גט א לייף. סטייל

קצר ולעניין – המלצת קריאה ליום הכיפורים

מדי כמה שנים מתעורר דיון סביב הסיפורים הקצרים – האם זה תור הזהב שלהם, או שהם ממש כבר לא מלהיבים אף אחד. למען האמת, בעולם הסופר קופצני שבו אנחנו חיים, כשכולם חסרי סבלנות אפילו לסרטוני וידיאו שנמשכים יותר מדקה וחצי (ויש כאלה שאפילו דקה לא שורדים), הקצרצרים של "גרנטה 6 – כתיבה אמריקאית חדשה" אמורים לספק לא מעט אנשים שפעם החשיבו את עצמם כ'אנשים קוראים', והיום נשארו רק עם המחשבות.

אבל האם אכן לפנינו המיטב של ספרות הפרוזה האמריקאית הצעירה, כפי שמובטח על עטיפת הספר? לא בטוח. אפילו העורכת הראשית, סיגריד ראוסינג, כותבת בהקדמה שכל רשימה היא פשרה. ועדיין, בתוך הפשרה הזו, כמעט כל אחד יוכל למצוא סיפור או שניים שיגעו בו. אולי אפילו יותר. ולכן זו המלצת הקריאה שלי עבורכם ליום כיפור הקרוב.

אז מה מחכה לכם שם? נתחיל עם הזווית הישראלית – ג'ושוע כהן כתב את 'אורי' על חייל ביחידה קרבית אבל לא מובחרת, שמתקשה להתמודד עם החיים האמיתיים שאחרי השחרור מהצבא. פלסטינים ורבנים משמשים בערבוביה, ולא ממש ברור מה כהן רצה להגיד. כנראה שאתה לא יכול להשתחרר אף פעם מצה"ל, פעם חייל תמיד חייל. השאלה על מה זה מבוסס – כלומר איזה תחקיר כהן עשה לפני הכתיבה.

יא ג'סי, כוכבת השנה האחרונה, משתחלת לדמותו של גבר בסיפור שתכליתו "אל תישאר במקום כשזה לא עובד", בין אם המקום הוא גאנה או קולומבוס באוהיו. הסיפור הזה עושה חשק לקרוא את הספר שלה שיצא לאור בעברית השנה. לעומתה, אנתוני מארה כותב על בריחה מהגורל באי איטלקי, סוג של ייאוש פוגש ייאוש תחת שמיים שחורים מפולחים בחוטי אור של זיקוקים. מ"לוס אנג'לס" של אמה קליין יכול כל כותב כמעט לקחת את המשפט המנחם, "זה היה נסבל כי זה יהפוך לסיפור, משהו מהודק וקומוניקטיבי. אפילו מצחיק" (עמ' 42).

בימינו אי אפשר בלי סיפור על טראמפ הנשיא, בתו איוונקה והנשק הגרעיני (וזה היה עוד לפני פרשת צפון קוריאה!), אבל כנראה שכדאי למציאות להתקיים קצת לפני שיוצרים ממנה פנטזיה – בעיניי זה אחד הסיפורים הפחות מוצלחים בספר. וכמו שאומרת אחת הדמויות בסיפור אחר, "הדרך שבה מישהו בוחר להסביר אסון אינה חשובה. כשהמצב חרא, לא באמת משנה איזה תחת אחראי לזה" (עמ' 176).

קריאה מהנה, חתימה טובה וצום קל!