ואם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה

התצפית באמצע הטיפוס של אילקלי מור / צילום: גלית חתן

באופן מפתיע, מאוד לא צפוי, המפגשים המרתקים ביותר שהיו לנו בטיול למחוז יורקשייר, הממוקם בצפון אנגליה בואך הגבול עם סקוטלנד, היו עם אנשים מבוגרים. אני בדרך כלל לא נוטה לדבר עם המקומיים בנסיעות לחו"ל, ואני זוקפת זאת לגנותי, אבל הבנזוג הוא יותר ידידותי, והפעם גם האנשים היו ידידותיים, אז זרמנו. אמנם אלה לא היו רק המבוגרים שנחמדים, אבל יותר מפעם ופעמיים פגשנו אותם במקומות לא צפויים, והתפתחו שיחות. בכל המקרים עלו בנו הרהורים על הסיבה שבבריטניה מינו בשנה שעברה שרה לענייני בדידות.

כתבתי על כך קצת בגיליון האחרון של 'ליידי גלובס', כחלק מכתבה שלמה על יורקשייר, אבל כאן יש לי מקום לפתח את זה יותר. אחת התופעות המעניינות שבהן נתקלנו היא העסקת פנסיונרים במשרות, שאיך לומר זאת בעדינות, לא לגמרי נחוצות – אבל בהחלט מעודדות תקשורת בינאישית, שנדמה שמצבה הולך ומידרדר בעידן הדיגיטלי, ולא משנה בני כמה אתם.

כך, למשל, בביקור בטירת הווארד (Castle Howard) המרשימה פגשנו עובדים מבוגרים שהסבירו לנו בשמחה על מנהגי התקופה בזמן שהטירה נבנתה (המאה ה-18), פריטי הריהוט הייחודיים והפונקציונליות המשתנה של החדרים לאורך הדורות. בזכות אחת העובדות גילינו, למשל, שמה שנראה היום כמו שידה מפוארת ליד המיטה, היה בעצם פעם תא שירותים, כדי שהליידי לא תיאלץ להטריח את עצמה לצאת מהחדר.

באולם הספרייה העצום והמרשים, שבו התקיימו במאה ה-19 נשפים, פגשנו את נורמה. "במקום שאתם עומדים עכשיו עמדה פעם המלכה ויקטוריה", היא אמרה לנו בהתרגשות (התקשינו להתרגש כמוה), ואז שלחה אותנו לחזור ולהתבונן בפסל האהוב עליה ביותר, שנמצא בחדר הסמוך. עשינו זאת בשמחה, למרות שכבר ראינו אותו קודם. הפעם הסתכלנו עליו, ועל השתברויות האור שבקעו מתוכו, דרך העיניים שלה. כשחזרנו, התפתחה שיחה על חייה הקודמים, על בעלה, שעבד גם הוא בטירה עד שלא יכול היה עוד, ועל בני משפחת הווארד, שעדיין מתגוררים כאן באחד האגפים. היא ליוותה אותנו עד הירידה לכנסייה, והתנצלה שהיא לא יכולה להמשיך איתנו, יש טריטוריה מוגדרת שבה מותר לה להתנהל בכל משמרת (מחליפים להם חדרים, שלא ישתעממו).

הספריה העתיקה של לידס / צילום: גלית חתן

הזדמנות נוספת למפגש כזה הייתה לנו בספרייה העתיקה של לידס, שנוסדה בשנת 1768 ונמצאת בקומה השנייה מעל הרחוב. אורחים 'מבחוץ' יכולים לבקר בה פעם בשבוע בלבד, ולקבל סיור כמעט פרטי בין המדפים עם מדריך פנסיונר. המדריך הזה היה קצת תיאטרלי כשהכניס אותנו לחדר הנעול ה’סודי’, שבו מחזיקים את הספרים העתיקים החשובים ביותר, והראה לנו איך היו מצביעים פעם על נושאים חשובים (כדור צבעוני שצריך להטיל מאחורי וילון שחור של קופסת עץ קטנה, שלא יראו מה בחרת).

הספרייה לא נראית כל כך גדולה במבט ראשון, אבל מתברר שיש בה לא פחות מ-200 אלף כותרים, כולל עותק מקורי של ‘מוצא המינים’ של דרווין, ומהדורות ראשונות מספריהן של האחיות ברונטה. “יש לנו את האוסף הכי גדול של ספרות ויקטוריאנית, אפילו יותר גדול מזה של הספרייה הבריטית הלאומית”, סיפר לנו המדריך. אגב, הספר העתיק ביותר הוא מ–1495, ונקרא 'טיולים לארץ הקודש’. מעניין מה נכתב שם (לא זכינו לראות אותו).

הכניסה לטירת סקיפטון. נדמה היה שהתלמידים חשבו כי המדריך המבוגר שייך גם הוא להיסטוריה / צילום: גלית חתן

לסקיפטון הגעתי למחרת, ביום ההולדת שלי. באותו יום הבנזוג היה בכנס, כך שנפגשנו רק אחר הצהרים, ואת היום העברתי לבד בעיירה החמודה והכל כך בריטית הזאת. כשנכנסתי לטירה של העיירה, שנמצאת בקצה הרחוב הראשי, ראיתי אדם מבוגר שהוביל חבורת תלמידי בית ספר צעירים בין החדרים. במעקב קטן אחרי הקבוצה היה נדמה שהם חושדים שהוא והאנשים שחיו בטירה בימי הביניים הם בני אותו דור. חשבתי להמשיך לעקוב אחריו ולראות לאן הוא ממשיך משם, אבל יותר עניין אותי לחקור את הטירה עצמה, הרי בשביל זה באתי (זה והיער הסמוך אליה, עם מסלולי הטיולים שלו).

אבל המפגש המעניין ביותר היה באמצע הטיול לאילקלי מור (Ilkley Moor), הגבעות במערב יורקשייר, שמתנשאות לגובה 400 מטר מעל פני הים ומכוסות סלעי ענק מרשימים. מדובר במסלול הליכה מעגלי שמתחיל בטיפוס מהעיירה אילקלי. בתחילת הדרך היה נראה שאנחנו לגמרי לבד, אבל בהמשך נתקלנו בעוד מטיילים, רצים ורוכבי אופניים. ככל שהתקדמנו נצפו גם מקורות מים, ובעיקר נשקף נוף העמק המקסים שכולל שדות רחבי ידיים ואת הכפרים אילקלי ובן רידינג – בגדול, נרשמה תחושת הישג על שעשינו את כל הטיפוס הזה: ההוכחה הטובה ביותר שאנחנו (עוד) לא חתיארים.

כשכבר היינו לקראת סוף המסלול, הגענו לבריכה רומנטית שהשתלבה היטב עם השקיעה המתקרבת. בעודנו מחפשים את הזווית הדרמטית ביותר לצילום, ניגש אלינו אדם מבוגר ואמר 'כמה חבל שאני לא יכול לצלם את זה, שכחתי להטעין את הבטרייה של המצלמה לפני שיצאתי מהבית'. התברר ששמו מלקולם, הוא צלם חובב, גר בגפו באילקלי, גרושתו וילדיו מפוזרים ברחבי העולם, והוא מכיר את המקום הטוב ביותר שבו נוכל לאכול ארוחת ערב במחיר שפוי – זה שרק המקומיים יודעים עליו. מפה לשם, העברנו ערב עם מלקולם והסיפורים הבלתי נגמרים שלו. הרווחנו חוויה שאי אפשר היה לתכנן, אבל הרווחנו גם זווית חשיבה שביומיום יש לה פחות מקום, ולא בצדק.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • כמו מניפה  ביום 7 ביולי 2019 בשעה 14:44

    זו אכן הדרך הטובה ביותר לחוות מקום אחר, דרך העיניים של המקומיים. ויש לי גם שאלה וגם הערה: איך באמת היה האוכל המקומי שעליו המליץ מלקולם (כי אוכל מקומי באנגליה חשוד בעיני מאוד)? והערה: בתמונות קראת למקום טירת הרווארד. אבל שמו Howard בלי רי"ש?

    • galithatan  ביום 7 ביולי 2019 בשעה 15:03

      במפתיע, דווקא אכלנו ממש טוב ביורקשייר. לא היו סימנים למזון משעמם… גם לא במקום של מלקולם, אם כי זו לא הייתה מסעדת פאר בלשון המעטה.
      תיקנתי את הכיתובים של התמונות, זה צריך להיות כמו בטקסט: הווארד.

  • תרצה הכטר  ביום 7 ביולי 2019 בשעה 21:01

    מהמם !!! תמשיכו כך !!!

להגיב על galithatan לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: