אל תחכו לגיל 72 בשביל לחיות

יש ספרים שאתה לא יכול לשמור לעצמך. לא רק שבאמת נהנית מהם, הם גם עוררו בך מחשבות. למשל, על כמה אנחנו משקיעים בקשרים עם הזולת מול התחמקות מהזולת. או, מה יישאר מהחברויות שאנחנו מטפחים עכשיו, כשנהיה בני 70? במה כדאי להשקיע רגשית, איפה חשוב לא לסגור את הדלתות, ועל מה אפשר לגמרי לוותר, כי מי אמר שצריך להיות בסדר עם כולם.

 תכירו את צ'זרה אנוניציאטה, אלמן נפוליטני בן 77. הוא מאמין שבתו עורכת הדין שונאת אותו ובנו הגיי מפחד ממנו, מוכן להקיף את הרחוב רק כדי לא לומר שלום לאנשים, ובאופן כללי מתאמץ מאוד על תדמית האנטיפת. אבל לא נראה לי שמישהו מהקוראים קונה את זה. למה? לא רק כי הוא מצחיק, אלא גם כי הוא הופך את הגיל הזה שבו נהיים מבוגרים-באמת, למדכא קצת פחות.

אנוניציאטה נמצא בדיוק במרווח הזה שבו אתה כבר לא נחוץ לחברה, אבל עדיין נחוץ לעצמך, ומבין שאין סיבה לרצות את האחרים. במקרה שלו זה לקח 72 שנה ו-112 יום ("העברתי חיים שלמים בנורמליות, ורק הסירחון שלה עושה לי חשק להקיא"), וכעת הוא נחוש לנצל את החיים עד הסוף. ולמה לא, בעצם, הרי אחד הדברים היפים בגיל השלישי הוא שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, גם ככה לא יהיה גיל רביעי שמתחרטים בו.

מלבד העלילה, שבה אנחנו פוגשים את השכנים המטורללים שלו, את הצעירה האומללה שהיא אישה מוכה ואת המאהבת הזונה שלו, הספר רצוף תובנות על הזקנה. בתמצית: זו תקופה שהיא פשרה מתמשכת. אתה מבין שלעשות בדיקות דם ולעקוב אחרי הערכים רק נותן אשליית שליטה. התכונות שלך מועצמות, כך שאם פעם היית סוציופת סוג א', היום אתה סוג א' משופר. דלוקס. אתה חושב שאתה לא צריך אף אחד, עד שאתה קולט שכבר אין לך אף אחד.

מהספר הזה לקחתי לי כמה משפטים. למשל,  "אם הייתי צריך לפתוח את הפה רק כשהייתי בטוח שמקשיבים לי, הייתי נשאר אילם כל החיים" (עמ' 109). או: "לעשות בדיקות דם ולעקוב אחרי הערכים נותן אשליית שליטה, אבל זה בזבוז זמן. אנחנו לא שולטים בכלום. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לחיות" (עמ' 80). וגם המשפט הקשה הבא: "בשביל אנשים מסוימים, היופי שהם פוגשים כמבוגרים לא עוזר לבטל את הריקבון שהם נושאים איתם מהילדות". בשורה התחתונה, אל תחכו לגיל 72 (ו-112 יום) כדי לעשות מה שבא לכם.

אמרנו שהגיבור הוא מנפולי? העיר האיטלקית התוססת הפכה בעצמה לגיבורת הספרות המתורגמת של השנים האחרונות. רוברטו סביאנו, ארי דה לוקה, אלנה פרנטה, ועכשיו לורנצו מרונה, שמעניק לה תיאור מאוזן יחסית. בלי תובנה שלו על העיר הרי לא נצא מפה, אז הנה: בעיר הזו חוש השמיעה שימושי יותר מחוש הראייה, זאת עיר שמתגלה באמצעות הצלילים. אז סאלוט – לעיר, לגיבור, לספר ולסופר, שהוא, באופן מפתיע, רק בן 44.

הפיתוי להיות מאושרים, לורנצו מרונה, הוצאת כתר, 248 עמ'

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  ביום 13 בדצמבר 2018 בשעה 8:49

    היי גלית, עדיין לא שמתי את היד על הספר (שנמצא ברשימת הקריאה שלי) … הפוסט שלך מדרבן להגיע אליו. תודה.

  • עדה ק  ביום 13 בדצמבר 2018 בשעה 9:32

    שש המילים האחרונות בפוסט היו הפתעה של ממש. נשמע מסקרן (:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: