ארכיון קטגוריה: אופנה

שעת הדוכיפת: על התצוגה של משכית

תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

לפעמים אני לא מבינה כל מיני החלטות של מעצבי אופנה.

זה בסדר: אני בטוחה שגם הם לפעמים לא מבינים מה חשבתי לעצמי כשיצאתי ככה מהבית.

אפשר לזלזל באופנה. אני לא עושה את זה. זה אמצעי ביטוי אישי נהדר, וכשזה אכן מוצלח במובן שזה מבטא את מי שאנחנו באמת, זה גם נותן הרגשה טובה. אבל כאמור, לא תמיד אני מבינה מה הם רוצים מחיי. ולעומת זאת, לפעמים אני אומרת לעצמי: זה נהדר! הייתי שמחה ללבוש את זה! אבל לאן? וכאן נכנס עולם שלם של פנטזיות.

"תחילת עונת החיזור", כך החליטה המעצבת שרון טל, שמובילה את המותג הוותיק והמתחדש משכית, לקרוא לקולקציית 2019 שלה שהוצגה אתמול במסגרת שבוע האופנה הישראלי.

בתור חובבת טבע, זה מייד סיקרן אותי. והאמת? חלק ניכר מהדגמים אהבתי. את הצבעים הלא חזקים מדי, את חגורות הקשירה, את השרוולים הפתוחים (טרנד חזק שנצפה גם אצל מותגים אחרים), את הגזרות שחלקן נשפכות יותר וחלקן צמודות יותר אבל לא יותר מדי, את העובדה שאת לא צריכה להיות פטיט כדי ללבוש את זה (היה עוזר להיות גבוהה יותר). מה לא אהבתי? בעיקר את שמלות הערב המוגזמות, וכמה דגמים שניסיתי לדמיין אותם עליי, והתמונה שנגלתה לי הייתה מגוחכת.

שרוולים פתוחים הם אחד הטרנדים החזקים של העונה. תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן
חאקי, שרוול אחד, מפתח אלכסוני, חגורה קשורה – והכי חשוב: לא יותר מדי צמוד לגוף
תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

את הבחירה שלה מסבירה טל (או הצוות שלה, אבל היא בטוח אישרה את זה) כך: חודש מרץ הוא החודש שבו מתחילה תקופת החיזור של הציפור הלאומית, הדוכיפת. הזכר משמיע קולות קריאה רמים וייחודיים. בבואו לחזר פורש הדוכיפת את הכנפיים, וחושף את עורו. הקולקציה מספרת את סיפורה של עונת החיזור, תוך התחקות אחר הצלילים הרמים שמאפיינים את שירת הדוכיפת, הפריחה העונתית וצבעוניות האדמה.

"החלטתי שאחרי הרבה התעסקות בגיאוגרפיה ונוף, מתחשק לי לחקור על רבדים שונים במאפיינים הישראלים החייתיים וביניהם הדוכיפת", מסבירה טל. "מה שמרתק אותי בדוכיפת מלבד היותה אחת הציפורים היפות ביותר, לדעתי, זה השלב בו הזכר מחזר אחרי הנקבה… בקולקציה החדשה אפשרנו לעצמנו לבטא צד חייתי וטבעי יותר".

צבעי מדבר או צבעי דוכיפת? גם וגם. תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

לטובת הקולקציה פותח בד ייחודי בהשראת הבדים המזוהים עם בית האופנה ה כ-65 שנה, ובחלק מהדגמים יש רקמות חוט וחרוז ידניות על מגוון בדי משי ושיפון, שמזוהות גם הן עם הקו של המותג. הקולקציה מורכבת מפריטי ערב, שמלות ערב מצוירות בעבודת יד, פריטי קז'ואל, חידוש לרקמת ה-X האיקונית של המותג, וסריגה ידנית אותנטית בהשראת כתבת השער של משכית במגזין VOGUE האמריקאי בשנת 1969.

מחירים? אל תדברו איתנו על זה עכשיו. תנו להתבשם קצת מהטבע. וד"ש לדוכיפת.

הצהוב קשור יותר לפריחה העכשווית מאשר לדוכיפת, אבל לגמרי עושה את העבודה.
תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן
חגורות קשירה הן מוטיב חוזר בקולקציה "תחילת עונת החיזור" של משכית. צילום: אבי ולדמן

מזל דגים: פרויקט הגמר של יעל טורטן בתערוכת הבוגרים של בצלאל

"הפרויקט שלי משקף התמודדויות שונות בחיי, ואת הרצון לצאת מהאקווריום". פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'.

האם לדגים יש שפה משלהם, אפילו שבתפיסה התרבותית שלנו הם לא מוציאים מילה מהפה? האם אפשר לדבר באמצעות דגים? האם כשאדם בוחר להציב אקווריום בבית, ובוחר דגים צבעוניים מסוימים, אפשר ללמוד עליו משהו? וכשהוא בוחר להפוך את הדגים לאופנה?

בתחילת השבוע צללנו לתוך עבודות הגמר של בוגרי מחלקת הצורפות והאופנה, ומכולן שבה את לבי הפרויקט של יעל טורטן, 'פיש לייף'. ארבעה דגמים של מה שבהעדר מספיק מילים במילון הייתי מכנה 'חלק עליון' – לא ז'קט, ולא חולצה – בהשראת ארבעה דגים: קרב, מנדרין, זוהרון וגופי.

"הפרויקט שלי מתאר אקווריום של דגי נוי", מסבירה טורטן, בת 24 מירושלים, לבאי התערוכה. "יש משהו קסום ומרגיע כשמתבוננים בהם נעים במים, זזים ברכות ובקלילות, למרות אדרת גופם הקשוחה".

אלא שלא רק יופי יש כאן, מזכירה טורטן. כשהם 'שבויים' בין לוחות הזכוכית של האקווריום, נשלל מהדגים אחד האלמנטים הבסיסיים ביותר בקיום: החופש. "הדג תלוי בחסדי בעליו שמספק לו את כל צרכיו, אחראי לאיכות המים שלו ולמזונו. הדגים כלואים בסיטואציה שנכפתה עליהם. הפרויקט שלי משקף התמודדויות שונות בחיי, ואת הרצון לצאת מהאקווריום".

למה בחרת דווקא בדגים?

"יצא לי במקרה להיכנס לחנות דגי הנוי 'אוקיינוס' שבמרכז העיר, בגלל גיסתי שהייתה צריכה לקנות תרופה לדגים שלה. נשארנו שם במשך שעה. הדגים קסמו לי מבחינה צבעונית, מרקמית וצורנית. מכיוון שאני מאוד מתחברת למקורות השראה אורגניים, מייד ידעתי שאני חייבת לעשות איתם משהו. חזרתי הביתה, ועשיתי את הסקיצות. אז אפילו עוד לא ידעתי שזה יהיה פרויקט הגמר שלי, פשוט שיחקתי לי בפוטושופ עם צורניות הדג.

"מעבר לזה, יש לדגים עצמם עוד המון משמעות בפן האישי: אני מאוד מחוברת אל הטבע. אומנם גדלתי בירושלים ליד יער רמות, אבל אולי דווקא בגלל זה עולם המים כל כך מעניין אותי".

"אומנם גדלתי בירושלים ליד יער רמות, אבל אולי דווקא בגלל זה עולם המים כל כך מעניין אותי". מתוך פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'

"יש לי יותר מ-150 ספרי סקיצות שיצרתי במהלך השנים". מתוך פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'

את תמונות הדגים שנבחרו לבסוף לקולקציה אספה טורטן מאתרים שונים, הסקיצות הראשונות נעשו בפוטושופ, "ואז יצרתי קולאז' מכל סוג דג, ואיירתי את הדמויות בעזרת לוח ועט גרפי – גם כן בפוטושופ. משם עברתי לפיתוח חומרי. החומרים שנבחרו הם אורגנזה, טאפט וואל (בד דק ושקוף), חוטי צמר, אזיקונים, טושים ופליזלין דו צדדי (נייר מדביק שמקשה חלקים רצויים)".

טכניקת העבודה של טורטן היא עבודת יד, דיגום חופשי וצביעה. "אני מגיעה מאיור אופנה, זה משהו שמעסיק אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, ויש לי יותר מ-150 ספרי סקיצות שיצרתי במהלך השנים. הרעיון של להצליח ליצור את השפה העיצובית בתלת ממד, כמו שאני מצליחה להתבטא בדו ממד, מאוד העסיק אותי. לכן בחרתי לעבוד בדיגום חופשי ותפירה ידנית. כל חלק וחלק בדגמים נעשה בעבודת יד, ונצבע בטושים".

מה הביא אותך ללימודים בבצלאל, ומה קיבלת מהם?

"כמאיירת אופנה רציתי להרחיב את הידע שלי – איך בגד נבנה, טקסטורות של בד, ובקיאות במושגים מעולם האופנה והטקסטיל. תמיד אהבתי אמנות ותמיד אהבתי אופנה, ועבורי המחלקה לצורפות ואופנה נותנת לזה מקום, ומאפשרת לפתח שפה עיצובית. לימודים זה המקום לפרויקטים הכי יצירתיים ומשוגעים שעולים בראש. כל עוד אפשר לחקור עוד חומרים וטכניקות, זה הזמן!

"במהלך הלימודים פיתחתי את היצירה ואת כושר הביטוי שלי בתלת ממד. מהבחינה הזאת, היום, כשאני עובדת מול מעצבים עצמאיים ומאיירת להם, התקשורת טובה יותר. אני מבינה יותר בקלות למה המעצב התכוון".

איך את רואה את השנה הקרובה שלך – מה הכי יסעיר אותך לעשות?

"אני לא שוללת את האופציה לסטודיו. גם זה חלום בשבילי, ואני תמיד מוכנה לקבל הזמנות פרטיות. אבל כרגע בעיקר מעניין אותי התחום של אמנות לבישה,art to wear , והצגה בתערוכות ומוזיאונים שונים. וכמובן, אמשיך לאייר כל יום ויום בחיי".

תערוכת הבוגרים של בצלאל עומדת להסתיים: נותרו יומיים – היום עד 21:00, ומחר עד 15:00.

בנעליו

מאות נעליים שמסכמות 45 שנות יצירה משוגעת. מתוך התערוכה "אמנות הנעל" של מנולו בלניק במדריד / צילום: גלית חתן

בשבוע שעבר שלחתי לה צילום של הכתבה שהכנתי למוסף G של גלובס, על הביקור שלנו במדריד. ובהגדלה, את הפסקאות שעסקו בתערוכה של מעצב הנעליים הספרדי מנולו בלניק, שמתקיימת במוזיאון הלאומי של האמנויות הדקורטיביות. "מגניב", היא ענתה לי, "אבל יש לך טעות".

הלב שלי נפל לתחתונים. טעות? אני? מה קורה פה? הקלדתי שורה של סימני שאלה, שגרתי, ונכנסתי למערבולת מחשבות: על מה, לעזאזל, היא מדברת. הדקות חלפו, היא לא חזרה אליי. נהייתי חסרת סבלנות, אבל לא רציתי להציק. עוד דקה חולפת, ועוד דקה. 19 דקות בדיוק, ספרתי!

ואז היא כותבת: "כתבת מנולו בלניק. ומירי פסקל אומרת מולנקו בלנקו".

הה! נרגעתי. הכול טוב. אפילו מירי פסקל האלמותית יודעת במי מדובר, ובוודאי הייתה מסכימה שהוא שווה תערוכה. היא, ושרה ג'סיקה פרקר, כמובן.

רישום של מנולו בלניק מתוך התערוכה "אמנות הנעל"

יש אנשים שמגיעים לבירת ספרד ומייד רצים לסנטיאגו ברנבאו, לבקר במוזיאון של ריאל מדריד ולהתפעל מנעלי הכדורגל של כריסטיאנו רונאלדו וגארת בייל (רגע לפני שמעבירים אותו לקבוצה הבאה). אני העדפתי את התערוכה "אמנות הנעל", שמציגה את עבודתו הייחודית של בלניק. התערוכה (כניסה חינם. עד 8 במארס. לאחר מכן תוצג התערוכה במוזיאון באטה שו בטורונטו) מסכמת 45 שנות קריירה של מוח משוגע במיוחד (במובן החיובי של המילה), וכוללת למעלה מ-200 דגמי נעליים, וכ-80 רישומים שלהם, לצד צילומי אופנה של גדולי הצלמים בתקופתנו.

לתערוכה הזו – שתי קומות, שישה חללים ומאות נעליים – יש שעות פתיחה מוזרות, ולכן כדאי להתעדכן לפני שבאים. אנחנו הגענו ביום חמישי, שבו המקום פתוח רק אחר הצהרים, ולשעתיים בלבד. עמדנו בתור ארוך של נשים סבלניות, וגברים קצת פחות. בפנים הם כבר היו יותר נינוחים – רובם ניסו לשתף פעולה, ולנתח למה להתכוון המשורר, כלומר המעצב, כשפיזר עשרות פונפונים קטנים בליווי אבני חן על נעלי סטילטו, שצריך קורס מיוחד כדי לצעוד בהן מבלי ליפול.

Lagartija (2016). הכול התחיל מאובססיית הילדות של בלניק: לעצב נעליים ללטאות

LOLA, 2013. נעלי הפומפונים עוצבו לרגל חגיגות 15 שנה לווג ספרד, כמחווה לשחקנית לולה פלורס

האירוע האופנתי הזה מרתק גם למי שאפילו לא חולמת להוציא סכומים של אלפי אירו על זוג נעליים אחד – ומעדיפה לשלם הרבה-הרבה-הרבה פחות על החיקוי של זארה. זו הזדמנות לצלול לתוך מוח יצירתי בצורה יוצאת דופן, ולהקדיש מחשבה לשאלות מה אפשרי ומה לא אפשרי, ומדוע אנחנו נוטים לציית למה שמקובל, במקום לתת לדמיון לעוף לכל הכיוונים – כמו שבלניק עושה. נכון, אין לנו את התקציב לזוג נעליים שלו, אבל לקבל השראה זה בחינם.

מתוך התערוכה "אמנות הנעל", המוקדשת ליצירתו של המעצב הספרדי מנולו בלניק / צילום: גלית חתן

%d בלוגרים אהבו את זה: