קולאז' מרשים של דמויות, תערוכות ורגעי אירוניה דקה. מתוך התערוכה "טעם אריסטוקרטי. אמנות עתיקה מאוסף בלפר", יוני 2015
צריך להודות על האמת: בדרך כלל, כמעט כל מופע תרבותי – במובן הרחב של המילה – מגיע לירושלים קצת באיחור. כלומר, אחרי שכבר עשה סיבוב משמעותי בתל אביב, ולפעמים אפילו במקומות נוספים בארץ. איכשהו, הרבה נתקעים בעליות של קסטל, ומתקשים לסחוב עד לעיר הקודש. והנה, באופן יוצא דופן למדי, הסרט "המוזיאון", שיוצא השבוע למסכי הקולנוע ברחבי הארץ (החל מחמישי 30.11), הוקרן כבר לפני למעלה משלושה חודשים בבית הנסן הירושלמי. איך זה קרה? נו, פשוט מאוד – הסרט עוסק במוזיאון ישראל, כלומר במידה מסוימת ירושלמי בעצמו. בתוך החומות.
לפני שמדברים על הסרט עצמו, צריך לומר משהו: מוזיאון ישראל הוא מהמקומות הבודדים בירושלים שמצליח לתת פייט מרשים להתרחשויות האמנותיות במרכז הארץ. נאמר זאת כך – את התערוכה שלו הציג האמן הסיני הנחשב איי וייויי דווקא כאן. אבל את זה לא תראו בסרט, כי זה התרחש אחרי שהסתיימו הצילומים.
גם בלי האמן הפרובוקטיבי והנחשב, הסרט מצליח להציג קולאז' מרשים של דמויות ושל תערוכות ברחבי המוזיאון, לפני ומאחורי הקלעים, עם רגעי אירוניה דקה שצריך עין רגישה במיוחד כדי להבחין בהם. העובדים, המנהלים, קהל המבקרים – הרואים והעיוורים, המתבוננים והממששים – המדריכה החיילת, משגיח הכשרות (שנאלץ להגן רעיונית על מוצגים 'בעייתיים' לאנשים דתיים, ועושה את זה יפה), והשומר בהיכל הספר שרוצה לשיר לכבוד ירושלים אבל לא מרגיש שיש לו את הזכות (מבחינתי זה רגע השיא של הסרט).
השאלה היא עד כמה לאנשים אכפת מהפרקטיקה של ההתנהלות היומיומית במוזיאון. מתוך התערוכה "אבולוציה ותיאוריה", צדוק בן דוד, מאי 2015
גם למנהל המוזיאון ג'יימס סניידר יש כאן מקום, אבל הוא קטן מהצפוי, וזו בחירה מעניינת של הבמאי רן טל – שבעצם אומר לנו שנושא התפקיד החשוב ביותר לכאורה, הוא לא בהכרח זה שאנחנו צריכים לתת לו את מירב תשומת הלב.
בשנה החולפת נפרד המוזיאון מסניידר, אבל בזמן שצולם הסרט הוא עדיין שימש בתפקיד. הסצנה הבולטת שבה מופיע סניידר מתרחשת בזמן אחד מאירועי אגודת הידידים של המוזיאון. בין הנישוקים לחיבוקים, סניידר קובל בפני אחד מעוזריו, בנימוס אמריקאי אמנם, על החאפ-לאפ הישראלי. האמת, זה מפתיע שאחרי כמעט 20 שנה בארץ, הוא לא התרגל אלינו. ושוב, יש כאן אוזן רגישה, שידעה בדיוק מה לקחת מכל האירוע הפומפוזי.
לא בטוח שאם היו מצלמים עוד מאה שעות, גאולתו של הסרט הייתה מגיעה. ציירת עובדת על גרסה חדשה ל'אירוסין' של יוסל ברגנר, 1965. מתוך התערוכה "1965 היום", אפריל 2015
אני נוהגת להגיע למוזיאון ישראל בתדירות גבוהה יחסית, כמה פעמים בשנה. בשנים האחרונות אין כמעט תערוכה חשובה במוזיאון שלא ראיתי, ולזה אני תמיד מוסיפה ביקור באחת מתצוגות הקבע. על חלק די גדול מהביקורים האלה גם כתבתי כאן בבלוג. מדי פעם מופיע מול העיניים צמד המילים "אוסף המוזיאון", מה שמעורר בי מחשבות על המחסנים, הארכיונים והמעבדות שלקהל אין גישה אליהם.
סימני השאלה מתחילים לרחף: מהם הציורים, הפסלים, השטיחים והחפצים שאנחנו לא זוכים לראות, פשוט כי אין מקום? דווקא מזה היה מעט מדי בסרט, אבל כן מקבלים הצצה קטנה לדיונים על מה מציגים ומה לא, מה פוגע ברגשות של האחד על חשבון הרגשות של האחר, איפה כדאי לשים את הפסל הכבד, ולאן צריך להזיז אותו עכשיו (אז מה אם נשבר למישהו הגב מזה, אמנות לפני הכול).
ועכשיו אנחנו מגיעים לשאלה, האם "המוזיאון" צריך לצאת להקרנות מסחריות ברחבי הארץ, והאם הוא יכול לעניין את הציבור הרחב. הציבור הזה אמנם מגיע למוזיאון ישראל – המוזיאון הגדול והחשוב ביותר בארץ – אבל האם הוא מחובר אליו רגשית עד כדי כך, שיהיה לו אכפת איך נראית הפרקטיקה של ההתנהלות היומיומית במוזיאון? התשובה, לדעתי, עם כל הצער שבדבר, היא שממש לא. וזה בסדר גמור, זה לגיטימי.
האם הציבור שמבקר במוזיאון מחובר אליו רגשית עד כדי כך, שיהיה לו אכפת איך נראית הפרקטיקה של ההתנהלות היומיומית בו? צילום מתוך התערוכה "קיצור תולדות האנושות", מאי 2015
צריך לומר: "המוזיאון" אינו סרט מטלטל שחושף איזו התנהלות יוצאת דופן. זה סרט שמורכב מהרבה רגעים קטנים שנבחרו בפינצטה, מתוך שעות על גבי שעות של צילומים, כי הם הטובים ביותר לדעת הבמאי מתוך כל החומרים שצילם. לא בטוח שאם היו מצלמים עוד מאה שעות נניח, הייתה מגיעה גאולתו של הסרט, אבל אולי דווקא כן. זה משהו שקשה לדעת, כי בסרט דוקומנטרי תמיד צריך לעצור מתישהו, ולהגיד 'עד כאן צילמנו, ומכאן אנחנו הולכים לחדר העריכה'.
במצב הקיים, לדעתי לא מובאים בסרט סיפורים מספיק דרמטיים שמצדיקים את הדרמה של היציאה מהבית, השקעה בבייביסיטר, חיפוש חנייה וכן הלאה. הבנזוג, שאינו חובב סרטי דוקו, דווקא היה מופתע לטובה מהיכולת של טל לתפוס את הניואנסים הקטנים שמשאירים אותך ערני. אבל כפי שאני רואה את זה, אין ב"המוזיאון" מספיק יצרים או קונפליקטים: הם מגיעים במשורה, בלי להתפתח יותר מדי. מה אומר לכם, באסה. כלומר, עד שכבר הקדמנו את תל אביב.
המוזיאון, ישראל 2017, 74 דקות. במאי: רן טל
גט א לייף. סטייל 
תגובות
מוזיאון ישראל הוא בוודאי המוזיאון בהא הידיעה. הרבה יותר גדול, מקיף, חדשני, עם תערוכות קבע ותערוכות מתחלפות יוצאות דופן. כעת נראה איך הקהל יתייחס לסרט. לי ברור ואפילו מובן מאליו שציבור מצומצם בלבד ירצה לצפות בסרט.
אין ספק, שזה מקום טוב להטעין בו את הנפש.
אם לך ברור מה שלי ברור, נותרת השאלה מדוע הסרט יוצא להקרנות מסחריות. למה לא לבחור בשידור בטלוויזיה ובפסטיבלים? קטונתי מלהבין.
צודקת
אני מסכימה ולא מסכימה. כל סרט וכל יצירה הוא ליודעי חן, או יותר נכון לקהל שלו, כמו שלא כל אחד מבקר במוזיאון. ויש הבדל גם בין אלו המבקרים כדי לצאת לידי חובה לבין אלו הבאים בזמן "מבצע" או בשביל הילדים או מה שזה לא יהיה. ראיתי את הסרט על המסך הגדול והרגשתי שהוא מצוין, מעביר את כל הניאונסים, פותח שאלות וגם מעביר אסתטיקה ייחודית, שוב כמו מוזיאון… שאלת הצפיה, המלווה ועולמו מאוד נמצאים בסרט מהפתיחה ולכן לדעתי הסרט מתאים מאוד להקרנות מסחריות, שוב בשביל הקהל שלו. סרט דוקומנטרי המתחים והקונפליקטים בו הם לרוב יותר פנימיים ועדינים, ולדעתי במובן הזה הסרט עושה את העבודה…. אני נהנתי וחושבת שמי שיבחר בו יהיה מרוצה.
על כך שמי שחובב מוזיאונים בכלל, או מוזיאון ישראל בפרט, ייהנה מהסרט – אין לנו ויכוח.
אבל אני טוענת שמראש מדובר בקהל מאוד מאוד מצומצם, ולכן אין הצדקה להקרנות מסחריות ברחבי הארץ. אבל איך אומרים: ימים יגידו. אני אשמח לגלות שאני טועה.
לאביגייל, גם אני סבורה שסרטים קולעים לטעמם של פלחי אוכלוסייה שונים. במיוחד כשמדובר בז'אנרים (סוגות) כגון, קומדיה, מתח, בדיוני, דוקומנטרי. לשאלה, האם הסרט המדובר כאן מצדיק הקרנה ציבורית-מסחרית אפשר להשיב ב"תלוי". אם השיקול הוא כלכלי, והוא בעיקר כלכלי, אין הצדקה.