שלח לי שקט

קשה לדמיין מה עבר על טימו ורנר, כשעלה על כר הדשא של אצטדיון וודאפון באיסטנבול. על פי עדותו שלו, ביום המחרת, הוא סבל שם מאוד. לא סתם הוא ירד אל הספסל כבר בדקה ה-32. מתברר שהוא לא היה מסוגל להתמודד עם הרעש האדיר שייצרו אוהדי הקבוצה הביתית, בשיקטאש. כבר אחרי תשע דקות ביקש החלוץ מרופא הקבוצה אטמי אוזניים, וכמה דקות אחר כך ניגש למאמן וטען כי הוא סובל מקשיי נשימה ומסחרחורת. "מדובר ברעש מחריש אוזניים, שהלחיץ את השחקנים. זה היה יותר מדי עבור חלקם", הסביר המאמן בתום המשחק שבו הפסידה קבוצתו 2:0.

התמודדות עם רעש אדיר, פיזי ומנטלי, היא כבר חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו, אבל כנראה שאפילו לאנשים שרגילים לפעול בתנאים שרחוקים מאלה שבאולמות קונצרטים יש איזשהו גבול. כשהרעש באוזן הופך בלתי סביר, גם השקט הנפשי נעלם באחת. פשוט אי אפשר לתפקד. אבל מה קורה במקרה ההפוך, כשהשקט כמעט מקפיא? (אם להישאר בעולם הכדורגל: תחשבו על משחק רדיוס בלי קהל).

"אנשים מפחדים מהשקט", כותב ארלינג קאגה בספר 'שקט בעידן הרעש'. "כל צרותיהם של בני האדם נובעות ממקור אחד, והוא אי היכולת שלהם לשבת בשקט בחדרם", הוא מצטט את הפילוסוף בן המאה ה-17, בלז פסקל. זה נכון, אם כי נראה שהיום הרבה יותר קשה להשיג רוגע. יש לזה אפילו אישוש אקדמי: במחקר שפורסם לפני כשנתיים וחצי נמצא שאנחנו מאבדים את הריכוז בכל שמונה שניות, יותר גרועים מדג זהב.

ספר שתת-הכותרת שלו היא 'איך להתנתק מהעולם וליהנות מהרגע', הוא בהכרח נזיפה על אורח החיים המודרני העכשווי. ואכן, כבר בהתחלה מספר קאגה הנורבגי על המסע שערך לבדו באנטרקטיקה, כשהוא מנותק מכל ציוויליזציה, שקוע בשקט של עצמו. את המסע הזה הוא מהלל יותר מפעם אחת במהלך הספר, אולי כדי להראות שנאה דורש נאה מקיים. אבל החוכמה, לדעתי, היא למצוא את השקט בתוך השגרה ולא רק כשמתנתקים ממנה.

כשהרעש באוזן הופך בלתי סביר, גם השקט הנפשי נעלם באחת. אבל מה קורה במקרה ההפוך, כשהשקט כמעט מקפיא? / מפל רסיסים, צילום: גלית חתן

אין ספק שבעידן המודרני שקט הוא מותרות, והקריאה בספר גרמה לי להבין זאת ביתר שאת. אבל שווה להשקיע כדי להשיג אותו – כי הוא מקור לחיים עשירים יותר, ומפתה לדרכי חשיבה חדשות. אז איך משיגים אחד? לכל אחד יש את השקט שלו, אבל קאגה מספר על 'מרכזי שקט' – מקומות שאליהם אנשים מגיעים כדי לשתוק וגם כדי לתרגל אמפתיה. למעשה, הוא אומר, מדובר בתעשייה בצמיחה. ומה הפלא.

קאגה מציע למצוא פעילות שתשמח אתכם – מה שחשוב הוא שלפעילות הזו תהיה מטרה, שייקח זמן להגשים אותה, ושיהיה צורך להשתמש בידיים או בגוף כדי ליצור משהו. הסיפוק יעבור מהגוף אל הראש, ופרי עמלכם יהיה מוצר שניתן ליהנות ממנו לאורך זמן. יש משהו אטי ובר קיימא בעיסוקים כמו סריגה, בישול בירה או חטיבת עצים, אפילו משהו מדיטטיבי. אין הרבה הפרעות באמצע, ואפשר ליהנות מהפעולה עצמה. יש שקט.

אחת הנקודות המעניינות שעולות בספר נוגעת לשקט שבין הצלילים – באך, למשל, הלחין כך שיש אצלו רגעי שקט בתוך היצירה. גם אצל בטהובן יש רגעים כאלה. "המדע", אומר קאגה, "הוכיח שההפסקות האלה הן שמחוללות את הפעילות העצבית החיובית והאינטנסיבית שאנו חווים" (עמ' 93). כאשר אנחנו חשופים לשקט, התודעה והמחשבה שלנו מתרחבות. במאמר מוסגר, זה נכון גם למקרים שבהם אנחנו רוצים להעביר מסר חשוב: כיוון שהמוח מעדיף ניגודים, כדאי להכניס פאוזה קצרה לפני ואחרי האמירה המרכזית. המוח יתעורר לחיים בכל פעם שמשהו ישתנה, וישוב לנמנם כשהמונוטוניות תחזור.

אבל נחזור למוזיקה. קאגה מחמיא לדיימונדס של ריהאנה, שמתחיל בשקט: "המלודיה הזו היא דוגמה מצוינת לאופן שבו שימוש במעט כלי נגינה מאפשר לרעיונות מקוריים לזרוח במלוא העוז" (עמ' 96). כמובן שזה גרם לי מייד לחפש את הקליפ ביוטיוב, ולוותר על השקט שבו קראתי את הספר. ובאמת, השיר, וגם הקליפ, מתחילים בצלילה לתוך השקט למרות שלא הבחנתי בזה בכלל עד היום (אולי כי ברדיו מדלגים קדימה).

השקט שבמוזיאון: מול ציורים כמו "גרניקה" של פיקאסו אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו

שקט יש גם במוזיאונים: מול ציורים כמו "הצעקה" של מונק, או "גרניקה" של פיקאסו אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו. בכלל, מוזיאונים היו אי גדול של שקט עד שהתחיל עידן הסלפי שהוציא את כולם מהריכוז. הספר עורר אצלי הרבה מחשבות, למרות שהוא עדיין לא העלה את מפלס השקט. בחרתי לסיים באנקדוטה: ב-2010 ישבה האמנית מרינה אברמוביץ' במומה מול 1545 אנשים במשך כ-736 שעות, ופשוט הייתה בשקט. כל כך בשקט, שבסוף היא כבר לא שמעה את הרעשים של המוזיאון אלא את הרעשים שמגיעים מהרחוב הסמוך. כשקאגה שאל אותה מהו שקט, היא השיבה: שים דף A4 במכונת צילום, צלם אותו, ואז הצב את המקור והעותק זה לצד זה. "זהו השקט".

*

שקט בעידן הרעש, ארלינג קאגה, הוצאת מודן, 129 עמ'

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  ביום 15 באוקטובר 2017 בשעה 7:19

    הבטחתי לעצמי להגיע לספר אחרי קריאת הפוסט ומה שנכתב על הסופר ברשת האינטרנט: "קאגה הוא חוקר קוטב נורבגי ואחד ההרפתקנים הגדולים של תקופתנו, ומי שהיה לאדם הראשון שעלה על "שלושת הקטבים" – צפון, דרום ופסגה של הר אוורסט."
    "אדם יוצא דופן שהסתובב בגפו ובשקט גמור באנטארקטיקה בקור של מינוס 50 מעלות במשך חמישים ימים. "

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: