ארכיון קטגוריה: אופנה

הדור שמטשטש מציאות, זורק בגדים וממציא לעצמו אישיות וירטואלית

הביקור בתערוכה של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה וצורפות בבצלאל מתחיל ליד הקפיטריה. לכאורה זה פרט שולי ולא רלבנטי לעשייה שלהם, אבל יש משהו בניחוחות הקפה והמאפים שגורמים לך להיעצר עוד לפני שאתה מתחיל, לעשות הפסקה, ורק אז להתחיל להתבונן בעבודות – ברוגע ובנעימות, בלי לחץ. אם היו שואלים אותי, הייתי ממליצה על קפיטריה בכניסה לכל תערוכה.

עם הנחת הזו התחלתי את המסע שלי בין קולקציות הבגדים, הנעליים, התיקים והתכשיטים. חלק מהפנינים שמצאתי שם, מצאתי לנכון להביא כאן (התערוכה נסגרת ביום שישי, 2.8.19).

"חוויות רגשיות היוצאות ומתפרצות מפנים אל חוץ הגוף"

רותם טויזר, הבפנים שבחוץ

לרותם טויזר, בת 26 מירושלים, היה רעיון מעניין: לבדוק את מערכות היחסים הסימביוטיות בין טפיל לפונדקאי. זה כמובן משהו שקשור לביולוגיה, אבל אם חושבים על זה, זה נכון לפעמים גם למערכות יחסים בין בני אדם.

טויזר בדקה פטריות, גידולים וטפילים, ובעקבות המחקר יצרה תיקים שמנהלים מערכת יחסים עם הגוף, בוחנים גבולות בין דוחה למושך, יפה למכוער ונורמלי למוזר. בעצם הפרויקט שלה בוחן מחדש את המקום של התיק בחיינו, ולפחות התיק הכחול שהכי מצא חן בעיניי, מאתגר את מי שנושאת אותו. "ניסיתי לתאר חוויות רגשיות היוצאות ומתפרצות מפנים אל חוץ הגוף, כטפיל המתלבש עליו ונושא איתו משמעויות", היא מסבירה.

התיקים נוצרו בעבודת קראפט, בתכנון ובייצור דיגיטלי ובהדפסה תלת ממדית, והאתגרים בעבודה עליהם, היו לדבריה רבים. "התחלתי ביצירת מודלים מורכבים בתוכנות תלת הממד, ואז הדפסתי את כל התיקים בחלקים במדפסת הביתית שלי. עברתי לעבודה ידנית שכללה חיבורים ושיופים של שאריות ההדפסה הביתית, צבעתי את המודלים, ולבסוף עברתי תהליך ארוך על מנת למצוא את החומרים שמתאימים לחיבור בין המודלים המודפסים למגע עם הגוף ולפתיחתם. בסופו של דבר יצרתי את אופן פתיחת התיק מעור".

"לשחרר ולתת לדברים לקרות"

נעם לובטון, הגיעו מים עד נפש

המקום הכי נמוך הוא לפעמים המקום הכי גבוה: בפרויקט שלה החליטה נעם לובטון, 25, לחקור את התייבשות ים המלח, ולחזור לנופיו הזכורים לה מילדותה. הצבעים, המרקמים והריחות שלו יצרו את הקרקע לגזרות של הקולקציה. היא עבדה על הפרויקט במשך שנה, שמתוכה הקדישה זמן ל"מחקר מאוד גדול על ים המלח עצמו, מבחינה היסטורית, תרבותית ורפואית".

לובטון יצרה בביתה מעבדה כימית, שבה השרתה את הבדים עם חומר שנקרא 'בורקס, אשר שגרם לכך שגדלו עליהם גבישי מלח. "במשך כמה חודשים גידלתי בדים שונים בתוך מיכלים, בשביל לבחון את ההשפעות השונות של הבורקס", היא מספרת. "אי אפשר באמת לדעת איך הבורקס יגיב, ולכן, גם כשכבר הגעתי למינונים ולבדים מסוימים, הייתי צריכה ללמוד איך לשלוט קצת במה שאפשר, ובעיקר איך לשחרר ולתת לדברים לקרות".

התוצאה מעניינת, אבל לובטון לא באה רק כדי לעניין אלא כדי לגרום לנו לתהות על עתידו העגום של המקום הכי נמוך בעולם.

"קונספטואלית, ויזואלית ופונקציונלית"

הדר סלסי, הלך רוח

פרויקט הנעליים של הדר סלסי, 26, במקור ממעלה אדומים, הדליק אותי מהרגע הראשון – יש בו משהו שגורם לך לרצות להתחיל לצעוד יחד איתה. מה שכן, הפתיע אותי לגלות שהפרויקט הדיגיטלי והעכשווי הזה התחיל דווקא ממחקר על מקום הנעליים ביהדות. "משמעותן הסמלית ביהדות היא זו שעניינה אותי", מודה סלסי, ומזכירה שעל פי הדת שלנו, הנעל היא אובייקט המחבר את האדם אל הקרקע שעליה הוא עומד, והיא גם מסמלת את החיבור שלו לרוחניות (את זה פחות הבנתי).

"במהלך המחקר העיוני והחומרי שעשיתי בחנתי טכניקות שונות תוך כדי ניסוי וטעייה", היא מספרת. "בהתחלה רוב הניסיונות שלי עסקו בעיצוב חופשי של שכבות מעור, ואז יצרתי אימום אנטומי לפי הרגליים שלי, ועליו בצעתי שיוף יצאתי שהוביל לגילוי שכבות נסתרות". למעשה, למרות שהתוצאה הסופית שייכת לעידן הדיגיטלי, לסלסי חשוב לומר שהיא ניגשה לפרויקט דרך עבודת הקראפט היותר מסורתית. "דרך רישומים התפתחה שיטת העבודה שבה בחרתי לבסוף, אשר טמנה בתוכה את הרעיונות הקונספטואליים שניסיתי לחבר מההתחלה – נושא השכבות בנעל, וההחלטה על הפתרונות הטכנולוגיים".

אז איך היא הגיעה לנעליים שבהן ההיררכיה בין הפנים לחוץ היא מטושטשת, ואילו הגפה, הסוליה והספידה מחוברות זו לזו וגם נסתרות זו בזו? "בשיטת הייצור שלי, הנעל מורכבת משכבות של חלקים מודפסים במדפסת תלת ממד, וביניהן יש שכבות של עור המעובד ומותאם לחלקים המודפסים בשיטת קראפט מסורתית. בשלב הביצוע, האתגר המרכזי היה ליצור הרמוניה בין הטכניקות השונות: טכנולוגיות מתקדמות של תכנון והדפסה תלת ממדית, והעיבוד המסורתי של העור".

פרט מעניין הוא שהנעליים קלות מאוד, בזכות השלד שלהן שמורכב משלושה חלקי הדפסה דקים, ובה בעת הן גם חזקות – בזכות השילוב של העור הצמחי והספוג המוקצף, היצוק בתוך כל כרית עור שיצרה סלסי בפטרן הרשתי. תפירה ידנית שסוגרת את השכבות יחד יצרה את החוזק המבני של הנעליים. בקיצור, כשהיא אומרת שהשקיעה חשיבה "עמוקה ומדויקת באופן שבו כל החלקים יתחברו בצורה אידאלית – קונספטואלית, ויזואלית ופונקציונלית", אפשר בהחלט לראות על מה היא מדברת.

"כמו לשוניות שאתה לא רוצה לסגור במחשב"

מאיה ארליך, הפרעת קשב

הדור שאליו משתייכת מאיה ארליך, 26, עסוק בטשטוש המציאות, באמצעות מדיה חברתית. דעתו מוסחת בקלות מרעש לבן, ורבים סובלים מהפרעת קשב. ארליך הפכה את כל זה לאיורי אבסטרקט, ומתוכם יצרה את הקולקציה. בין החומרים ששימשו אותה אפשר למצוא ניילונים, בדים מצופי שעווה ופריטים מתכתיים.

האלמנטים שהודגשו הם מתח בפתיחה או בסגירה של פריט מסיבי על ידי שרוך עדין, או שימוש בבגדים תחתונים דווקא בתור שכבה עליונה. אלה הם סימבולים, בעיניה, למצבים הפרדוקסליים שעמם מתמודד הדור שלה.

ארליך נולדה בניו יורק, וגדלה בחיפה. המחשבות הראשונות על הקולקציה עלו בה כשהתגוררה בברלין, שם למדתי בבית הספר weissensee kunsthochshule במשך סמסטר. "ברלין ללא ספק ניכרת בעבודות האחרונות שלי", היא אומרת. "הפרויקט עצמו מדבר עליי, על הדור שלי, על האופן שבו אנו צורכים תוכן, ועל ההשפעה שיש לזה על חיינו, לטוב ולרע. אני חשה בזאת באספקטים רבים בחיי כולל בתהליכי העבודה שלי בעיצוב".

במהלך העבודה על הקולקציה היא ייצרה בגדים רבים, שבכל אחד מהם ניסתה להגיע לדיוק הרצוי לה. "בסוף היום זו עבודת עריכה ארוכה מאוד, מורכבת", היא מסכמת. "לפעמים זה מזכיר לי לשוניות שאתה לא רוצה לסגור במחשב, או שיחונים עם אנשים שאתה לא רוצה שירדו למטה בוואטסאפ".

"עולם הומוגני חדש"

עדי פנחס, תר-בותי

לפני כשנה וחצי יצאה עדי פנחס, בת 28 ובמקור מנהריה, לחילופי סטודנטים בטייוואן, ביחד עם עוד כ-50 סטודנטים מכל העולם. "לפני שהתקבלתי, בחרתי רנדומלית ביעד שאליו אסע אם זה אכן יקרה", היא מספרת. הבחירה נפלה על פאנגאו, ארכיפלג המורכב מ-90 איים בחלקה המערבי של טיוואן. אחרי שטסתי לאי, גיליתי שאין שם ממש תחבורה, ואם אין לך רישיון לאופנוע אז אתה בבעיה. הייתי הזרה היחידה באי, אנשים היו עוצרים נסיעה כדי להסתכל עליי, מבחינתם כאילו נפלתי מהשמיים. ועם זאת,  הכנסת האורחים של הטייוואנים היא מהדברים הכי מדהימים שיצא לי לראות.

"כשסיפרתי לבחור טייוואני שהכרתי בהוסטל שאין לי איך לנוע, הוא הציע לי להצטרף לקבוצה שלהם והם הסיעו אותי לכל האטרקציות שיש באי. הוא לקח אותי לראות בתים סיניים שננטשו, והגענו לבחור שהפך את הבית של סבתא שלו למוזיאון קטן. ראיתי שם נעליים סיניות מסורתיות, רקמות, ועוד דברים שסבתא שלו יצרה לפני יותר מ-60 שנה. החוויה הזאת באי השאירה אצלי רושם עצום, שהוביל אותי ליצור את פרויקט הגמר שלי".

לדעתי, לא מספיק ישראלים מכירים את התרבות בטייוואן על מנת לזהות את ההשפעות של המדינה הזו על הקולקציה שלה. אנחנו מכירים בעיקר את העולם המערבי, וחבל. "גדלתי בבית ציוני דתי, שחינך אותי על אהבת הארץ והתרבות שלנו", מסבירה פנחס. "את הערכים האלה לקחתי איתי לחוויה במזרח – אחרי הביקור בטייוואן המשיכה לטיול ביפן, בדרום קוריאה ובסין – ששילבה בתוכה המון תרבויות. נוכחתי לגלות כיצד תרבות מערבית ומזרחית מתחברות יחד, בלי לבטל אחת את השנייה.

"צורת החיים השונה לחלוטין משלנו גרמה לי לרצות לראות ולחקור כמה שיותר גם כשחזרתי. תהיתי מה היה קורה אילו היינו יכולים להשתייך לכמה תרבויות, במשהו שכיום הוא טאבו או לא פוליטיקלי קורקט. משם נולד הרעיון ליצור קולקציה שלא מאפיינת משהו אחד, אלא כמה דברים".

בין הטכניקות ששימשו אותה ניתן למנות אריגה על גבי בד, הדפס סובלימציה, סריגה, אריגת גובלן וסריגה על רשת. "שילבתי טקסטיל שיצרתי בעצמי – הדפסים, אריגות וסריגות – עם בדים שאספתי במזרח. היה לי חשוב לייצור בעצמי טקסטיל שמאפיין אותי ואת התרבות המערבית שממנה אני מגיעה, ולשלב אותו עם השראות שנחשפתי אליהן במזרח. מבחינת הגזרות, לקחתי לבוש אסייתי מסורתי ולבוש מחויט, שבעיניי מחברים את שני העולמות ויוצרים עולם הומוגני חדש".

"לצלול לתוך הארונות של אימא ושל סבתא"

דנה זהר, סבתא סורקת

פרויקט הגמר של דנה זהר, 28, נולד מתוך ארון הבגדים של אימה, או ליתר דיוק מהפריטים שהסבתא תפרה עבור האם. "שמתי לב שבכל פעם שאני לובשת בגד של אימא או של סבתא, אני מקבלת תגובות ממש נלהבות", היא משתפת. "זה מדהים בעיניי שבגדים בני 40-50 שנה ממשיכים לקטוף מחמאות גם היום". כך נולד הרעיון לפרויקט: מחווה עכשווית לפריטים הקלאסיים מהמלתחה הנשית ולמלאכת הסריגה העוברת במשפחה.

"התחלתי לצלול לתוך הארונות של אימא ושל סבתא, ולשאוב מתוכם השראה. ידעתי שאשלב בין טכניקות ישנות לחדשות ובין עבודה ידנית לעבודה דיגיטלית, שיבטאו את המעבר מהישן לחדש וגם יבליטו את המפגש ביניהם". הקושי העיקרי בתהליך היה למצוא את הדרך "לתקשר את הנושא המאוד אישי-משפחתי הזה, באופן שבו גם אנשים שלא מכירים אותי ואת הסיפור מאחורי הפרויקט יצליחו להתחבר, ואולי להיזכר גם באיזה בגד של סבתא שהתגלגל מאימא לבת".

זהר סרקה צילומים ויריעות סרוגות, ומהם יצרה עיצוב חדש שאותו הדפיסה על בדים. במקביל, סרגה בעבודת יד דימויים דיגיטליים שיצרה בתוכנה ממוחשבת. תוך כדי, עלתה אצלה השאלה שצריכה להטריד את כולנו: איזו מלתחה נוריש לדור הבא, שרגיל לזרוק ולהחליף בגדים כל עונה, ורחוק מהמחשבה על הקשר האופנתי הבין-דורי.

"הפרופילים שלנו ברשתות החברתיות מזויפים"

מאור בן כליף, האני הווירטואלי

גם מאור בן כליף, 32, שאב עניין מתוך האינטראקציות שלנו ברשתות החברתיות. "רציתי לעצב פרויקט שיהיה אקטואלי, ובו בזמן מנקודת המבט שלי על המציאות היומיומית", הוא מסביר. "נקודת המוצא הביקורתית שלי הייתה שהפרופילים שלנו ברשתות החברתיות מזויפים. אנחנו בוחרים בקפידה, אך באופן די רנדומלי, את התכנים שנשתף ברשת כדי לתחזק את 'האני הווירטואלי' שלנו".

למעשה, אנשים משתמשים בפילטרים ובאמצעי עריכה מגוונים, ולמעשה יוצרים סוג של מציאות מדומה, שבה כל אחד יכול לבנות לעצמו את הדימוי שהוא רוצה להציג – ולוותר על ערכים כמו כנות ושקיפות. בן כליף לקח את המסך שדרכו מופצים המסרים האלה, ונתן לו אינטרפרטציה אישית שמגיעה ממקורות ההשראה האהובים עליו. השימוש בחומרים הסינתטיים היה בעיניו "מובן מאליו, כי בעזרתם אני מציג משהו שנראה ואומר דבר אחד, אך למעשה במהות שלו הוא אחר לגמרי.  עם זאת, נזהרתי בבחירת הבדים, משום שלא רציתי שיגנבו את ההצגה.

"במעיל הוויניל השחור והכותנה הגולמית אני מציג ניגודיות מהותית, בעיקר של הבדים, מה שתורם לרעיון הכללי של מוחצנות מול ביטוי אישי. המעיל נעשה בהשראת יצירותיו של פיט מונדריאן, שעליו מספרים שהמציא את דף האינטרנט בתצורה שבה אנחנו מכירים אותו, על ידי חלוקת המרקע לחלקים ויציקת תוכן פנימה (הצבעים)". השאלה שעמה נותרתי: מי שתלבש פריט מהקולקציה הזו, ותעלה לרשתות החברתיות, איזה דימוי שלה זה יחזק? והאם יש סיכוי שזה דווקא יגדיל את האותנטיות שלה?

שעת הדוכיפת: על התצוגה של משכית

תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

לפעמים אני לא מבינה כל מיני החלטות של מעצבי אופנה.

זה בסדר: אני בטוחה שגם הם לפעמים לא מבינים מה חשבתי לעצמי כשיצאתי ככה מהבית.

אפשר לזלזל באופנה. אני לא עושה את זה. זה אמצעי ביטוי אישי נהדר, וכשזה אכן מוצלח במובן שזה מבטא את מי שאנחנו באמת, זה גם נותן הרגשה טובה. אבל כאמור, לא תמיד אני מבינה מה הם רוצים מחיי. ולעומת זאת, לפעמים אני אומרת לעצמי: זה נהדר! הייתי שמחה ללבוש את זה! אבל לאן? וכאן נכנס עולם שלם של פנטזיות.

"תחילת עונת החיזור", כך החליטה המעצבת שרון טל, שמובילה את המותג הוותיק והמתחדש משכית, לקרוא לקולקציית 2019 שלה שהוצגה אתמול במסגרת שבוע האופנה הישראלי.

בתור חובבת טבע, זה מייד סיקרן אותי. והאמת? חלק ניכר מהדגמים אהבתי. את הצבעים הלא חזקים מדי, את חגורות הקשירה, את השרוולים הפתוחים (טרנד חזק שנצפה גם אצל מותגים אחרים), את הגזרות שחלקן נשפכות יותר וחלקן צמודות יותר אבל לא יותר מדי, את העובדה שאת לא צריכה להיות פטיט כדי ללבוש את זה (היה עוזר להיות גבוהה יותר). מה לא אהבתי? בעיקר את שמלות הערב המוגזמות, וכמה דגמים שניסיתי לדמיין אותם עליי, והתמונה שנגלתה לי הייתה מגוחכת.

שרוולים פתוחים הם אחד הטרנדים החזקים של העונה. תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן
חאקי, שרוול אחד, מפתח אלכסוני, חגורה קשורה – והכי חשוב: לא יותר מדי צמוד לגוף
תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

את הבחירה שלה מסבירה טל (או הצוות שלה, אבל היא בטוח אישרה את זה) כך: חודש מרץ הוא החודש שבו מתחילה תקופת החיזור של הציפור הלאומית, הדוכיפת. הזכר משמיע קולות קריאה רמים וייחודיים. בבואו לחזר פורש הדוכיפת את הכנפיים, וחושף את עורו. הקולקציה מספרת את סיפורה של עונת החיזור, תוך התחקות אחר הצלילים הרמים שמאפיינים את שירת הדוכיפת, הפריחה העונתית וצבעוניות האדמה.

"החלטתי שאחרי הרבה התעסקות בגיאוגרפיה ונוף, מתחשק לי לחקור על רבדים שונים במאפיינים הישראלים החייתיים וביניהם הדוכיפת", מסבירה טל. "מה שמרתק אותי בדוכיפת מלבד היותה אחת הציפורים היפות ביותר, לדעתי, זה השלב בו הזכר מחזר אחרי הנקבה… בקולקציה החדשה אפשרנו לעצמנו לבטא צד חייתי וטבעי יותר".

צבעי מדבר או צבעי דוכיפת? גם וגם. תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

לטובת הקולקציה פותח בד ייחודי בהשראת הבדים המזוהים עם בית האופנה ה כ-65 שנה, ובחלק מהדגמים יש רקמות חוט וחרוז ידניות על מגוון בדי משי ושיפון, שמזוהות גם הן עם הקו של המותג. הקולקציה מורכבת מפריטי ערב, שמלות ערב מצוירות בעבודת יד, פריטי קז'ואל, חידוש לרקמת ה-X האיקונית של המותג, וסריגה ידנית אותנטית בהשראת כתבת השער של משכית במגזין VOGUE האמריקאי בשנת 1969.

מחירים? אל תדברו איתנו על זה עכשיו. תנו להתבשם קצת מהטבע. וד"ש לדוכיפת.

הצהוב קשור יותר לפריחה העכשווית מאשר לדוכיפת, אבל לגמרי עושה את העבודה.
תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן
חגורות קשירה הן מוטיב חוזר בקולקציה "תחילת עונת החיזור" של משכית. צילום: אבי ולדמן

מזל דגים: פרויקט הגמר של יעל טורטן בתערוכת הבוגרים של בצלאל

"הפרויקט שלי משקף התמודדויות שונות בחיי, ואת הרצון לצאת מהאקווריום". פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'.

האם לדגים יש שפה משלהם, אפילו שבתפיסה התרבותית שלנו הם לא מוציאים מילה מהפה? האם אפשר לדבר באמצעות דגים? האם כשאדם בוחר להציב אקווריום בבית, ובוחר דגים צבעוניים מסוימים, אפשר ללמוד עליו משהו? וכשהוא בוחר להפוך את הדגים לאופנה?

בתחילת השבוע צללנו לתוך עבודות הגמר של בוגרי מחלקת הצורפות והאופנה, ומכולן שבה את לבי הפרויקט של יעל טורטן, 'פיש לייף'. ארבעה דגמים של מה שבהעדר מספיק מילים במילון הייתי מכנה 'חלק עליון' – לא ז'קט, ולא חולצה – בהשראת ארבעה דגים: קרב, מנדרין, זוהרון וגופי.

"הפרויקט שלי מתאר אקווריום של דגי נוי", מסבירה טורטן, בת 24 מירושלים, לבאי התערוכה. "יש משהו קסום ומרגיע כשמתבוננים בהם נעים במים, זזים ברכות ובקלילות, למרות אדרת גופם הקשוחה".

אלא שלא רק יופי יש כאן, מזכירה טורטן. כשהם 'שבויים' בין לוחות הזכוכית של האקווריום, נשלל מהדגים אחד האלמנטים הבסיסיים ביותר בקיום: החופש. "הדג תלוי בחסדי בעליו שמספק לו את כל צרכיו, אחראי לאיכות המים שלו ולמזונו. הדגים כלואים בסיטואציה שנכפתה עליהם. הפרויקט שלי משקף התמודדויות שונות בחיי, ואת הרצון לצאת מהאקווריום".

למה בחרת דווקא בדגים?

"יצא לי במקרה להיכנס לחנות דגי הנוי 'אוקיינוס' שבמרכז העיר, בגלל גיסתי שהייתה צריכה לקנות תרופה לדגים שלה. נשארנו שם במשך שעה. הדגים קסמו לי מבחינה צבעונית, מרקמית וצורנית. מכיוון שאני מאוד מתחברת למקורות השראה אורגניים, מייד ידעתי שאני חייבת לעשות איתם משהו. חזרתי הביתה, ועשיתי את הסקיצות. אז אפילו עוד לא ידעתי שזה יהיה פרויקט הגמר שלי, פשוט שיחקתי לי בפוטושופ עם צורניות הדג.

"מעבר לזה, יש לדגים עצמם עוד המון משמעות בפן האישי: אני מאוד מחוברת אל הטבע. אומנם גדלתי בירושלים ליד יער רמות, אבל אולי דווקא בגלל זה עולם המים כל כך מעניין אותי".

"אומנם גדלתי בירושלים ליד יער רמות, אבל אולי דווקא בגלל זה עולם המים כל כך מעניין אותי". מתוך פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'

"יש לי יותר מ-150 ספרי סקיצות שיצרתי במהלך השנים". מתוך פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'

את תמונות הדגים שנבחרו לבסוף לקולקציה אספה טורטן מאתרים שונים, הסקיצות הראשונות נעשו בפוטושופ, "ואז יצרתי קולאז' מכל סוג דג, ואיירתי את הדמויות בעזרת לוח ועט גרפי – גם כן בפוטושופ. משם עברתי לפיתוח חומרי. החומרים שנבחרו הם אורגנזה, טאפט וואל (בד דק ושקוף), חוטי צמר, אזיקונים, טושים ופליזלין דו צדדי (נייר מדביק שמקשה חלקים רצויים)".

טכניקת העבודה של טורטן היא עבודת יד, דיגום חופשי וצביעה. "אני מגיעה מאיור אופנה, זה משהו שמעסיק אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, ויש לי יותר מ-150 ספרי סקיצות שיצרתי במהלך השנים. הרעיון של להצליח ליצור את השפה העיצובית בתלת ממד, כמו שאני מצליחה להתבטא בדו ממד, מאוד העסיק אותי. לכן בחרתי לעבוד בדיגום חופשי ותפירה ידנית. כל חלק וחלק בדגמים נעשה בעבודת יד, ונצבע בטושים".

מה הביא אותך ללימודים בבצלאל, ומה קיבלת מהם?

"כמאיירת אופנה רציתי להרחיב את הידע שלי – איך בגד נבנה, טקסטורות של בד, ובקיאות במושגים מעולם האופנה והטקסטיל. תמיד אהבתי אמנות ותמיד אהבתי אופנה, ועבורי המחלקה לצורפות ואופנה נותנת לזה מקום, ומאפשרת לפתח שפה עיצובית. לימודים זה המקום לפרויקטים הכי יצירתיים ומשוגעים שעולים בראש. כל עוד אפשר לחקור עוד חומרים וטכניקות, זה הזמן!

"במהלך הלימודים פיתחתי את היצירה ואת כושר הביטוי שלי בתלת ממד. מהבחינה הזאת, היום, כשאני עובדת מול מעצבים עצמאיים ומאיירת להם, התקשורת טובה יותר. אני מבינה יותר בקלות למה המעצב התכוון".

איך את רואה את השנה הקרובה שלך – מה הכי יסעיר אותך לעשות?

"אני לא שוללת את האופציה לסטודיו. גם זה חלום בשבילי, ואני תמיד מוכנה לקבל הזמנות פרטיות. אבל כרגע בעיקר מעניין אותי התחום של אמנות לבישה,art to wear , והצגה בתערוכות ומוזיאונים שונים. וכמובן, אמשיך לאייר כל יום ויום בחיי".

תערוכת הבוגרים של בצלאל עומדת להסתיים: נותרו יומיים – היום עד 21:00, ומחר עד 15:00.

%d בלוגרים אהבו את זה: