Category Archives: אמנות

פנים שקשה לשכוח

עץ הזית של פיליפ פסקוואה. שורשיו של העץ מגיעים עד לעומק של 6 מטר, מה שמאפשר לו לשרוד גם תקופות בצורת. לא סתם בחר בו האמן כדימוי מוביל לתערוכה החדשה שלו בתל אביב

פיליפ פסקוואה ממעט להצטלם או להתראיין. אני יודעת, כי בדקתי: פה ושם הוא מדבר בשפת אימו, צרפתית, אבל התחושה היא שמדובר באדם שצריך לתפוס אצלו את הרגע. לפני שבע שנים הסתובב כהיפי עם ראסטות, היום השיער אסוף ורק הזקן פרוע. הוא חי ועובד בפורטוגל ובפריז, הסטודיו שלו במונמרטר הוא מהמקומות המבולגנים ביותר שייצא לכם לראות.

ה-T-REX הפך לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם פסקוואה

הדימויים המזוהים איתו ביותר הם פרפרים, דינוזאורים וגולגולות. הגולגולות עשויות שיש, ונצבעות לאחר מכן בצבעים שונים. הוא לא יוצר אותן לבד, כמו שמיכלאנג'לו יצר את הפייטה. יש מכונות ענק משוכללות ש"מקבלות" ממנו הוראות. הוא עומד ממול, עם ידיים בכיסים, ומתפעל. או לא.

הוא הציג פסלים בינוניים של הדינוזאור T-REX בחנות של לואי ויטון בשאנז אליזה, וT-REX ענק במעגן של סירות הבטו מוש – מול האייפל. את פסליו ניתן היה לראות גם בבירות נוספות באירופה, ובביאנלה ה-53 בוונציה, שהתקיימה ב-2009. הוא אפילו הציג בשבוע האמנות הראשון של ביירות (כן, כן), שהתקיים ב-2013. בימים אלה הוא מציג תערוכת ענק בשם BORDERLINE במוזיאון הימי Oceanographic במונקו – על גג המוזיאון הוא הציב כריש כסף עצום. ועכשיו, במקביל, הוא מציג אצלנו, בתל אביב.

פנים שקשה להתעלם מהן. מתוך התערוכה "ממנטו מורי" בגלריה זימאק

קונסטאנס הכחולה של פסקוואה

התערוכה "ממנטו מורי" מתקיימת בגלריה זימאק, שמייצגת את פסקוואה בישראל (Philippe pasqua, נולד ב-1965 בגראס שבצרפת). כדי לתת במה לפסלים המונומנטליים שלו, שברו בגלריה את הקירות הפנימיים בקומת הכניסה. את פני הבאים מקבל שלד הדינוזאור T-REX המצופה בכרום, שאמנם קטן יותר מהגרסה של בטו מוש אך לא פחות מרשים (ולפי המדבקה האדומה המוצמדת לשמו, כבר נמצא לו רוכש). לצדו הוצבו מספר עצי זית בגודל טבעי כמעט, שמכוסים בפרפרים ומוקפים גולגולות.

לבחירה בעצי הזית יש משמעות – הזית הוא עץ שקשה מאוד לחסל, כיוון שהוא מצמיח ניצנים חדשים גם אחרי שנגדע. שורשיו מגיעים עד לעומק של 6 מטר, מה שמאפשר לו לשרוד גם תקופות בצורת. הרעיון של עמידות ואריכות ימים מייצג עבור פסקוואה את ישראל והיהודים, ודימוי הגולגולות ה'רובצות' לרגלי העץ בא להראות שהמוות מתקשה לנצח. המסר אמור לחלחל לתודעת המתבונן: למרות הסבל יש ניצחון, וגם באפיסת כוחות לא כדאי לאבד תקווה — בין אם אתה עץ, עם או מדינה.

בקומת המרתף מוצגים ציורי שמן על בד, סדרת צילומים ועבודות בטכניקה מעורבת, רובם דיוקנאות מתריסים שקשה להישאר אדישים אליהם. חלקם של עיוורים וכבדי ראייה, טרנסקסואלים וכאלה הסובלים מתסמונת דאון. כשהם על הבד של פסקוואה נדמה שדווקא קונסטנס, סטלה, אנה והאחרים רואים את המציאות טוב יותר מכולנו.

באתי ל"ממנטו מורי" בגלל הפסלים, אבל לא יכולתי להתעלם מהציורים – בסופו של דבר, הם לפתו אותנו קצת חזק יותר. זו לא תערוכה גדולה, אבל אם אתה מתעכב עליה, היא מכה בך בפרצוף. פאנץ' צרפתי שכזה, שבסופו נתקע לך הקרואסון בגרון, ובכל זאת אתה משווע לעוד.

מי מכיר את האישה שבקיר. מתוך "ממנטו מורי" בגלריה זימאק

אוצר: ירון הרמתי / נעילת התערוכה: 21.7.2017 / כתובת: רח’ ה’ באייר 68 תל אביב / שעות פעילות: א’-ה’: 09:30-20:00  שישי: 9:30-15:00

פסטיבל האור קצת חשוך

קתדרלה של מראות, שיצר מדס כריסטנסן דנמרק (הוזמן על ידי Culture Quais), בקצה גן הבונים

בפעם השישית בחיינו, ביקרנו בשבוע שעבר בפסטיבל האור שבעיר העתיקה של ירושלים. הפסטיבל נפתח ביום רביעי, והוא יימשך עד חמישי הבא, יש בו קרוב ל-40 מיצגים שונים שהגיעו מרחבי העולם וגם מישראל. בני כל הדתות מוזמנים ויכולים ליהנות ממנו, בחינם, אם רק יצליחו להידחק בין המבקרים. השנה הגענו מוקדם, תפסנו מקום טוב בחניון ממילא, חיכינו עד שיחשיך, והרגשנו שאנחנו מוכנים היטב לחגיגה. אלא מה? שהחגיגה לא הייתה מוכנה לקראתנו.

זה מתחיל בכך שבניגוד לשנים קודמות, ברחבה המרכזית שלפני הכניסה לשער יפו – נקודת ההתחלה הפופולרית ביותר – לא היה שום מיצג חזק ומעניין שיקדם את פני הבאים. שנית, השנה ויתרו על המסלול ברובע הארמני, ובמקומו יצרו מסלול של הקפת החומות, משער יפו עד לשער ציון. המיצגים בקטע המסלול הזה היו ברובם פשוטים מדי, לא מספיק מתוחכמים ולא מספיק מעניינים. לא היה זכר למופעי הרחוב של השנים הקודמות.

לחלק מהארנבות היה חסר אוויר, בערב הפתיחה. מתוך המיצג 'ארנבות' של אמנדה פארר מאוסטרליה, בגן הבונים א'

הסלים התלויים ברחבת החנייה של הרובע היהודי: 75% מהם היו חשוכים. מצד שני, הם לא חלק רשמי מהפסטיבל

למרות שהגענו בערב הפתיחה, הערב החגיגי ביותר לכאורה, חלק מהמיצגים לא עבדו. קודם כל, המיצג שהיה אמור להיות באזור שער יפו פשוט לא היה שם. משפחת תיירים חיפשה וחיפשה אותו, עד שהתייאשה והמשיכה הלאה – אל ארנבי הענק, שלחלקם היה חסר אוויר ולכן נראו קצת אומללים. בהמשך היה מיצג ש-75% ממנו לא היה מואר – הסלים התלויים ברחבת החנייה של הרובע היהודי. כשחזרנו על עקבותינו, גם הטווס של טים סקולפילדס סטודיו כבר לא עבד. נקודה נוספת היא שלאורך המסלול היו הרבה פחות מופעי נגינה מבעבר. התחושה הייתה שלא נעשתה בקרת איכות, שלא הכול נבדק עד הסוף, ובכלל, שההשקעה פחותה משנים קודמות.

העץ הסתיר לנו. סולאריס, ויז'ואלספורט, פולין

רמת דיוק מרשימה. סולאריס, ויז'ואלספורט, פולין

ברחבת בית כנסת החורבה בחרו להציג סרטון על מבנה בית הכנסת. אמנם זהו סרטון שנוצר במיוחד עבור המבנה (היוצר: ויז'ואלספורט מפולין), וברמת דיוק מרשימה, אבל למעשה פספוס של הרחבה המרכזית ברובע – מה גם שיש שם עץ ענק שמונע מחלק ניכר מהצופים מבט מלא על המיצג. בעבר היו פה מיצגים מרשימים, והסרטונים הוקרנו בכיכר בתי מחסה ומול מגדל דוד. הפעם, חסרה המקוריות שתפעים את המבקרים. ואולי זו המילה שחיפשתי: לא היה מפעים, כמו שאתה מצפה מפסטיבל כזה להיות. וכן, באנו בתחושת ציפייה, אפילו שזו כבר הפעם השישית (שלנו בפסטיבל. והתשיעית, אם סופרים את מספר השנים שהפסטיבל מתקיים).

יכול להיות שעבור מי שמגיע בפעם הראשונה, זה עדיין מרשים. אבל איך אמרה לנו ירושלמית אחת: "השנה עבדו עלינו בעיניים". אנחנו, שיודעים מה יכול להיות כאן, ומה היה בשנים קודמות, מבינים שהראש של ניר ברקת כבר מזמן בפוליטיקה הארצית. הפסטיבל, כך נראה, מתנהל מכוח האנרציה. לא שאנחנו מזלזלים בכוח הזה, עדיף שיהיה פסטיבל מאשר שיתבטל, אבל בואו נאמר שהיה קצת יותר מדי חשוך.

גם למבוגרים וגם לילדים. 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב'

מעגלים קונצנטריים ענקיים, שנוצרו מתוך כריות אור אינטראקטיביות, רגישות למגע. 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב'

ואם בכל זאת מחפשים נקודות אור, תרתי משמע? 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב' הייתה חגיגה גדולה לילדים ולמבוגרים כאחד. מדובר במעגלים קונצנטריים ענקיים, שנוצרו מתוך כריות אור אינטראקטיביות, רגישות למגע. ככל שיותר אנשים קופצים על המעגלים, כך משחקי הצבע רבים יותר. סרטוני האור היפים ביותר, כמעט בכל שנה, הם אלה שמוקרנים על שער שכם וכאמור בכיכר בתי מחסה.

מי שבאמת רוצה לראות את הכול, צריך לבוא יותר מפעם אחת. אנחנו בדרך כלל מגיעים שלוש פעמים – אם כי זו פריבילגיה של ירושלמים ושכניהם. ככל הנראה זה גם מה שיקרה השנה, אבל עם הרבה פחות תמורה ותאורה.

המסלול המלא.

צמחים תלושים, שיצרו מארו אברבו ודימיטרי קסנקיס מצרפת ויוון, בגן שלפני שער ציון

"להאיר את האור" בסמטת דורמציון – הדור הבא של מעצבי האור בישראל

ליל כל הקדושים

מכירים את זה שהעין שלכם פוגשת אמנות ופשוט לא יכולה להתנתק ממנה? מתהפנטת באושר, בשמחה? זה לא משהו רציונלי, וגם לא כדאי לנסות לנתח אותו בכלים הקבועים. זה רק יהרוס את הקסם, ובשביל מה. עדיף לתת למוח להזרים מה שהוא רוצה, וליהנות מהרגע. זה מה שקרה לי עם העבודות שאני רוצה להביא כאן, מהתערוכה החדשה "קדושים אחרים" בגלריה דן בתל אביב. יכול להיות שההסבר לכך הוא שהתערוכה עוסקת באלמנטים מיסטיים, עם טוויסט, כמובן. כלומר אולי היא מראש נועדה לכשף אותנו במידה זו או אחרת. והנה, נראה שזה מצליח, למרות שלא התחלתי להתפלל לאף אל.

לוקח עבודות אמנות מוכרות ויוצק לתוכן את האינטרפרטציה המודרנית שלו. נערה עם כלב, איגור סקלצקי

עבודה שמזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", דמות מיסטית בפני עצמה. נערת המטוס

הקבוצה הראשונה של עבודות (יש 4 בתערוכה) כוללת את הציורים של איגור סקלצקי. נולד ב-1978 ברוסיה, ב1990 עלה לישראל. למד באקדמיה ע"ש סוריקוב במוסקבה. לוקח עבודות אמנות מוכרות ויוצק לתוכן את האינטרפרטציה המודרנית שלו. לפעמים היצירות שלו הן קולאז' שמאפשר לו לשחק עם האמנות שלו. איקונוגרפיה נוצרית מתערבבת עם סמלי טקסים פגאניים, מסורות מהמזרח נמזגות לתוך דמויות אירופיות חיוורות. בעצם הוא יוצר עולם חדש, פנטזיונרי. לפעמים זה עולם קצת אפלולי, אבל אתה עדיין נמשך אליו בגלל הצבעים החזקים והסיטואציות החדות.

אגב, הנערה עם המטוס מזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", כלומר את הקוסמת החמודה ההיא שגם לה היו השפעות מאגיות לא מבוטלות. ואולי בגלל זה, זו העבודה האהובה עליי במיוחד.

קוסטה מגרקיס אוסף חפצים שאחרים זורקים, מכניס אותם לתבניות יציקה, ונותן להם חיים חדשים

במיתולוגיה היוונית לנעליים יש לעתים כוחות מאגיים. למשל – הרמס שליח האלים לובש סנדלים מכונפות. עבודה של קוסטה מגראקיס

הקבוצה השנייה כוללת את הנעליים של קוסטה מגראקיס, שעשויות מחומרים "טמאים" שהוא מוצא ברחובות תל אביב ובת ים. הוא אוסף חפצים שאחרים זורקים, מכניס אותם לתבניות יציקה, ונותן להם חיים חדשים בתור פסלים מהוקצעים.

מגראקיס, יליד יוון שחי בארץ מאז 1977, גדל על סיפורי המיתולוגיה היוונית שבהם מופיעות נעליים בעלות כוחות מאגיים. למשל – הרמס שליח האלים לובש סנדלים מכונפות, או יאסון הבא לדרוש את כס המלוכה כשסנדל בודד לרגלו, כפי שניבאה האורקל מדלפי. גם לנעליים שלו, שממחיזות מיתוסים, יש כוח מאגי שמופעל על המתבונן. בחיי שהייתי רוצה נעל אחת כזו בבית. כן, הייתי הולכת על זה. ואתם?

עם הנעל הזו אפשר ללכת למסיבה מגניבה, לא? יצירה של קוסטה מגראקיס

עבודה שעוררה בי מחשבות על הר וגיא ועמק. קוסטה מגראקיס

"קדושים אחרים", גלריה דן, בן יהודה 107, תל אביב. התערוכה תוצג עד ה-8.7.17

 

%d בלוגרים אהבו את זה: