טוסי על זה – פרויקט מיוחד לבלוג. חלק א'

בפעם הראשונה שבה עלתה האפשרות שאהיה בחו"ל לבד, הייתי מלאת חששות – איך אני אסתדר, מי יאזן אותי בקבלת ההחלטות, אפילו נושא הארוחות נראה לי הרה גורל. כשדיברתי על כך עם השותפה שלי לדירה דאז, היא הגיבה לפחדים שלי בביטול. היא טסה המון לבדה, וזה נראה לה כמו הדבר הכי טבעי לעשות. איפה ההתלבטות, היא לא הבינה. אחרי כמה שעות ברחוב האירופי, גם אני לא הבנתי מה עצר אותי עד אז. הייתה בזה עוצמה מסוג שלא הכרתי, ושלא ידעתי שאפשר להרגיש.

העוצמה הייתה בעיקר בשעות היום. כשנתקלתי באפשרות ללכת לקונצרט בכנסייה בלילה, שוב עלו ההתלבטויות והחששות מלפני הנסיעה. התקשרתי לאימא שלי, וגם היא, כמו השותפה, לא הבינה מה הבעיה, וחוץ מזה ההורים שלי ממהרים לאנשהו אז ביי. עם גישה כזו לא הייתה ברירה אלא לממש את התוכניות התרבותיות שלי, ורק ליתר ביטחון לקחתי איתי מטריה עם שפיץ – אם מישהו ינסה לתקוף, אמרתי לעצמי, זה יהיה אמצעי ההגנה.

בפעם השנייה זה כבר היה יותר קל, ובכל זאת כשנהג המונית שלקח אותי לשדה התעופה שאל עם מי אני טסה, לא היה לי האומץ להגיד שלבד. אמרתי לו שאני טסה עם חברים. הוא המשיך לשאול שאלות, ואני התחלתי להצטער שאני מסתבכת בשקר. עשר שעות קדימה ואני בחו"ל שלי, מחליטה לתת לעצמי חיזוקים חיוביים, כלומר פרסים על הצלחות. למשל – אם אני מצליחה להגיע למקום מרוחק מסוים בלי לבזבז על זה יום שלם, דבר ראשון אני הולכת לגלידרייה המפורסמת של העיירה, וקונה לי שם פרס מתוק. וזה עבד. וגם היה טעים.

כשמטיילים לבד מספיקים המון, אבל לא תמיד יש עם מי לדבר. כשעומדים בתור קצת משתעממים, כשאוכלים בשולחן לאחת זה קצת מביך, כשמסתובבים בערב זה לא תמיד סימפטי. אבל שוב: זה עוצמתי. וקשה להתחרות בתחושות שטיול כזה במקום אחר בעיר זרה מייצר. לטוס לבד מחייב אותך לצאת לא רק מאזור הנוחות אלא ממש מהעור שלך. ומדהים מה שזה יכול לעשות, אם רק מתמסרים לדבר ולא עסוקים בלהילחם בו.

כשחיפשתי עוד נשים שטסות לבד ויסכימו לדבר על כך, לא שיערתי את כמות התגובות ועשרות הפניות שאקבל. אני שמחה להציג כאן חלק מהנשים המדהימות שלא נכנעות לתכתיבים חברתיים אלא בוחרות לעשות מה שטוב להן. מי שמתלבטת אם לוותר על חופשה רק כי אין לה "עם מי לנסוע" – כדאי לה לקרוא מה שיש להן להגיד. חלקן היו פעם ממש כמוך. ואז הן שינו גישה מהקצה אל הקצה.

את החלק השני של הפרויקט, עם עוד נשים משובחות, ניתן לקרוא כאן.

*

"גיליתי שאני מסוגלת להתמודד גם עם סטוקר". ורד כהן ברזילי מחוץ ל-ICC בהאג

"חוזרת להיות אישה, ומתנתקת מהאימהות"

ורד כהן ברזילי,  Novel Rights (ספרות לזכויות אדם)

"לפני עשור בערך טסתי לאמסטרדם, האג ולונדון, לשבוע וחצי. הכי הפחיד אותי לעזוב את הילדה (היא הייתה יחסית קטנה והיו לי רגשי אשמה כבדים). חששתי גם להתהלך לבד ברחובות בלילה, או לעבור ממדינה למדינה. בנוסף, באותה תקופה נשים לא נסעו לבד הרבה, ולכן זה תמיד עורר חשד בביטחון בנמל התעופה. המזוודה שלי הייתה נבדקת באופן תמידי, והתשאולים היו ארוכים מאוד. זה לא היה נעים, אבל עם הזמן זה הפך למראה יותר שגרתי גם עבור בודקי הביטחון בנמל.

"היתרון הגדול ביותר של נסיעה לבד הוא עצמאות, שחרור. כאימא לילדות היום שלי עמוס במטלות סביבן. בנסיעות לבד אני חוזרת להיות אישה, ומתנתקת מהאימהות לזמן קצר. זה זמן חשוב למילוי מצברים. כנ"ל גם בזוגיות. פרידות דווקא חיוביות מפעם לפעם. נחמד להרגיש געגוע, ולדעת שמתגעגעים אליי. נסיעה זו גם הזדמנות נהדרת לפגוש אנשים. יש לי חברות שנפגשנו אקראית במטוס. ברברנו ללא הפסקה, ואנחנו בקשר טוב עד היום.

"אני לוקחת איתי ספרי קריאה, זה תמיד משרה בי ביטחון ונותן הרגשה של בית. המלון בלונדון היה ישן והדלת רעועה אז העברתי את המזוודה בצמוד לדלת – לאבטח את הכניסה לחדר. זה מוביל אותי לחיסרון הגדול ביותר – בדידות, ובעיקר התמודדות גם עם מצבים לא נעימים.

"במילאנו עקב אחריי בחור. זה היה בראשון בצהריים, כולם היו בכנסיות, והחנויות ברובן היו סגורות. הוא ביקש שאעצור להכיר אותו, אמרתי שאני לא מעוניינת, אבל הוא המשיך והתעקש. ראיתי התקהלות קטנה של אנשים, אז נעצרתי לידם. גם הוא נעמד בצד וחיכה לי. הם נכנסו לאיזה חנות, ואני הלכתי אחריהם. הם שאלו אם יש בעיה, והסברתי להם שהבחור שבחוץ מטריד אותי. אב המשפחה, שהיה גבוה וגדול ממדים, הציע ללוות אותי למלון שהיה ממש בסמוך.

"הבחור לא עזב אותנו, השניים התעמתו מילולית, אבל הבחור התעקש והגיע אחרינו עד למלון. במלון ביקשנו שיזמינו משטרה, אבל הפקידה בדלפק אמרה שהוא בוודאי ילך, ובינתיים עשתה לי צ'ק אין. עליתי לחדר, התארגנתי לקראת פגישה, ולפתע שמעתי נקישה בדלת. המנקה התבקשה למסור לי שלא ארד מהחדר ואנעל את עצמי, כי הבחור נכנס פנימה ומחפש אותי (הוא טען שיש לו מסר להעביר לי מאלוהים). הייתי בחדר בערך חצי שעה עד שהמשטרה הגיעה.

"הם ניסו להפחיד אותו ולהבריח אותו מהמקום, אבל זה לא ממש עזר, והם עצרו אותו. זה היה אירוע לא נעים. בעיקר חששתי שהוא יחזור למחרת, אבל דאגתי שילוו אותי ושבמלון יפקחו עין. זה היה אירוע מכונן, אבל גיליתי שאני מסוגלת להתמודד גם עם סטוקר.

"נסיעות לבד נותנות בגרות ועצמאות, וגם מאפשרות לך לבדוק איך את מתמודדת עם מצבים מיוחדים. פעם אחת הרכבת שבה נסעתי התקלקלה, והיה חשש שאפספס את הטיסה שלי. הציעו לי באיזשהו שלב לרדת ממנה, ולנסות לתפוס מונית למלון. זה היה באמצע שום מקום מחוץ ללונדון, מקום חשוך מאוד עם כמה אנשים די מוזרים, ושום מונית ברקע. נלחצתי מאוד, בייחוד כי הבנתי שאפספס את הטיסה.

"בסוף מישהו הזמין לי מונית, ו'טסתי' איתה לשדה התעופה. זה לא עזר, וחיכיתי שם לילה שלם לטיסה הבאה. לכאורה מצב לא נעים בכלל, אבל גיליתי שם הרבה מאוד אנשים וסיפורים מעניינים, שזה לא היה נורא כמו שחשבתי".

*

"הרווחתי כמה דרגות של חירות אישית ומנטאלית בזכות הטיולים שלי לבד". רותם שחבר בהודו

"אם אתה רוצה להכיר מקומות מוצלים בעצמך, צא לבד למסע"

רותם שחבר

"אני אוהבת לטוס לבד. כל החוויות הכי טובות והכי גרועות קורות לך כשאתה לבד. אם אתה רוצה להכיר מקומות מוצלים בעצמך, צא לבד למסע. אתה אף פעם לא יודע במי תפגוש בדרך ועם מה תצטרך להתמודד, אבל שום חוויה לא תעצב אותך חזק יותר מהמסע לבד.

"מה הכי מפחיד? לחצות את הגבול, ולהגיע לתרבות אחרת. אני זוכרת שחציתי את הגבול מלאוס לסין, הגעתי לעיר ג'ינגחונג, לא הצלחתי להוציא כסף מקומי, ונתקעתי בלי כסף, אוכל, מקום לינה, gmail או פייסבוק לתקשר עם העולם. בסוף, תיירת בת 24, קוסמטיקאית מתאילנד, הציעה להלוות לי את הכסף עד דאלי, עיר מרכזית שבה בבנק אוף צ'יינה הוציאו לי כסף. כמובן שהחזרתי לה את הכול עם טיפ. אבל אני לא ביקשתי ממנה דבר – היא ראתה את המצוקה שלי, והתנדבה לתת.

"המסקנה שלי היא שאתה אף פעם לא לבד בחו"ל. דווקא המצב הבסיסי הזה של הלבד מאלץ אותך להיפתח ולפתוח את עצמך לעולם יותר, ולהכיר יותר אנשים. אני תמיד עומדת בתחנות מרכזיות או שדות תעופה, סוקרת אנשים, מתחברת לאינטואיציה שלי מי מהם יודע את הדרך, ופשוט הולכת על זה.

"היתרון הגדול של הנסיעה לבד הוא ממד הספונטניות והחירות. אתה פתוח למיליון אפשרויות שלא היו קורות לך כשאתה ביחד. וזה גם החיסרון הגדול של הנסיעה לבד, שאתה מבין שתמיד יש משחק עדין בין חירות לביטחון – כשהכול פתוח, הכול גם חשוף ופגיע יותר. אתה צריך להיות תמיד מפוקס ותמיד בשליטה.

"אני מסתכלת על הנסיעות הללו כעל מסע. מסע הוא אף פעם לא רק חיצוני, הוא גם פנימי. החשיפה לתנודות מאלצת אותך להיות גמישה יותר, מדויקת יותר, חזקה יותר, אמיצה יותר ואסרטיבית יותר. אני הרווחתי כמה דרגות של חירות אישית ומנטאלית בזכות הטיולים שלי לבד.

"למי שמתלבטת אני יכולה לומר: קחי בחשבון שכן, את תמצאי את עצמך בסיטואציות שלא תכננת או במצבים לא נעימים, אבל בסוף אלו יהיו החוויות שהכי יעצבו אותך, אז אל תפחדי מהן, תחבקי אותן".

*

"האפקט הוא כמו אחרי מדיטציה טובה". ליאור קרנכל בשדה התעופה

"להעמיד פני מקומית"

ליאור קרנכל, מנהלת השקעות בקרן הון הסיכון מנגרוב קפיטל פרטנרס

"הטיסה הראשונה שלי אי פעם לבד הייתה בגיל 13. שנה לפני כן יצאנו לשליחות בריו דה ז'נרו, ברזיל, ובקיץ נסעתי לבקר את החברים שלי בארץ. ענדתי תג שם מיוחד שהעניק לי כל מיני זכויות והתרגשתי מאוד. אני חושבת שפחדתי בעיקר לפספס את טיסת ההמשך באירופה, מסיבות שאינן תלויות בי. בפועל גיליתי ששעות הטיסה לבד הן זמן איכות קסום שלי עם עצמי – קראתי את הספר שהבאתי עמי מההתחלה ועד הסוף, צפיתי בשני סרטים, כתבתי במחברת. כל כך הרבה זמן איכות שלי עם עצמי.

"לפני מספר חודשים טסתי לבקר את הוריי בברזיל לראשונה עם נעמי שהיתה בת שלושה חודשים. זו היתה הפעם הראשונה שחששתי לטוס לבד, אבל אפילו במקרה זה שמחתי לגלות שהמציאות היתה פשוטה מהתסריט שדמיינתי – נעמי בכתה עשר דקות במצטבר, ושאר הזמן ישנה ואכלה. אנשים טובים בדרך סייעו והפכו את החוויה לנעימה עוד יותר.

"כיום אני טסה אחת לשבועיים ללוקסמבורג למשרד הראשי שלנו, בכל פעם ליומיים-שלושה. אני אוהבת ללכת ברחוב ולהעמיד פני מקומית – להיכנס לבית קפה שבו התפריט בשפה המקומית, לקנות יוגורט בסופר, לקנות ספר בחנות ספרים אפילו שאני לא מבינה את השפה. אני מסמנת לעצמי על המפה בפלאפון (וגם על מפה פיזית שלוקחת מהמלון במקרה שהסוללה חלשה) את מיקום המלון, ומרשה לעצמי ללכת לאיבוד ברחובות הקרובים.

"היתרון הגדול ביותר הוא השקט. האפקט הוא כמו אחרי מדיטציה טובה – פתאום הרעש של היומיום והשיח האינסופי דועך, ולאט לאט המחשבות מתפוגגות עד לכדי בהירות נעימה. החיסרון הגדול ביותר הוא הגעגוע – ככל שהחוויה מעניינת וכיפית יותר, כך עולה הרצון לשתף אותה עם אנשים קרובים.

"הנסיעות לבד נותנות לי תחושת מסוגלות גבוהה – אני מסוגלת להסתדר לבד, אני יכולה לפתור בלת"מים גם במדינה זרה, אני יודעת ליהנות מזמן שלי עם עצמי. אני תמיד חוזרת עם תובנות בנוגע לדברים שהטרידו אותי, לפעמים במשך ימים ארוכים, ופשוט לא הספקתי לחשוב עליהם לעומק בתוך השגרה הסוחפת. בנוסף, אחרי כמה ימים לבד, עם החזרה הביתה אני מלאה ברצון לתת, להקשיב, להכיל ולהעניק לסביבה הקרובה שלי, ורואה בכך הזדמנות ופריבילגיה במקום חובה.

"נסיעה לבד זאת הזדמנות נפלאה לצמוח, לצאת מאזור הנוחות ולהסתכל על החיים מרחוק – במלוא מובן המילה".

*

"העצה שלי למי שחוששת מטיסה לבד לחו"ל: תתחילי בנסיעה למקום שכבר היית בו בעבר, יש לך זיכרון טוב ממנו, ולא הספקת כל מה שרצית". עדי זמיר

"כמו לעלות לאוטובוס"

עדי זמיר, מייסדת ומנכ״לית Pink Of View

"הנסיעה הראשונה שלי לבד הייתה אחרי תקופה ארוכה שלא נסעתי. הייתי מאוד דרוכה, לא 'שלטתי' בתהליך – מה לפני מה וכו'. הכל נראה לי ארוך ואינסופי, למרות שהיה מדובר ביעד אירופי. הפחיד אותי שמשהו ישתבש, בעיקר בהיבט של לא מוכר/השפה לא שגורה, ואנגלית לא תמיד פותרת. בסופו של דבר, הכל היה טוב! נשברה לי הידית של המזוודה כשקיבלתי אותה, והייתי צריכה לגרור אותה באופן כלשהו, אבל זה היה בקטנה.

"היתרון בנסיעה לבד הוא בשקט ובגמישות, בלי צורך בתיאום וסנכרון. החיסרון הוא שיש חוויות שעם אדם נוסף הן מעניינות יותר, זכורות יותר. עם אחרים השהייה פורה יותר, כי יש אפשרות להיחשף לדברים שאולי לא הייתי בוחרת לעשות בעצמי.

"לאחר נסיעות מרובות לבד, בעיקר במסגרת העבודה, יש ביטחון ביכולת להסתדר בכל מקום, לא משנה מה השפה המדוברת או באיזו שעה נחתת. המטוס הופך להיות חוויה כמו לעלות לאוטובוס. העצה שלי למי שחוששת מטיסה לבד לחו"ל – תתחילי בנסיעה למקום שכבר היית בו בעבר, יש לך זיכרון טוב ממנו, ולא הספקת כל מה שרצית. היום יש אפשרות לסיורים מוזמנים, גם בעברית, שיאפשרו לך הכרות ראשונית והתרגלות לשפה/למאפייני האזור, ויתנו לך ביטחון להמשיך בנסיעה הזו ולאחריה. יש גם קבוצות ייעודיות ברשת, שבהן ניתן להתעדכן ולהיערך, דבר שמקל על חוסר הוודאות וסימני השאלה".

*

"חו"ל לבד זו לא מחלה. זו בחירה". דבורית שרגל / צילום: אביב פרס

"לפגוש את עצמך"

דבורית שרגל, במאית קולנוע תיעודי (בשישי האחרון נערכה הקרנת בכורה לסרטה "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?")

"כל חיי טסתי לכל מקום כמעט בעולם לבד. ברוב המקרים לאירופה, אך גם להודו. לא הפחיד אותי כלום מעולם. החיים לבד מועדפים עליי, וטיסות לחו"ל הן חלק מהחיים. רק בטיסה הראשונה שלי לחו"ל טסתי עם חברה. בשאר הטיסות – לבד. תמיד היה כיף.

"חו"ל לבד זו לא מחלה. זו בחירה, ואין על מה להתגבר. את אדונית לעצמך ועושה מה שבא לך ומתי שבא לך, בלי צורך להתחשב ברצונות ובזמני קימה וארוחה או העדפות טיוליות של אחרים. הנסיעות האלה גם נותנות לי הרבה מקום לחשוב, שהרי זו יציאה מהשגרה ולא עוסקים במטלות היומיום. המינוס יכול להיות, למשל, בשדה התעופה, כשאת צריכה לקחת את חפצייך לשירותים, או כשאי אפשר להתחלק בעמידה בתורים לבידוק. אבל זה כלום לעומת שפע היתרונות.

"אני חושבת שאם אישה לא מסוגלת להיות לבד, חוששת כל הזמן ממה יגידו או מה יחשבו עליה והבדידות מאיימת עליה, שתישאר בבית. חבל על מאמצי השכנוע כי אישה כזו תסבול ותחוש אומללה. כל אישה אחרת שאוהבת להיות עם עצמה, תיהנה. וגם נשים שברגיל חיות בחיק משפחה, עם בן/בת זוג וילדים, יכולות לעשות את הניסיון הזה, ולפגוש את עצמן ולהיות עם עצמן יותר מכמה דקות במקלחת פעם ביום".

*

"הדרך הטובה להתגבר על לבד בחו"ל היא להיות בן אדם שמסוגל להיות לבד גם בארץ. בקיצור, להתבגר". מרים קוץ בלונדון

"לאף אחד לא אכפת. וזה כל הכיף"

מרים קוץ, סופרת, עורכת ומתרגמת

"הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל, בגיל 20, הייתה לבד – טסתי לניו יורק, בפברואר, ולא מצאתי מישהו שרוצה לבוא באותו זמן. כיוון שלא ידעתי מה זה בכלל טיסות לחו"ל, לא ידעתי אם יש דברים שצריך לפחד מהם. שום דבר לא הפחיד אותי, בגיל 20 לא פוחדים מכלום. בפועל, זה היה מעולה. הדבר היחיד שלא צפיתי הוא שיהיו רגעים שארצה לדבר, ולא יהיה לי עם מי.

"הדרך הטובה להתגבר על לבד בחו"ל היא להיות בן אדם שמסוגל להיות לבד גם בארץ. בקיצור, להתבגר. היתרון הגדול הוא שעושים בדיוק מה שרוצים ומתי שרוצים. החיסרון הוא שאין מי שיצלם אותך. כשהייתי צעירה לנסוע לבד היה בעיקר הרפתקה ונתן לי אומץ. היום – שקט מוחלט. זה ממש לא משנה מה יש בחוץ, מה שחשוב הוא שאת לא צריכה לזמן מה להיות קשובה לשום רצון של אף אחד מלבד עצמך. אני מוצאת בקלות שקט גם ביום שלם של שוטטות בקובנט גארדן. אני עם עצמי, לכל היותר צריכה להגיד שלום, תודה סליחה ובבקשה.

"למישהי שמתלבטת האם לנסוע לבד אני אומרת: תמיד לא לוותר על שום דבר ועל שום חלום, ככל הניתן. אפשר לכוון את היעד למקומות בהם כולם לבד ממילא, או שכולם זרים ממילא, כמו לונדון וניו יורק. אף אחד לא יוצא דופן שם במיוחד, כולם יוצאי דופן. מעשי יותר יהיה לנסוע למקום בו השפה בשליטה, אנגלית למשל, ויש מה לעשות בערב – תיאטרון הוא אפשרות".

כי גם ככה יושבים לבד בחושך ומרוכזים במה שקורה על הבמה? 

"מה פתאום, כי זה כיף! זה נותן אפשרות לצאת בערב למקום שיש בו עניין, והרבה אנשים שהעניין העיקרי שלהם הוא לראות הצגה. להיות לבד כמה ימים בחו"ל זה לא משהו מפחיד שצריך לנסות למצוא פתחי מילוט ממנו. אני חושבת שזו הישראליות שלנו, מעורבת בקמצוץ ורשאי, שגורמת לנו לחשוב שכל העולם מתעניין רק בנו, והגברת סמית הרגע מירפקה את בעלה, מר סמית, ואמרה לו, תראה, הגברת הזאת נמצאת כאן לבד! אבל זה לא ככה, לאף אחד לא אכפת. וזה כל הכיף. חופש מוחלט".

*

"היו לי שיחות ומפגשים עם אנשים שלא היה להם סיכוי אילו טיילתי עם חברה". שחר שילוח ואנשי שואר בכפר על יובלון בוצי של האמזונס

"הפטנט הוא פתיחות"

שחר שילוח, אשת תוכן המתמחה בנושאי סביבה, עוסקת בליווי תעסוקתי של בעלי מגבלות

"נסעתי לבד כמה פעמים לכל מיני מקומות, אבל שתיים מהחוויות הכי חזקות היו נסיעה להודו ונסיעה לקניה. שתיהן לפני יותר מעשר שנים. לא פחדתי לנסוע לבד – הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל אי פעם הייתה 'הטיול הגדול של אחרי הצבא' לדרום אמריקה, נסעתי עם חברה, אבל התפצלנו אחרי חודש ובמשך כחצי שנה טיילתי לבד. אז ידעתי שאני בסדר עם זה, ושזאת הזדמנות להכיר אנשים חדשים – חלקם מרתקים ומדהימים שהפכו לחברים, חלקם כאלה שאפשר לשתות איתם צ'אי או קפה פעם אחת ולא להיפגש יותר.

"הפטנט הוא פתיחות. לא לחשוש לשבת לבד במסעדה או להצטרף לשולחן של מישהו, לדבר עם זרים, ולא להיתקע בתוך חבורה קולנית שאף אחד לא רוצה להתקרב אליה. אם בכל זאת נשארים לבד, אז הולכים לישון מוקדם וקוראים הרבה ספרים.

"היו לי שיחות ומפגשים עם אנשים שלא היה סיכוי שיקרו, אילו טיילתי עם חברה או בחבורה – אירוע שבטי של וואוראנים ביער גשם באקוודור, בירה עם בן של מיסיונרים שווייצרים בקניה, או בישול ארוחת צהריים עם פליט טיבטי בהודו. החיסרון הוא שיש דברים שאי אפשר או לא נעים לעשות לבד, כמו טרקים או שוטטות במקומות מסוימים בלילה, או סתם לצאת בערב לבירה.

"מי שממש חוששת מנסיעה לבד יכולה לארגן לעצמה מסגרת כלשהי שתשמש כבסיס לחזור אליו. אני נסעתי להודו ארבע פעמים, תמיד לבד, אבל בכולן הייתי קשורה לבית החולים הטיבטי בדהרמסלה, שבו עשיתי פרויקט התנדבותי קטן, וככה הכרתי אנשים והיה לי משהו קבוע בסדר היום".

*

"הרבה אושר שאני נוסעת להגשים חלומות, ולחלום קצת כשאני שם". גלית שדה במגרש הכדורגל

"כל אחת צריכה לפחות פעם אחת"

גלית שדה, מתפעלת בקרה

"הנסיעה הראשונה לבד הייתה לברצלונה לשתי הופעות של דפש מוד בנובמבר 2009. למרות שכבר הייתי בברצלונה לפני כן, פחדתי שלא אסתדר בגלל שעבר הרבה זמן מהפעם הקודמת (שבע שנים) ובגלל השפה. בפועל, היו הרבה יותר דוברי אנגלית משזכרתי, וישר נזכרתי במקומות.

"אני אוהבת וזקוקה ללבד מדי פעם, כך שזה היה מצוין. מצד שני, אני תמיד אני פוגשת אנשים כשאני בדרך ליעד, להופעה או למשחק כדורגל, והשיחה מתגלגלת. לפעמים ישראלים, ולרוב לא ישראלים – וזה עוד יותר מעניין.

"הנסיעות לבד נותנות לי ביטחון שאני יכולה להסתדר בכל מקום כמעט. הרבה אושר שאני נוסעת להגשים חלומות, ולחלום קצת כשאני שם. היתרון הגדול בנסיעה לבד הוא שלא צריך להתפשר, עושים כל מה שרוצים. החיסרון הגדול – אין מי שחווה איתי את הטיול, ואם לא אתעד אותו בתמונות או בכתב, הוא יישאר רק בזיכרוני.

"לדעתי, כל אחת צריכה להתנסות לפחות פעם אחת בנסיעה לבד. לא לוותר על משהו שרוצים, רק כי אין עם מי לנסוע! לי זה פתח עולם ומלואו, עכשיו אני כבר לא זוכרת איך זה לנסוע עם עוד אנשים".

*

"למי שמתלבטת אני אומרת: בחיים אל תוותרי על כלום. אם את מתלבטת, סימן שאת רוצה". עידית תמיר על הר בהודו

"לפגוש את התרמילאית שבי"

עידית תמיר, מנחת קבוצות ומאמנת אישית לחיים טובים באמצעות שיטת NoMoreDiets

"נסעתי לחו"ל כמה וכמה פעמים לבד, גם במסגרת עבודה וגם סתם כי הייתי צריכה אוויר. נסעתי גם לשבועיים להודו כשהתרמילאי שלי היה שם, ורציתי לפגוש את התרמילאית שבי. אני לא ממש זוכרת פחד שקשור לנסיעות לבד, אולי קצת אי נוחות מללכת לאכול בערב לבד במסעדה. מה שעזר לי זה הספרים שלקחתי איתי, מחברת ועט או אייפד, לכתוב ולהוציא החוצה את מה שאני רואה/ מתרשמת וסופגת.

"היתרון הגדול בלבד הוא שאת עושה רק מה שבא לך, בלי להתחשב ברצונות של אחרים. החיסרון הוא שאין עם מי לחלוק את זה במיידי. במישור הרגשי נסיעה לבד תורמת לתחושת העוצמה והמסוגלות שלי. אם אני רוצה לעשות משהו, אני פשוט צריכה לעשות אותו.

"למי שמתלבטת אני אומרת: בחיים אל תוותרי על כלום. אם את מתלבטת, סימן שאת רוצה. וכשיש ספק אז אין ספק, ולכן תסעי. מניסיוני, אנחנו לא מצטערות על מה שאנחנו עושות, אלא רק על מה שאנחנו לא עושות".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  ביום 22 באוקטובר 2017 בשעה 10:28

    רעיון מצויין לרשימה! בעיני מה שאת מתארת היא תופעה המתאימה לטיפוס, לאישיות חברתית מסויימת (טיפוס מופנם מול טיפוס מוחצן וחברותי – למעשה ספקטרום של טיפוסים). הטיפוס החברותי שוחה כמו דג במים בכל מקום. זה גם עושה לו/לה טוב להיות ציפור דרור ולעשות מה בראש שלה/שלו. וההיפך מכך המופנם.

    • galithatan  ביום 22 באוקטובר 2017 בשעה 13:18

      אני שייכת למופנמים. טיסה לחו"ל לבד היא משהו שמחייב אותי לצאת מאזור הנוחות, ולגלות על עצמי דברים חדשים. כך שזה לא בהכרח מתאים רק לאישיות חברתית מסוימת. מתאים גם למי שמעז להשתנות…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: