Category Archives: אדריכלות ועיצוב פנים

מה קשור?!? – על שבוע העיצוב בירושלים

יום יום אני תולש מהלוח דף מעוצב

שבוע העיצוב בירושלים הוא בלגן אחד גדול. זה לא בהכרח רע. מצד אחד מציעים לך לשחק בלגו ולתלוש דפים, מצד שני מלבישים אותך בוריאציות על מעילים של חיילים אמריקאים ממלחמת וייטנאם. לפעמים אתה מרגיש שימושי, לפעמים מנותק, לעתים עולה במוחך השאלה WTF, ואז אתה מחייך כי מבקשים ממך "נא לגעת" או ממליצים "לצלם עם פלש" (מה שבדרך כלל אסור בהרבה מקומות). על כל דבר כמעט שם אפשר להגיד: תלוי איך מסתכלים על זה.

האירוע התרבותי הזה, שנפתח ביום חמישי האחרון, מתפרש על פני ששה מוקדים, והרבה יותר תחומים. אי אפשר לראות הכול ביום אחד גם אם רוצים, ואפילו ביומיים מדובר קודם כל בטיול ירושלמי ורק אחר כך בהתרשמות מרהיטים, מוצרים, ציורים, בגדים, תוצרי הדפסת תלת ממד, משחקים ומשחקי תאורה. כמעט קניתי הדפס של בן גוריון ההיפסטר, אבל זה בכלל לא חדש, סתם עמד שם למכירה לצד הרצל הקולי ואיינשטיין המקועקע. הכול בערבוביה.

להרכיב לגו על בית ענק, לא רק לילדים

שטיח העפרונות בחצר המרכזית של בית הנסן

ההתרחשות העיקרית היא בבית הנסן – מבנה שהוקם בסוף המאה ה-19 כבית חולים למצורעים, ואילו בשנים האחרונות משמש כבית חם לאמנות, גם פוליטית. למשל: בחלק התחתון של המבנה יש מיצג שמחבר בין סוכה פולנית מצוירת לפחונים של בדואים נטולי אזרחות מאזור מישור אדומים. לא ברור מה זה קשור לשבוע העיצוב. הגישה היא משהו בסגנון: אם אנשים כבר באים אז אולי כדאי להציע להם קצת נקודות למחשבה, ואיזה בקבוק בירה.

אתה הולך שם – היינו בבית הנסן ובבית בזק – והכול מתערבל לתוך המוח, לא ברור מה מתוך זה נקלט. אין רגע וואו שבו אתה אומר אאוריקה. מצלמים את מה שמוצא חן, מקשיבים מה חושבים האחרים, מדי פעם אחד היוצרים מסביר למישהו שהגיע למיצג שלו מה עמד מאחורי היצירה ("בהתחלה לא היה לי מושג מה אני עושה בכלל"), והכי הרבה שיחות עסקו בשאלה האם האמן כבר מצא עבודה או לא.

ללבוש מעילי M65 ולהרגיש כמו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם

אם צריך לסמן חוויה אחת שבלטה מעל על השאר, זו חוויית המעילים – בחדר גדול פוזר חול ים על הרצפה, ועל גבי עמודי ברזל דקים נתלו מעילים חצי שקופים בגוונים שונים, המדמים את מעילי M65 שלבשו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם. אותם מעילים נתרמו אחר כך לחיילי צה"ל. כאן הם בגרסה הרבה יותר קלילה ונוחה, וכל אחד יכול לבחור איזה מהם הוא רוצה למדוד. בלי רובים, ובלי תחמושת.

ביציאה מהנסן הציעו לנו להשתתף בניסוי "סוף העולם" – אם סוף העולם יגיע, איזה כישורים תוכלו לתרום לאנושות? במה תוכלו להביא תועלת? היו שש אפשרויות, ביניהן סיפור סיפורים, פיצוח קודים וציד הומני. אני בחרתי בניווט בלי ווייז, נראה לי שאני מתאימה לזה. המשתתפים קיבלו מדבקות בצבעים שונים לפי הבחירה שלהם, ובחצר שלמטה נתלו בלונים בצבעים התואמים, לפי מספר לוקחי המדבקות. לרגע נדמה שהאנושות תשרוד, כי הכישורים מתחלקים שווה בשווה, למעט אחד: ציד הומני. לא היו הרבה מתנדבים. אז כנראה שתהיה ערבות הדדית אבל לא יהיה מה לאכול.

האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת יחד על הכורסה הזו?

במקום השלישי – הכורסה הכאילו-זוגית הרחבה, שמייצרת אינטימיות בלב חללים ציבוריים. כמה פשוט, ככה מתוחכם. השאלה היא, כמובן, האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת עליה, ואיזו חוויה היא תייצר עבורם. הייתי שמחה לערוך תצפיות במרחב שבו יוצבו חמש כורסאות כאלה. אם אין רגעי וואו, לפחות ייצא מזה סיפור.

קוביות שנוצרו מחומרי אדמה שונים שנאספו מרחבי הארץ

 

שבוע העיצוב נמשך עד ה-15.6. האתר הרשמי.

המוזיאון הוא עירום

פסל במוזיאון דאלי בפריז. מאכזב, בוודאי בהשוואה למוזיאון בפיגרס שבספרד

פסל במוזיאון דאלי בפריז. מאכזב, בוודאי בהשוואה למוזיאון בפיגרס שבספרד

בעקבות חוויה שחוויתי לפני כמה חודשים, חשבתי לשאול כמה אנשים – מה המוזיאון הכי לא מוצדק שהייתם בו. היו כאלה שהפתיעו עם מוזיאון תל אביב, המומה והלובר ("תור ענק ולא נגמר לראות את המונה ליזה, ואתה לא מבין מה יש בה"), וכמובן שממש לא הסכמתי איתם. מאוד אוהבת את שלושת המוזיאונים האלה, שמחזיקים באוספים עשירים ומגוונים, וכמובן שביקרתי יותר מפעם אחת.

הייתה מישהי שציינה את מוזיאון ון גוך באמסטרדם ("הייתי שם שלוש פעמים ובכולן הכול התפספס לי, כמו פיל לבן של אמנות נהדרת רק שטובעת במבנה שהורס לה"). שניים ציינו את סלבדור דאלי: אחד התייחס למוזיאון של האמן הספרדי המשוגע בברלין ("לא מרשים בשום צורה, בעיקר הדפסים"), ואחרת סיפרה שמישהו טען בפניה שהאספוזה של דאלי בפריז לא שווה את הביקור, אבל לדעתה הוא דווקא היה מדהים. אני מסכימה עם אותו מישהו: היה קצת מאכזב, בוודאי בהשוואה למוזיאון בפיגרס שבספרד. הייתה גם אחת שכתבה שלא הייתה במוזיאון כבר עשור.

סרט הקפטן של פויול במשחק ב-16.5.10 שהסתיים בניצחון של בארסה 4:0 על ויאדוליד. מוזיאון קבוצת הכדורגל ברצלונה

סרט הקפטן של פויול במשחק שהתקיים ב-16.5.10, והסתיים בניצחון של בארסה 4:0 על ויאדוליד, במוזיאון קבוצת הכדורגל ברצלונה. יותר טוב מהנעליים, ועדיין

במקרה שלי אלה היו שניים. הראשון הוא מוזיאון הכדורגל של קבוצת ברצלונה, המכונה גם בארסה. בעיניי מה שהולך שם זו פשוט מסחרה אחת גדולה ומוגזמת. או כמו שהבנזוג אמר בזמן שהיינו שם: "באימא שלכם, אתם מראים לנו גרביים ונעליים? מה יהיה? אולי תנסו להציג משהו יותר משמעותי מהגביעים?". מחירי הכניסה הגבוהים לא משפרים את המצב ואת תחושת ה"עשו עלינו סיבוב".

מהפריטים הבודדים בביתן של מיס ון דר רוהה. למעריצים בלבד

מהפריטים הבודדים בביתן של מיס ון דר רוהה. למעריצים בלבד

המקום השני – ומדובר במקרה שונה לחלוטין, אולי אפילו קטגוריה אחרת – היה הביתן של מיס ון דר רוהה בברצלונה. אומרים לך שזה מקום קטנטן אבל שווה ביקור, נבנה ב-1929 לכבוד התערוכה העולמית ואפשר למצוא בו גם את הכורסה שעיצב ון דר רוהה באותה שנה. אני מניחה שרוב האנשים שמגיעים ומשלמים 5 יורו דמי כניסה יודעים לאן הם נכנסים, אבל אני לא ידעתי ולכן הייתי מאוד מאוכזבת. ממש המלך הוא עירום. אין שם כלום למעט הכורסאות, פסל אחד והמבנה עצמו. ממש הרגשתי כאילו רימו אותי.

הלכתי לחנות המזכרות הקטנה רק כדי לעשות עוד משהו במקום הזה, ומצאתי ספר שלם (!) על הביתן, ובו בין היתר שתי זוויות צילום מעניינות שלו. מייד הלכתי לבדוק אותן בעצמי. אחת הצליחה יותר, אחת פחות. תוך 10 דקות, שמתוכן 8 היו מריחת זמן, מיצינו את עצמנו ויצאנו לעבר פובלה אספניול (עוד מקום שנוי במחלוקת, אגב).

העניין הוא שכאשר מישהו מחליט לרכז אוספים בחלל אחד, ולגבות כסף תמורת הצפייה בהם, נוצרת אצלנו ציפייה לכך שהוא יספק לנו חוויה מהותית שתעשיר את חיינו, תחכים אותנו, ואולי אפילו תייצר רגש אמיתי. זו לא יכולה להיות חוויה שתסתיים ממש מהר ולא תותיר חותם אמיתי. אסור שנצא עם תחושה של בזבוז זמן. האפקט הטוב ביותר יהיה אם נרגיש שיצאנו לעולם מחדש – לא רק פיזית מהמבנה שבו שהינו, אלא גם מנטאלית ורגשית. נכון, לא קל לייצר את האפקט הזה, אבל חובה לנסות. הרי שילמנו, לא?

דלת הקסמים

20160713_152432

נווה צדק, תל אביב. יולי 2016

בשיטוט בוקר באינסטגרם, שלשם שינוי לא כלל את האנשים שאני עוקבת אחריהם באופן קבוע, צצה אצלי תובנה: לא פחות ואולי אפילו יותר ממה שאני נהנית מתמונות של חתולים, אני נהנית מתמונות של דלתות מעוצבות, רחובות צרים וסמטאות עתיקות. בעצם, מה ש"עושה לי את זה" אלה הפינות האסתטיות של החיים.

למה דווקא דלתות עושות לי כל כך שמח, באופן ששום מכונת קפה – צבעונית ככל שתהיה – לא תצליח? מה מותר הדלתות על פני תכשיטים, תיקים או שמלות? שלא לדבר על החתולים.

אולי זה בגלל שהן מקשרות בין הפנים לחוץ, ומציעות חוויה שהיא מעבר לדבר עצמו. מאחוריהן יכולים להסתתר סיפורים מרתקים, ומקדימה מישהו השקיע במו ידיו לייצר פינה שתשמח את הרבים לא פחות ממה שתשמח אותו. ובכלל, בעולם שהולך לכיוון קר, מנוכר ואגואיסטי, זוהי פינה חמה, תרתי משמע.

וגם – אי אפשר לחיות לנצח בתוך נופי טבע פראיים (עם אוהלים ומערות אני שומרת על יחסים רחוקים, ועם שקי שינה אני גמרתי), אלא אם אתה בגיאורגיה (עוד משהו שלמדתי מהאינסטגרם). אז מה שנותר הוא למצוא בתוך העירוניות, שמאפיינת הן את חיי ואת רוב הנסיעות שלי לחו"ל, את הנקודות שמרחיבות את הנפש. ואם זה בוקר יום שישי, ואם מישהו מצא אותן בשבילך, ואם מספיק מבט בשביל להעלות זכרונות ומחשבות – סימן שהדלת הנכונה נפתחה.

דלת בשכונת זורנברג, אנטוורפן. ספטמבר 2015

דלת בשכונת זורנברג, אנטוורפן. ספטמבר 2015

דלת פריזאית מפורזלת. אפריל 2016

דלת פריזאית מפורזלת. אפריל 2016

פונשל, מדיירה. מאי 2014

פונשל, מדיירה. מאי 2014

פונשל, מדיירה. מאי 2014

פונשל, מדיירה. מאי 2014

פונשל, מדיירה. מאי 2014

פונשל, מדיירה. מאי 2014

%d בלוגרים אהבו את זה: