Category Archives: אופנה

יצאתי לטיול בפיג'מה – על תערוכת הבוגרים של בצלאל

"כשנים ילבינו", תפארת דמארי. העבודה נבנתה סביב שיר שנכתב על הקירות המקיפים אותה

אולי זה המצב הביטחוני ואולי זו סיבה אחרת, אבל בפעמיים שבהן ביקרנו השנה בתערוכת הבוגרים של בצלאל (מתוכננת פעם שלישית) לא היו הרבה מבקרים בקומות השונות. לעתים היה נדמה שיש יותר חבר'ה צעירים שעובדים בהכוונת קהל, מאשר קהל. זה חבל, כמובן, כי מדובר בהזדמנות מרתקת לגלות את דור העתיד של העיצוב והאמנות בישראל.

קחו למשל את תערוכת הנעליים שנמצאת ליד הקפיטריה – יש שם דגמי נעליים שעיצבו סטודנטים ממגמת אופנה לאורך השנים. אחת הבוגרות שעבודתה מוצגת שם היא שלי סתת. שנים אחדות אחרי שסיימה את לימודיה, היא כבר הייתה חתומה על מותג הנעליים המצליח 'קאפל אוף'. לפני שבועיים היא סגרה מעגל, כשמונתה לראש מחלקת האופנה והצורפות בבצלאל. עכשיו היא תהיה אחראית על הכשרת הדור הבא. מעניין יהיה לראות מה ייצא משם.

בינתיים, אני מביאה כאן כמה עבודות שמצאו חן בעיניי מתוך הקולקציות של בוגרי המגמה בשנה הנוכחית. לא היה קל לבחור, ולכן, המדד, כמו תמיד בשנים האחרונות, הוא מה שיתפתי עם חברות וקולגות מהעבודה, כי רציתי לשמוע את דעתם(ן). כלומר, מה 'חזק' מספיק כדי להוציא החוצה. זה לא אומר שלא היו עוד דברים שאהבתי, אבל צריך לנסות להתמקד.

לפרויקט של שאדי מגלטון קוראים 'גניחה שקרית', והוא עוסק במושג מין – מין כדבר אלים, דוחה, מפחיד, ומנגד מין כדבר טבעי ויפה. הבגדים והאובייקטים שיצרתי מנסים לעורר דיון בנושא דרך המפגש שלהם עם הגוף. לדברי מגלטון, "הערכים הנוצריים עליהם התחנכתי, והדומיננטיות של הכנסייה בחיי, הובילו אותי לפרויקט זה. באמצעות החומרים, האובייקטים והסמלים, ובשילוב עם תנועה ואודיו, יצרתי דיאלוגים שונים בין החומר לגוף".

הקולקציה של ת'אייר ג'אבלי מורכבת מצורות גיאומטריות בסיסיות שהפכו לגזרות תלת ממדיות. מקורות ההשראה היו הצורות הגיאומטריות של קנדינסקי ומלביץ', והדמויות של אוסקר שלמר במופע ריקוד הבלט המודרני. מבחינת ג'אבלי, התוצאה היא מראה של גיבורי על עתידיים. לי זה נראה כמו הבגדים של שלגיה.

אי אפשר היה לפספס את תיקי הדפסת התלת ממד של זוהר פדלון, שנקראים ZAX. הם הודפסו במדפסת תלת ממד ביתית (!), אבל זה לא הפך את העניינים לפשוטים יותר. "התחלתי לחקור מחקר מעמיק ובו נחשפתי לחומרים, לקשיים ולמוגבלויות הקיימות בטכנולוגיה החדשה. מתוך המחקר והשינוי התפיסתי שעברתי, מצאתי פתרונות ופיתחתי שיטות שבהן אוכל לרתום את הטכנולוגיה לתהליך העיצובי יותר מאשר לתת לה להכתיב אותו. אני גאה להציג קולקציה שכולה השראה מהסביבה שלי, מתוך מבט אל העיר, דרך הצבעים, האנשים והחיים כפי שאני חווה אותם". ואני, באופן אישי, רוצה את כל התיקים האלה כולם. אבל הם לא עמדו למכירה בחנות האופנה.

'יצאתי לטיול לבוש בפיג'מה' מגדיר היטב את הקולקציה של גאיה הרטמן. מתוך בחינה של היציאה מהבית אל הרחוב, מהמקום הבטוח אל מקום שיכול להיות מנוכר, החליטה ליצור בגדים שנותנים תחושת יציבות וביטחון כאשר יוצאים בהם לרחוב. אלה בגדים העוטפים ושומרים (יותר מדי) על האדם שלובש אותם, עם קריצה גרוטסקית.

****

השפע בתערוכת הבוגרים של בצלאל הוא עצום, וככל שאני חושבת על זה יותר, כך ברור שלא אצליח להביא פה אלא את התמצית של התמצית. שלא מתחום האופנה, הספקנו להיות בתערוכות של מחלקת העיצוב הקרמי, העיצוב התעשייתי והצילום, ובחלק מהתערוכה של מחלקת האמנות. בין לבין עשינו הפסקות עם הסרטונים של מחלקת האנימציה (או בשם הרשמי: אמנויות המסך) – זה כמו מרענן חך בין מנות במסעדה, ולכן, חוויה שאני ממליצה לא לוותר עליה. מבין אלה שהספקתי לדגום, הכי שעשע אותי הסרטון "חדר מס' 18" של גיא שחף.

זו תמונה מלאה יותר של העבודה "כשנים ילבינו" של תפארת דמארי, שבוחנת את המושג 'פרח מוגן'. למעשה היא עושה השלכה להורות, ובוחנת את הדברים לא רק מתוך נקודת המבט שהייתה לה כילדה, אלא גם כמי שהיא היום, אימא. העלים בעבודה עשויים פורצלן, שרופים בשריפת חשמל גבוהה וצבועים בדיו אדומה. העבודה הזו הזכירה לנו עבודה דומה שראינו בג'ירונה שבקטלוניה, לפני כשנה וחצי, ובכל זאת היא הרשימה אותנו. בזמן שהתפעלנו ממנה עברה לידינו מישהי שהתעקשה 'לשחק' עם העבודה ולגרום לעלים לגעת זה בזה. בן זוגה העיר לה שזה עלול לפגום בעבודה, והיא השיבה "אבל ככה אני, חייבת לגעת". אותי זה עיצבן.

הקלידוסקופ של עדי פישר, שהוא למעשה שפע של צלחות פורצלן, מצטיין באסתטיקה מרשימה בהשראת בית סבתא. העניין הוא שהיא מוציאה את הפונקציונליות מהחפצים, והם משמשים רק בשירות הרגש. מי שהתרגש מהם במיוחד היה זבוב אחד, שבכל פעם נחת על עבודה אחרת. אלא שבפעם הראשונה שראיתי אותו, לא ידעתי אם הוא חלק מהעבודה שעליה עמד, האם זה זבוב פורצלן, או שהוא אמיתי. רק אחרי שלוש-ארבע תמונות, כשניסיתי להתקרב ולצלם גם עם הטלפון הסלולרי, קיבלתי את התשובה.

השתקפות שלי בעבודה של בת אל אלפסי, ילידת 1991, שעובדת עם עץ ומראות. לא בכדי עבודתה ניצבת בחלל המרכזי הפותח את התערוכה. היא הופכת את המתבונן לחלק מהיצירה, מה ש"מחפה" על המינימליזם שלה – נשאר מקום ל"אורחים". מערך הפסלים שבתערוכה מדמה עיר אימונים צבאית, המשמשת לתרגול מלחמה אורבנית, ומספקת הצצה לחזרה הגנרלית של המלחמה. במובן הזה, הצופה הופך לחייל, מצטרף לרגע לשגרת האימונים. אבל בניגוד לחיילים 'אמיתיים', הוא יכול להשתחרר מהר מאוד ולא צריך 'לטחון' שלוש שנים.

***

אגב, לא במקרה כתבתי בהתחלה שמתוכנן ביקור שלישי. בכל פעם אנחנו מגיעים לשעתיים או שעתיים וחצי, כי קשה לספוג כל כך הרבה, ולהקדיש את תשומת הלב הראויה, אם עושים הכול בפעם אחת. זה לא שהכול מרשים בעיניי, יש כמה דברים שנראים לי חוזרים על שנים קודמות או יותר מדי ניסיוניים ושוליים מכדי להיות מספיק מעניינים לקהל הרחב. אבל בשביל למצוא את הפנינים צריך סבלנות. וסבלנות, כבר אמרו זאת לפניי, היא הדרך הטובה מכולן.

 

תערוכת הבוגרים של בצלאל מוצגת בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. פתוח כל יום מ-10:00 עד 21:00. בשישי 4.8, שהוא גם היום האחרון, עד 15:00.

שחקי אותה כמו דנהאם

אנשים מסתכלים על הסדרה כדי לדעת כיצד להתלבש. בתור התחלה, מעצבי-על הם כמעט מחוץ לתחום /// בצילום: סצנת החתונה שפותחת את העונה החמישית

אנשים מסתכלים על הסדרה כדי לדעת איך להתלבש /// בצילום: סצנת החתונה שפותחת את העונה החמישית

מרני: מה לא בסדר איתי?

אלייז'ה: בתור התחלה, הסנדלים שלך.

(בנות, עונה 5, פרק 9)

תרבות מגדירה תקופה, וגם אופנה מגדירה תקופה. הראו לנו מה אדם לובש, ונדע מתי הוא חי ואיזה אירועים הקיפו את ימיו. אנחנו יודעים לזהות את הסממנים ההיפיים כמו גם את שמלות המיני של שנות ה-60, לשים את האצבע על מכנסי הפדלפון והפלטפורמות של שנות ה-70, ואפילו עוד מרחוק נדע לומר האם החולצה הגזורה, החותלות והצבעוניות המוזרה שייכים לשנות ה-80.

לכל עשור יש את המאפיינים האופנתיים שלו, אבל כשמגיעים לעשור השני של המאה ה-21, כלומר לימינו, מסתמנת בעיה. קצת קשה להצביע על מאפיינים מקוריים בולטים שייזכרו לדורות, כי שום דבר כמעט לא נראה ייחודי – עד שמסתכלים לכיוון הנכון. כלומר, לברוקלין, ל'בנות' של לנה דנהאם.

דנהאם לא אוהבת שמגדירים אותה כקול של התקופה, אבל זה בדיוק מה שהיא, גם כשזה נוגע להתוויית צו האופנה העכשווי. לפני קצת פחות משנתיים, השוויתי כאן בין הסטייל של הסדרה המיתולוגית 'סקס והעיר הגדולה' לסטייל של 'בנות'. בעוד הוותיקות חיו ונשמו את מנהטן ומעצבי העל, החדשות גרות בדירות דפוקות בברוקלין ומשלבות בין אופנה זולה, שלא לומר אופנת רשתות, לבין פריטים ייחודיים ויקרים. הן גם משלבות בין פריטים שהיינו אומרים עליהם 'זה פשוט לא הולך יחד'. לא ללכת יחד הפך אצלן כמעט לאידיאולוגיה: אם מישהו יעקם את הפרצוף על המראה שלך, סימן שהצלחת. והמעקם? הוא סתם זקן שוויתר על החלומות שלו.

הסטייליסטית של הסדרה, ג'ן רוג'ין, מספרת שעשתה 'תצפיות' בברוקלין, כדי לעמוד במשימה שדנהאם הציבה לה, שהיא להלביש את הדמויות כך שייראו "אמיתיות". אבל האמת היא שבימינו זה כבר הפוך: אנשים מסתכלים על הסדרה כדי לדעת כיצד להתלבש. בתור התחלה, מעצבי-על הם כמעט מחוץ לתחום. זה לא עניין של קול או לא: הם פשוט לא בתודעה. ביי ביי בלייק לייבלי. אולי את אחת שיודעת, אבל את יודעת את הדבר הלא נכון.

אם מישהו יעקם את הפרצוף על המראה שלך, סימן שהצלחת /// דנהאם עם בן הזוג לעונה, פראן

אם מישהו יעקם את הפרצוף על המראה שלך, סימן שהצלחת /// דנהאם עם בן הזוג לעונה, פראן

מצד אחד, האנה, מרני, ג'סה ושושנה לבשו בעונה הראשונה הרבה זארה ו-M&H, לצד Century 21 ו-Loehmann, וזה אומר לכאורה שהן נכנעות לאופנה המסחרית והבנאלית. מצד שני, אם הסטייליסטים של הרשתות היו רואים איך הן עושות את זה, כנראה היו מתפלצים: שום דבר לא מתכתב עם שום דבר ואפילו לא מנסה. חוץ מזה, הן מערבבות את אופנת ההמונים עם פריטים מחנויות בוויליאמסבורג, או, בהתאם לרוח התקופה, מחנויות אונליין. נקודת הדמיון היחידה לדורות הקודמים היא היחס לשופינג, מתוך אמונה שבגד יכול לשנות את ההרגשה שלך ו/או את מה שאתה משדר לעולם.

הבלחת יוקרה הגיעה בפרק האחרון של העונה הראשונה, שבו הייתה החתונה המהותית הראשונה בסדרה – החתונה של ג'סה. האנה נעלה סנדלים כתומות של  טורי ברץ', שמייד אחרי הפרק שינו סטטוס לסולד אאוט. הכלה לבשה שמלת וינטג' שנלקחה מחנות הבוטיק Geminola, שלמעשה שייכת לאימה של השחקנית ג'מיימה קרק. לזה צוות זוג נעלי עקב כחולות של אלכסנדר מקווין, וכך סופסוף מעצב-על הצליח לחדור לסדרה.

בחתונה השנייה בסדרה, של מרני, הכלה לבשה שמלה שנקנתה ב-Stone Fox Bride (מקום שמתמחה בוינטג'), והשושבינות לבשו שמלות מוזרות שנקנו בחנות אונליין בשם Dessy. כמו בעוד פרמטרים בחייה, האנה הסתבכה לגמרי גם עם שמלת השושבינה שלה, והייתי אומרת שספק אם אחר כך השמלה הזו הצליחה במכירות – אבל נראה לי שבשלב זה של החיים כל דבר שדנהאם נוגעת בו הופך זהב. אפילו התסרוקת הנוראית שלה בעונה החמישית.

מישהו היה יכול לסכם את הסגנון העכשווי של האנה במילים "כשאת רוצה, את יכולה", אבל זו תהיה החמצה מוחלטת /// דנהאם בפרק סיום העונה

מישהו היה יכול לסכם את הסגנון העכשווי של האנה במילים "כשאת רוצה, את יכולה", אבל זו תהיה החמצה מוחלטת /// דנהאם בפרק סיום העונה

לדברי רוג'ין, בעונה הזו נבחרו עבור האנה בגדים שיותר מתאימים לה, ולראשונה לא נעשו בהם שינויים על מנת לגרום להם להיראות פחות טוב (מה שבעונה הראשונה היה ממש עיקרון מנחה: 'תגרמי להאנה להיראות רע', הכתיבו לרוג'ין, 'כדי שהדמות שלה תהיה אמינה יותר בעיני הצופים'). בפרקים האחרונים היא אפילו לבשה סריג שחור אחד וגופייה של המותג Wildfox, שממש בא לי עליהם.

השינוי האופנתי היה אמור לסמל את השינוי בחייה של האנה, ואת היציבות שמאפיינת אותם, בהיותה מורה בבית ספר שיוצאת באופן קבוע עם מישהו, שגם הוא מורה. ואיך נאמר בלי לקלקל יותר מדי, אמנם עדיין יש לה יציאות באין כניסה – כשהיא מגלגלת עיניים מול התנהגות של אחרים, אני ישר חושבת: 'ומה את?!?' – אבל את השמלה שלבשה בפרק האחרון בהחלט חמדתי לעצמי גם כן. מישהו היה יכול לסכם את הסגנון העכשווי של האנה במילים "כשאת רוצה, את יכולה", אבל זו תהיה החמצה מוחלטת של האמירה שלה.

דנהאם אמרה כי היא מקווה שלמרות שלשושנה יש כמה רגעים לא מושלמים בטוקיו, "היא עדיין תעורר השראה באנשים" /// שושנה בטוקיו

דנהאם אמרה כי היא מקווה שלמרות שלשושנה יש כמה רגעים לא מושלמים בטוקיו, "היא עדיין תעורר השראה באנשים" /// שושנה בטוקיו

אוזניות ההלו קיטי של שושנה הפכו ללהיט בחנויות

אוזניות ההלו קיטי של שושנה הפכו ללהיט בחנויות

מי שהביאה הכי הרבה שמחה אופנתית לעונה האחרונה היא שושנה, שהעונה עברה לטוקיו. הצוות נסע לשם לשבועיים צילומים, כולל דנהאם בתור אחת המפיקות הראשיות, ורג'ין קיבלה הזדמנות לחגוג בגדול, ולארגן לשושנה מלתחה יפנית חמודה באופן ילדותי ומופרע כאחד. למעשה, היא אמרה שזה אחד הדברים שהיא הכי נהנתה מהם העונה: להסתובב ברחובות טוקיו, לעשות שופינג ולהסתכל על כל האנשים ברחוב. מבחינתי, חבל שהיפנים לא קיבלו במה אפילו יותר גדולה. נניח שהאנה ומרני היו באות לבקר את שוש בבית הצבעוני והחמוד שלה. אולי באותה הזדמנות בטוקיו היו לומדים משהו מהסטייל של האנה. ואולי לא. להם יש את רוח התקופה שלהם.

אמנם טוקיו רחוקה מניו יורק בהרבה מובנים, אבל גם הבגדים והאקססוריז של שושנה הפכו פופולריים בעולם האמיתי. אוזניות הפנדה הלו קיטי שלה, למשל, נחשבו השנה לטופ אייטם (30 דולר אם בא לכם גם). הסריג שהיא לבשה בפרק השלישי של העונה, ועונה לשם הארוך Wildfox Couture Oh Daisy Lenon נמכר בלא פחות מ-210 דולר, וגם הוא לא בדיוק נשאר על המדפים.

דנהאם אמרה כי היא מקווה ש"למרות שלשושנה יש כמה רגעים לא מושלמים בטוקיו, היא עדיין תעורר השראה באנשים, והם יתרגשו מהאפשרות להגשים חלומות מופרכים או לעשות בחירות מופרעות שנראית בלתי מעשיות, כי זה מאפשר לך חוויות חדשות בחיים". ואולי אפשר לומר את כל זה על 'בנות' – הן כולן כל כך מופרעות מנטאלית, ואופנתית, ובכל זאת שורדות את היקום, שאתה אומר לעצמך: אולי אני גם אנסה קצת, מה כבר יכול להיות. מקסימום יהיה לנו משהו לכתוב עליו. כמו דנהאם.

לאן הייתם הולכים עם זה

IMG_8736

יש קסם נהדר בתערוכות בוגרים של מחלקות אופנה. זה המקום שבו אין כמעט דבר כזה 'לא לגיטימי', הכל הולך, אין מגבלות של לבישות, אפשר להשתולל, אף אחד לא אומר פרט א פורטה בקול רם, למה צריך שיהיה רדי טו וור. רק תנו לנו בראש. אנחנו כבר נזרום אתכם, נעוף אתכם, ואם תהיו ממש מוצלחים, נמחא לכם כפיים בסגנון העכשווי: צילום והעברה בווטסאפ לחברים, ו/או פרסום ברשתות החברתיות.

ובכל זאת, לא כל המיצגים שראינו בתערוכת הבוגרים בבצלאל צייתו לכללים הפשוטים האלה. חלקם נבעו מתוך רצון להתחבר לשורשים, להציג אותנטיות, לתת כבוד למקורות. חלקם התקשו ליצור משהו ייחודי מספיק, כזה שיגרום לקהל להיעצר יותר מחצי דקה (ועדיין בכל פעם שנעצרת, מסתכלת לימין ולשמאל, בודקת אם המעצב נמצא ברדיוס, אולי לא כדאי לומר את דעתי בחופשיות ובקול רם?). אלה יצטרכו להתאמץ קצת יותר בצאתם אל העולם הקר שם בחוץ. סומכת עליהם: הרי הםיכולים לעצב לעצמם את המעיל, הצעיף והכפפות.

בינתיים נתרכז כאן בקולקציות שתפסו את תשומת לבנו.

****תערוכת הבוגרים של בצלאל מוצגת עד ה-29.7, בקמפוס בהר הצופים. כל הצילומים הם שלי****

*

זו שהעברתי בווסטאפ לחברות: הקולקציה של שחר אברג'יל

עולם הילדות חודר לאופנת המבוגרים

עולם הילדות חודר לאופנת המבוגרים

לקולקציה הזו קוראים "מיועד לגילאי 6+" ויש מאחוריה סיפור: העסק המשפחתי הוא חנות צעצועים שנקראת על שמה של שחר, והיא זו ששימשה תפאורה לנעוריה (הו הקנאה) והשראה לפרויקט. מתוך שפע הצעצועים שהקיפו אותה, אברג'יל נמשכה במיוחד לאוסף רובוטים עשויים פח שהיה מונח על מדף גבוה בחנות. הגזרות לבגדים בקולקציה נוצרו בהשראת חלקי הרובוטים השונים, ושולבו בהם חומרים מתוך ערכות יצירה לילדים, שקיבלו פרשנות חדשה מתוך נקודת מבט עכשווית. אגב, הפריט שהעברתי לחברות היה הבגד השקוף,  והפריט שהבנזוג חשב שמגניב אם הוא יהיה בארון שלי הוא החולצה הצהובה. החומרים בקולקציה: כותנה, אריגים סינתטיים, צבעי ויטראז' וטוליפ, חרוזי גיהוץ.

*

זו שמיהרתי להעלות בפייסבוק: הקולקציה של דקל בר

הכלאה בין הגוף הטהור לגוף הזר שהשתלט עליו

הכלאה בין הגוף הטהור לגוף הזר שהשתלט עליו

"גוף זר" של דקל בר הוא משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. לא ראיתי אחד שנשאר אדיש, למרות שכמעט בכל שנה אחד הבוגרים מציג משהו בסגנון הזה, שכולו קפלים ושכבות. לדברי בר, חלומות חוזרים שרדפו את שנתה הם שהיוו את ההשראה לפרויקט. בחלומות, נשים רדופות שמרחביהן הפרטיים והאינטימיים חוללו, חותרות להשיג בחזרה את השליטה על חייהן ועל גופן. הקולקציה, לפי בר, יוצרת הכלאה בין הגוף הטהור לגוף הזר שהשתלט עליו. הנפחים העצומים בולעים את הגוף, ולהמשך ההסבר קצת פחות התחברתי – אבל למי אכפת מההסברים כשיש כזה דבר מול הפרצוף. פשוט נהדר.

*

אלה שהעברתי לקולגות מהעבודה: הקולקציות של קים פרץ וליהיא פרידר  ושל עדי אוסדון

זה מה שקורה כשמשחקים בארגז כלי התפירה

זה מה שקורה כשמשחקים בארגז כלי התפירה

קים פרץ וליהיא פרידר יצרו את "החוט המקשר" תוך כדי משחק בארגז כלי תפירה, עם סרט המידה, המספריים, החוט והמחט, ועם תפיסה שהכול יכול להשתנות. הוספנו והורדנו, פירקנו והרכבנו, עד שהבגד, החוט המקשר בינינו, הפך למציאות חיה", הן מסבירות. חומרים: משי, כותנה, צמר, אריגים, וסריגים סינתטיים.

הגלדיאטוריות החדשות

הגלדיאטוריות החדשות

נקודת המוצא של עדי אוסדון בפרויקט "מעשה ברקמה שנפרמה" הייתה מסורת הנדוניה, שנועדה להבטיח שאישה נשואה לא תישאר חסרת כל במקרה שבעלה ימות.  נערות רקמו בגדים מגיל צעיר כדי להבטיח את הנדוניה שלהן, וזה מה שאוסדון עשתה כאן – אם כי היא השתמשה בתך המודפס בהדפסת תלת ממד, המדמה רקמה פרומה. הגזרות השונות מדמות שריונות של גלדיאטורים ומבטאות את עוצמתן של הנשים, הנראות כלוחמות. חליפת החצאית שנמצאת כאן בפרונט שבתה את לבי. שווה לעשות בשבילה דיאטה. חומרים: עור, ניילון, מתכת.

*

זו שחזרתי אליה פעמיים: הקולקציה של רוני גלילי

אשליות אופטיות שמצריכות מבט נוסף

אשליות אופטיות שמצריכות מבט נוסף

"הקו המטעה" של רוני גלילי הוא פרויקט שבו חקרה אשליות אופטיות, וניסתה לטשטש את גבולות המתאר של הגוף באמצעות שפת האופנה. הבגדים עשויים יריעות רחבות ושטוחות, ועליהן דפוסים של רישומי קווים שיצרה בעיפרון. התוצאה היא אשליה נהדרת של גופניות אחרת. מפתיע לגלות שרק חומר אחד שימש בקולקציה הזו: צמר.

*

זו שלקחתי את הגלויה שלה כדי לתלות בעבודה: הקולקציה של ענבל מימון

מוטיב הציפור, המסמלת חופש, הוא חלק בלתי נפרד מהקולקציה

מוטיב הציפור, המסמלת חופש, הוא חלק בלתי נפרד מהקולקציה

בקולקציה שלה, "השבט שלי", חקרה ענבל מימון את השבטים האתניים ואת סגנון ההתקשטות וההתגנדרות שלהם. היא סבורה שהעולם המודרני גורם לנו להתנתק מהטבע ומעצמנו, וההתכתבות עם שבטים מסמלת עבורה את החיבור מחדש לעצמה, לשבט שלה. בין המוטיבים החוזרים: ציפור שמסמלת את החופש, כמי שיכולה לעוף בין תרבות המערב האינדיבידואלית לתרבות השבטית המסורתית. אגב, הצד האחורי של כל עיצוב בקולקציה מעניין לא פחות מהצד הקדמי (וכשאתלה את הגלויה במערכת, זה הצד שיראו בה). חומרים: צמר, עור, פרווה סינתטית, חבל, קש, נוצות, צדפים, עץ ופלסטיק.

*

זו שאמרתי לבנזוג 'בוא הנה אתה חייב לראות את זה': קולקציית הנעליים של איה פלדמן

Try walking in my shoes

Try walking in my shoes

לקוקלציה קוראים היברידים, והיא נובעת מתוך הסקרנות של פלדמן בכל הנוגע לשאלת קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ. בהשראת עולם בדיוני משלה, כמו המבנה והתנועה של בעלי כנף, היא יצרה נעליים המתאימות לכף הרגל האנושית אך מהדהדות היברידים מעולם מדומיין. אישית קשה לי לדמיין עצמי צועדת שני צעדים רצופים עם הנעליים האלה, אבל פלדמן מבטיחה שהחוקיות של כובד המשיכה נותרת על כנה, מייצבת את הגוף ומחברת אותו למציאות. במילים אחרות, יש תחושת ריחוף וחוסר משקל אבל זה לא אומר שאי אפשר להתקדם. הייתי שמחה לבדוק אם היא צודקת.

*

וזו שבלטה דווקא בכיוון לא צפוי: הסל של רוחמה קזז

את הסל הזה הייתי שמחה לקנות לעצמי

את הסל הזה הייתי שמחה לקנות לעצמי

כשרוחמה קזז יצרה את "רוחמה דור ב'", היא שאבה השראה מסבתה רוחמה שחיה בעיראק של תחילת המאה ה-20, אך תיבלה את העיצובים שלה בהומור עצמי עכשווי. לקולקציה התחברתי פחות, אבל הסל הזה פשוט שבה את לבי. בשמחה הייתי קונה אותו (אפילו הבנזוג אהב מייד!). כשניסיתי לברר עם רוחמה לגבי האפשרות הזו, היא סיפרה שהייצור שלו מאוד יקר כרגע, והיא עובדת על כך שיהיה יותר סביר לייצר ולמכור אותו בכמויות גדולות. נחזיק אצבעות שזה יקרה במהרה.

%d בלוגרים אהבו את זה: