוד זקוקה לו לשלווה וריכוז בציור ובעצמי. הכי פחות אני אוהבת שאנשים מפריעים בשאלות בזמן שאני מציירת – זה דבר שקורה הרבה כשמציירים בטבע, בעיקר בארץ. אני מנומסת, סבלנית וחייכנית, אבל בתוכי ממתינה שיעזבו ויתנו לי להמשיך לצייר".

*אם היית צריכה לבחור דימוי לחווית הציור שלך, מה היה הדימוי?

"צלילה למעמקים. השקט של הצלילה, המראה המרהיב שמתגלה כשצוללים, העושר של העולם שמתגלה שם. כשהייתי פעם באיי סיישל קיבלתי סימניה כמזכרת במלון, והיה כתוב עליה Look deep into nature, and then you will understand everything better. זה מזכיר מאוד את החוויה הרוחנית של הציור".

*מי או מה מעורר בך השראה?

"ההשראה הגדולה ביותר שלי היא היצירה של העולם: הטבע והאדם, הצבעוניות של הטבע, הצורות של העצים, הסלעים, ההרים, השמיים, גוף האדם ופניו על שלל הבעותיו, והסיפורים שהפנים מספרות לי. אני יכולה להתרגש באותה מידה, לעיתים עד דמעות, מצורה של עץ ומיצירה גאונית של אמן.

"אם לדבר על אמנים ספציפיים שמעוררים בי השראה, זאת רשימה שלא נגמרת והיא מתפתחת מיום ליום, כשאני מכירה עוד אמן גאון ומרגש. הבייסיק של ההשראה שלי הוא מיכלאנג'לו. אמנים הולנדים: ורמיר, רמברנדט, רובנס, ז'אן-פרנסואה מילה, ואן גוך. אחרים: ז'אק לואיס דויד, פיטר בורגל, סזאן, דגה, מונה, קלימט, קורבה, טרנר. פסלים: רודן. ישראלים: אנה טיכו, קדישמן ועוד רבים".

"לרוב אני אוהבת לצייר בסטודיו כשאני לבד. יש שם סוג של שקט שאני מאוד זקוקה לו לשלווה וריכוז בציור ובעצמי". מגדל אייפל, תצפית מארמון שאיו / עינת מיזהר

"הרישום הוא הצד החזק שלי, ושם אני גם מרגישה הכי משוחררת, אבל התשוקה לצייר בצבע לא חדלה מעולם". Rue de l abreuvoir, Dalida place / עינת מיזהר

מיזהר מלמדת ציור בסטודיו שלה במודיעין, משתתפת בתערוכות וגם בתערוכות מכירה, "ומדי פעם אני מוכרת ציור או שניים". אחרי שנים של התמקדות בסגנונות קבועים, פצחה לפני כשלוש שנים ברומן עם הצבע בכלל, וצבעי השמן בפרט.

"הרישום הוא הצד החזק שלי, ושם אני גם מרגישה הכי משוחררת, אבל התשוקה לצייר בצבע לא חדלה מעולם. אחרי שסיימתי את לימודיי האקדמיים נכנסתי למערכת החינוך כמורה לאמנות. התחתנתי, נולדו לי ילדיי, הרחבתי את תחומי ההתמחות שלי לתנ"ך ומחשבת ישראל, ולא היה לי מתי לממש את החלום, להשלים באופן מסודר את לימודי הציור, ולקחת קורסים בציור בצבעי שמן ובאקריליק – עד 2015.

"באותה שנה בתי הצעירה סיימה תיכון ויצאה לשנת שירות, ואני פרשתי כנפיים, לקחתי כל קורס שיכולתי עם מגוון אמנים ובתי ספר, והשלמתי את החסר. מאז אני משלבת רישום וציור, עפרונות צבעוניים בצבעי שמן, וחוגגת את מכלול השילובים".

הסדנה הקרובה של עינת מיזהר בפריז תתקיים בין ה3.4.2017-6.4.2017 . מי שמתעניין יכול ליצור איתה קשר בהודעה אישית בדף הפייסבוק שלה.

צייר לי אישה

אוקר מאמין שפני האישה הם השער אל הנפש שלה, ומהציורים שלו מסתמנת נפש סוערת ///Ole Aakjaer, Natsværmer, 2016 /// photo: courtesy of the artist

האלמנט המוביל בציורים של אולה אוקר (Ole Aakjaer) הוא לא מקורי, לכאורה: נשים צעירות ויפות. אבל בציורים שלו יש כוח ועדינות ותשוקה, הכול מתערבב ביחד, וכל אחד יכול לבחור מה הוא לוקח מהם. זה מתחיל עם כתם צבע ענק שתופס אותך, כחול או ירוק או כתום, ואז הנשים עצמן, עם מבט שחודר היישר לתוך עיני המתבונן.

אוקר מאמין שפני האישה הם השער אל הנפש שלה, ומהציורים שלו מסתמנת נפש סוערת – פורצת מהם אנרגיה חזקה, אבל לא בטוח שהצופה מצליח לפענח את סודה של האישה המוצבת מולו. לכל היותר הוא יכול לנסות לפענח את הסימנים על פניהן וצווארן של הנשים – טקסטים, מפות, שורשים ומנדלות.

מקור ההשראה הוא לארה קרופט מהסרט "טומב ריידר" /// Ole Aakjaer, Blue eyes and flowers, 2015 //// Photo: courtesy of the artist

השראה מצייר הקומיקס ואנקי בילאל, שמצייר דמויות ריאליסטיות ועם זאת בעלות ממד של פנטזיה /// Ole Aakjaer, Europe- egally blond, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

על פי האתר שלו, מקור ההשראה הוא לארה קרופט מהסרט "טומב ריידר" – מורכבת, חסרת פחד ופוטוגנית (בקיצור, אנג'לינה ג'ולי). אמנם יש בזה משהו, כלומר אפשר לאבחן את ההשראה על הנייר, אבל לי נדמה שעדיף היה להשאיר מקום לדמיון, ושכל אחד יחשוב על מודל האישה החזקה שלו.

אוקר נולד בדנמרק ב-1962, מתגורר בעיר ויילה ומצייר מגיל צעיר. אם היה ישראלי, היו מכנים אותו "האיש שנולד עם מכחול ביד". במקור, החלום שלו היה ליצור דמויות מצוירות, והוא שאב השראה מציירי קומיקס כמו האיטלקי מילו מנרה, שמרבה לצייר נשים, ואנקי בילאל הסרבי, שמצייר דמויות ריאליסטיות ועם זאת בעלות ממד של פנטזיה. החלום התגשם כבר בגיל 18: ב-1980 הוא פרסם ספר קומיקס באחת ההוצאות הנחשבות ביותר בדנמרק באותה תקופה. חלום נוסף התגשם ב-1992, כשפתח את הסטודיו שלו.

בימים אלה תוכלו לראות את העבודות של אוקר בגלריה רמפיורד באוסלו /// Ole Aakjaer, Ingenting sagde jeg til nogen, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

הוא מצייר את רוב העבודות שלו בפורמט גדול, בדיו ובצבעי מים על נייר. היו גם ניסיונות לצייר ציורי אקריליק, אך התוצאה הבהירה לו היכן הפורטה שלו, ושם הוא מתמקד. העבודות שלו נמכרות תמורת 5,000-7,000 דולר. בימים אלה הוא מציג תערוכה בגלריה רמפיורד באוסלו, ובגלריה לה-רוייר במונטריאול. בדצמבר יפתח תערוכה כמעט ביתית – כלומר בקופנהגן, בגלריה אוקסהולם. הקו ברור, ככל הנראה לא יהיו הפתעות, אבל בכל זאת, אם אתם בסקנדינביה או בקנדה, שווה להרוויח חוויה.

הצופים מוזמנים לפענח את הסימנים על פניהן וצווארן של הנשים – טקסטים, מפות, שורשים ומנדלות /// Ole Aakjaer, No money no honey, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

הניצחון של בורז'ואה

למה שלא יציבו את הפסל הזה בכניסה למוזיאון תל אביב, כמו שעשו עם "היפוך העולם" של אניש קאפור במוזיאון ישראל? לואיז בורז׳ואה, זוג עכבישי, 2003, פלדה, אוסף נאמנות לואיז בורז׳ואה

בכניסה לתערוכה המקיפה של לואיז בורז'ואה במוזיאון תל אביב יש אזהרה: התערוכה כוללת אלמנטים מיניים. לא צריך לחדור עמוק פנימה כדי לראות אותם: הם ניצבים כבר בחדר הראשון, שממנו מתחיל המסע לתוך יצירתה של האמנות הצרפתייה-אמריקאית.

השאלות החשובות, לכאורה, שעולות מתוך האזהרה הזו הן האם למבוגרים נורמטיביים צריכה להיות תחושת חוסר נוחות מול ייצוגים של איברי מין ויחסי מין, האם רק אנשים דתיים יחושו מוטרדים מכך, והאם יש אמנות שאינה ראויה להיות מוצגת בחללים המרכזיים של מוזיאון חשוב, וצריכה להידחק לקומה התחתונה ביותר, עמוק עמוק באדמה? כי זה בדיוק מה שקרה לבורז'ואה (שחיה בשנים 1911-2010) והתערוכה "שניים".

להקיף יצירה 360 מעלות, ועדיין לחפש לה עוד זווית. לואיז בורז׳ואה, הזוג, 2003, אלומיניום (עבודה תלויה), אוסף קרן איסטון

למעשה, הדבר שרציתי לדבר עליו כאן נוגע בכלל לעניין אחר, שהטריד את הבן זוג ואותי בזמן שהתבוננו ביצירות של בורז'ואה, שנחשבת אמנית פורצת דרך: האם צריך לקרוא את כל ההסברים והפרשנויות ליצירות שלה (או של כל אמן שהוא) כדי ליהנות מהן? האם עצם ידיעת שם היצירה והכוונה של היוצר/ת, כלומר קריאת ההסברים התלויים בדרך כלל על הקיר, חיוניים להבנת היצירה, האם הם מוסיפים להבנה או רק תוחמים לנו את התודעה, ומכריחים אותנו לחשוב בתוך תבנית ידועה מראש?

אי אפשר היה להתעלם מהשאלות האלה לאורך כל הביקור שלנו בתערוכה, פשוט מפני ששלושה צעדים מאחורינו נעה כל הזמן קבוצה עם מדריכה ברוסית, שהודיעה להם על מה צריך להסתכל עכשיו, איפה האמנית התכוונה לבוא חשבון עם הוריה ומתי היא חשבה על אחותה. להסתובב בתערוכה עם הדרכה זו כמובן לא תופעה יוצאת דופן, בין אם מדובר במדריך בשר ודם או עם 'טלפון' אודיו. רבים חושבים שזה מעשיר אותם מאוד, אבל פה זה הרגיש קצת מוגזם. כמעט התחשק לנו לומר לה: כדאי שתשתקי, ותתני להם קצת לחשוב", אבל אנחנו לא יודעים רוסית. וגם קצת לא רוצים להתערב.

האם הסברים תורמים להבנת היצירה או רק תוחמים לנו את התודעה, ומכריחים אותנו לחשוב בתוך תבנית ידועה מראש? לואיז בורז׳ואה, תא X (דיוקן), 2000, פלדה, זכוכית, עץ ואריג, נאמנות לואיז בורז׳ואה

"האמנות היא ערובה לשפיות". לואיז בורז׳ואה, קלון מס' 2, 1998, פלדה צבועה, עץ, זכוכית עופרת ומראה, אוסף קרן איסטון

בניגוד לבנזוג, אני מאמינה בקריאת ההסברים על הקיר גם כשמדובר באמנות (ולא רק בארכיאולוגיה נניח), כי אני מרגישה שלעתים הם מאירים לי זוויות שלא חשבתי עליהן כלל, אבל אנסה לסכם כאן את הרשמים מהתערוכה תוך כדי התעלמות מהם: זו תערוכה מקיפה, אבל לא אחידה ברמת העניין שהיא יוצרת. מבחינה טכנית לא הצליחו, או לא רצו (אבל אז זו בחירה תמוהה), ליצור מסלול אחד של הליכה לאורך התערוכה – כך שלפחות בתחום הזה יש מקום לפרשנות אישית ולהחלטות פרסונליות.

יש מקרים שבהם בורז'ואה גורמת לך להקיף יצירה 360 מעלות, ועדיין לחפש לה עוד זווית. יש עבודות מהסוג שאתה אומר "זה יותר מדי אקספרסיבי", ויש עבודות שאתה אומר "זה גאוני". יש עבודות שגורמות לך לרצות לקפוץ באוויר, או לעמוד על קצות האצבעות, כמו שאני עשיתי. להכניס למקום מכובד רוח שטות זה גאוני. ועוד יותר אני אוהבת את האמירה שלה, "האמנות היא ערובה לשפיות".

להכניס למקום מכובד רוח שטות זה גאוני. לואיז בורז׳ואה, יחד, 2005, אריג ופלדת אל חלד, נאמנות לואיז בורז׳ואה

האמנית המשוכללת הזו עבדה עם מגוון רחב של חומרים, מברזל דרך אלומיניום ועץ, ועד בד ותאורה. יש לה עבודות ענקיות, ויש עבודות קטנטנות. יש עבודות שמזכירות בובות סמרטוטים, ויש צמד עכבישי ענק שאתה מייחל שיציבו בכניסה למוזיאון, כמו שעשו עם "היפוך העולם" של אניש קאפור במוזיאון ישראל. לעתים אתה מרגיש שהדמיון עבד אצל בורז'ואה שעות נוספות, ולעתים שהיה לה פאנץ' והיא הייתה חייבת לתת לו ביטוי ויזואלי.

אבל הכי הכי חשוב: אי אפשר להישאר אדישים.

וזה, ללא ספק, הניצחון הגדול של בורז'ואה על כל מה שעוללו לה החיים, ועל כל מי שהתעלם ממנה בזירה הפרטית שלה.

מזעזע או גאוני. לואיז בורז׳ואה, אל תעזבני, 1999, אריג ורוד וחוט, אוסף פרטי, באדיבות האוזר את וירת

%d בלוגרים אהבו את זה: