להתראות נוטרדאם

הלב נשרף יחד איתה. קתדרלת הנוטרדאם מבפנים /// צילום: גלית חתן

הלב נשרף יחד עם הנוטרדאם.

כן, אנחנו יהודים וזה מקום תפילה נוצרי, אבל זה הרבה-הרבה יותר מזה. זה גם מקום של תרבות ואמנות ואדריכלות, והיסטוריה. הרבה היסטוריה.

קתדרלת הנוטרדאם נשרפה אתמול, עם או בלי קשר לשיפוצים שהיא עברה בתקופה האחרונה, על מנת להנגיש את הגג שלה לנכים בהתאם לתקנות האיחוד האירופי. הסמל הגדול של פריז עלה באש, ולראות צריח נשבר ונופל זה לא קל. גם לא בפעם השלישית ומהזווית השנייה.

כשכתבתי לפני כמה שנים על המקומות החינמיים שכדאי לבקר בהם בפריז, במקום הראשון הייתה קתדרלת נוטרדאם. בנקודה המרכזית באיל דה לה סיטה, האי שבו נוסדה פריז, ממש מול נקודת האפס שממנה נמדדים המרחקים מעיר האורות לכל מקום אחר בעולם, ניצבת (עדיין) הקתדרלה הזו. היא נבנתה במשך כ-200 שנה, מהמאה ה-12 עד המאה ה-14, במקום שבו עמדו פעם מקדש רומי ובזיליקה נוצרית. יש בה אדריכלות גותית מרשימה, ובעיקר בולטות הדמויות המפלצתיות המסמלות את השאול – כמה סמלי זה עכשיו.

Today humanity lost a priceless monument. For more than 800 years, it survived revolution, plague and world war. It inspired artists and authors like Victor Hugo and enchanted millions of tourists and today Notre Dame de Paris burns 😔 #NotreDame pic.twitter.com/f45S0dJ2s8

— Yara Tarek Morsi (@YaraTarekMorsi1) April 15, 2019

קשה לפספס את הקתדרלה: היא גדולה, מרשימה ונחשבת לאחת האטרקציות הבולטות בפריז. אבל צריך לזכור שלא תמיד זה היה כך. בשנים שאחרי המהפכה הצרפתית היא איבדה את מעמדה, הרס פשט במקום, והברזל שהיה בה הותך לטובת תעשיית הנשק. רק במאה ה-19, בין היתר בזכות ספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם", הגיעה הגאולה. ועכשיו, החורבן.

באולם המרכזי היו שפע של ציורים, תבליטים ופסלים. מעל כולם ניצבה הרוזטה הענקית, בת ה-700 שנה, שאני בספק אם שרדה וזכוכיותיה לא התנפצו. מעניין מה עלה בגורלם של חדרי אוצר הקתדרלה, הכוללים חפצי קודש יקרים, תמונות, ויטראז'ים, פסלים וספרים עתיקים. עצוב כשחושבים על זה.

#NotreDame evoking visceral memory of how I felt on 9/11 when Towers fell. Before the world learned full scope of murderous tragedy, I just remember thinking: "That can't be. New York can't be New York without the Twin Towers." Paris without a Notre Dame is equally unfathomable. pic.twitter.com/c4NT7ym3Hm

— Rachel Ryan (@RachelRMcKell) April 15, 2019

יש לי הרבה זיכרונות מהקתדרלה הזו. שמונה פעמים הייתי בפריז, שמונה פעמים ביקרתי בה או עצרתי לידה, ואין מצב שיכולתי להתעלם ולא לצלם. אפילו את תמונת יום הולדת 40 שלי בחרתי לעשות בגנים של הקתדרלה, שהם קצת פחות מוכרים ופחות מתוירים, אבל אהבתי את האופן שבו הם מצליחים לייצר קצת ניתוק ושלווה מכל ההמולה הפריזאית.

והייתה גם הפעם ההיא שאימא ואני חזרנו ברגל מהסיבוב היומי בין האטרקציות והקניות (היא הייתה ממש חזק בקטע של לספור צעדים, אז לכרטיסי המטרו שקנינו בהתחלת הביקור לא היה ממש שימוש), ולמרות שהייתה כבר שעת ערב וחשוך, היא רצתה לראות את הנוטרדאם מקרוב. לי לא היה כבר כוח, אבל משפט המחץ "מה, אנחנו כל יום פה?" עשה את שלו. אז התקרבנו. ואז ראינו תור ארוך מאוד של אנשים. התקרבנו לראות את השלטים. התברר שיש קונצרט, רקוויאם.

בכניסה השנייה לקתדרלה היה תור קצר יותר, שהורכב מאלה שלא הזמינו כרטיסים מראש. ברור שנעמדנו שם. אז אמנם באותו יום הגענו למלון קרוב לאחת עשרה בלילה, אבל היה שווה לעבור את כל זה, כי כמה פעמים בחיים שומעים קונצרט בנוטרדאם? ועכשיו, מי יודע מתי יהיה הקונצרט הבא.

שער הליברסיון הצרפתי, הבוקר

היו גם שלוש פעמים שעמדתי בתור כדי לטפס על מגדלי הקתדרלה, שגובהם מגיע ל-69 מטר (תודה לאל, הם לא נפגעו בשריפה). בתור הזה, בכל 10 דקות נותנים ל-20 אנשים לטפס למעלה, מתוך רצון לווסת את העומס על המבנה, מה שיוצר לפעמים זמן המתנה ארוך במיוחד. רק פעם אחת הייתה לי סבלנות לחכות – הפעם הראשונה. הייתי אומרת ששווה לעמוד ולחכות, אבל כבר אין למה.