להתראות נוטרדאם

הלב נשרף יחד איתה. קתדרלת הנוטרדאם מבפנים /// צילום: גלית חתן

הלב נשרף יחד עם הנוטרדאם.

כן, אנחנו יהודים וזה מקום תפילה נוצרי, אבל זה הרבה-הרבה יותר מזה. זה גם מקום של תרבות ואמנות ואדריכלות, והיסטוריה. הרבה היסטוריה.

קתדרלת הנוטרדאם נשרפה אתמול, עם או בלי קשר לשיפוצים שהיא עברה בתקופה האחרונה, על מנת להנגיש את הגג שלה לנכים בהתאם לתקנות האיחוד האירופי. הסמל הגדול של פריז עלה באש, ולראות צריח נשבר ונופל זה לא קל. גם לא בפעם השלישית ומהזווית השנייה.

כשכתבתי לפני כמה שנים על המקומות החינמיים שכדאי לבקר בהם בפריז, במקום הראשון הייתה קתדרלת נוטרדאם. בנקודה המרכזית באיל דה לה סיטה, האי שבו נוסדה פריז, ממש מול נקודת האפס שממנה נמדדים המרחקים מעיר האורות לכל מקום אחר בעולם, ניצבת (עדיין) הקתדרלה הזו. היא נבנתה במשך כ-200 שנה, מהמאה ה-12 עד המאה ה-14, במקום שבו עמדו פעם מקדש רומי ובזיליקה נוצרית. יש בה אדריכלות גותית מרשימה, ובעיקר בולטות הדמויות המפלצתיות המסמלות את השאול – כמה סמלי זה עכשיו.

קשה לפספס את הקתדרלה: היא גדולה, מרשימה ונחשבת לאחת האטרקציות הבולטות בפריז. אבל צריך לזכור שלא תמיד זה היה כך. בשנים שאחרי המהפכה הצרפתית היא איבדה את מעמדה, הרס פשט במקום, והברזל שהיה בה הותך לטובת תעשיית הנשק. רק במאה ה-19, בין היתר בזכות ספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם", הגיעה הגאולה. ועכשיו, החורבן.

באולם המרכזי היו שפע של ציורים, תבליטים ופסלים. מעל כולם ניצבה הרוזטה הענקית, בת ה-700 שנה, שאני בספק אם שרדה וזכוכיותיה לא התנפצו. מעניין מה עלה בגורלם של חדרי אוצר הקתדרלה, הכוללים חפצי קודש יקרים, תמונות, ויטראז'ים, פסלים וספרים עתיקים. עצוב כשחושבים על זה.

יש לי הרבה זיכרונות מהקתדרלה הזו. שמונה פעמים הייתי בפריז, שמונה פעמים ביקרתי בה או עצרתי לידה, ואין מצב שיכולתי להתעלם ולא לצלם. אפילו את תמונת יום הולדת 40 שלי בחרתי לעשות בגנים של הקתדרלה, שהם קצת פחות מוכרים ופחות מתוירים, אבל אהבתי את האופן שבו הם מצליחים לייצר קצת ניתוק ושלווה מכל ההמולה הפריזאית.

והייתה גם הפעם ההיא שאימא ואני חזרנו ברגל מהסיבוב היומי בין האטרקציות והקניות (היא הייתה ממש חזק בקטע של לספור צעדים, אז לכרטיסי המטרו שקנינו בהתחלת הביקור לא היה ממש שימוש), ולמרות שהייתה כבר שעת ערב וחשוך, היא רצתה לראות את הנוטרדאם מקרוב. לי לא היה כבר כוח, אבל משפט המחץ "מה, אנחנו כל יום פה?" עשה את שלו. אז התקרבנו. ואז ראינו תור ארוך מאוד של אנשים. התקרבנו לראות את השלטים. התברר שיש קונצרט, רקוויאם.

בכניסה השנייה לקתדרלה היה תור קצר יותר, שהורכב מאלה שלא הזמינו כרטיסים מראש. ברור שנעמדנו שם. אז אמנם באותו יום הגענו למלון קרוב לאחת עשרה בלילה, אבל היה שווה לעבור את כל זה, כי כמה פעמים בחיים שומעים קונצרט בנוטרדאם? ועכשיו, מי יודע מתי יהיה הקונצרט הבא.

שער הליברסיון הצרפתי, הבוקר

היו גם שלוש פעמים שעמדתי בתור כדי לטפס על מגדלי הקתדרלה, שגובהם מגיע ל-69 מטר (תודה לאל, הם לא נפגעו בשריפה). בתור הזה, בכל 10 דקות נותנים ל-20 אנשים לטפס למעלה, מתוך רצון לווסת את העומס על המבנה, מה שיוצר לפעמים זמן המתנה ארוך במיוחד. רק פעם אחת הייתה לי סבלנות לחכות – הפעם הראשונה. הייתי אומרת ששווה לעמוד ולחכות, אבל כבר אין למה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  ביום 16 באפריל 2019 בשעה 10:03

    כמה עצוב לאבד אחד מסמלי התרבות המערבית שנבנה לפני 800 שנה.
    יחד עם זאת, היום האזנתי לגואל פינטו (כאן תרבות, רדיו) כשראיין מומחה להיסטוריה צרפתית. למדתי פרט די עצוב בנוגע למצב היהודים בתקופה בה הוחל בבניית קתדרלת נוטרדאם: מדובר בתקופה חשוכה – ימי הביניים. בחצר הקתדרלה שרפו ספרי דת של יהודים (בעיקר ספרי תלמוד). הפקודה ניתנה על ידי מלך צרפת דאז, לואי השביעי, ואושררה על ידי האפיפיור.
    אגב, ויקיפדיה כבר עדכנה את אירוע השריפה 2019. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%AA%D7%93%D7%A8%D7%9C%D7%AA_%D7%A0%D7%95%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%90%D7%9D_(%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%96)

    • galithatan  ביום 16 באפריל 2019 בשעה 10:07

      כן, צריך לזכור גם את זה, ותודה שהארת את עינינו. אגב, באחד הביקורים שלי בעיר ירד גשם נוראי ולא היתה לי מטריה אז נכנסתי לנוטרדאם להסתתר. ואז, תוך כדי שהסתובבתי בפנים כדי להעביר את הזמן, באה לי מחשבה (יש שיאמרו פרימיטיבית, לא אכפת לי) שמה פתאום אני כיהודיה מוצאת מסתור בכנסייה. אז יצאתי….

  • שלומית לוי  ביום 16 באפריל 2019 בשעה 14:14

    שמחה שכתבת על זה. דיברתי היום על הנוטרה דאם עם חברה שלי והיא ממש פרצה בבכי. לגבי מה שתרצה כתבה, אני חושבת שיתרון של המרחק בזמן מאפשר להתעלם מהרבה דברים. (זה הרי לא רק מצב היהודים. זה גם מצב איכרים, הנשים, וכל מה שלא אצולה או כמורה. ) וממרחק הזמן ימי הביניים כל כך מרגשים, ומסעירים. ומימי הביניים -הגותיקה היא זו שהכי מרגשת. אותי, לפחות. אז כן. זה כואב. ממש כואב.

    • galithatan  ביום 16 באפריל 2019 בשעה 14:35

      לא יודעת אם לבכות בגלל זה, אבל זה בהחלט מוציא משיווי משקל.
      ממרחק הזמן ימי הביניים מסעירים אותנו – האדריכלות במיוחד, אבל לא רק, גם האופנה – בעיקר כי לא חיינו באותם ימים. ואגב, אם היינו אז חלק מהמעמד הנמוך, הם היו נראים לנו הרבה פחות חיוביים…

להגיב על תרצה הכטר לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: