הרהורים על סנטוריני

הכתבה שלי על סנטוריני, גיליון יולי של 'ליידי גלובס'

"החופשה השנתית" – צמד מילים שמזכיר קצת בית ההבראה של פעם, שאליו היו נוסעים פעם בשנה מטעם המפעל או הקיבוץ. היום אנשים נוסעים להרבה יותר חופשות מפעם, ובכל זאת, עדיין יש למילים האלה משמעות, כי הן מתייחסות לחופשה הארוכה ביותר שיש לך. השנתית שלנו הייתה באי יווני קטנצ'יק שנוצר כתוצאה מהתפרצות הר געש שכבר אינו פעיל. על הטיול עצמו כתבתי בגיליון יולי של 'ליידי גלובס', שהופץ השבוע, וכאן אני רוצה להביא כמה הרהורים על סנטוריני.

*

התמזל מזלנו להכיר את סנטוריני דרך הרגליים. בדרך כלל שוכרים רכב או מדריך, מה שמקצר דרכים וחוויות. אבל כשאתה הולך לך לבד בטבע, מגיע אל עיירות, וממשיך מהן הלאה, החוויה יותר הוליסטית. אתה מתחבר יותר אל המקום שאתה נמצא בו. אולי בגלל זה האי הקטנטן הותיר עלינו רושם גדול. ואולי גם בגלל דברים אחרים.

*

יותר מאי פעם, יצרנו קשר ממש קרוב עם צוות המלון שלנו. זה מלון בוטיק קטן, שבעה חדרים בסך הכל, את ארוחת הבוקר מגישים לך למרפסת של החדר, והיחס סופר אישי. אולי זה בגלל שהיינו בתחילת העונה, ועדיין הייתה להם הרבה סבלנות, ואולי כי הם פשוט כאלה. העובדים התעניינו בנו, אנחנו התעניינו בהם, שאלנו שאלות, וגילינו שכמעט כולם מגיעים מאתונה, כי בגלל המצב הכלכלי הנוראי ביוון אין שם כמעט עבודה לצעירים. החלפנו חוויות (הקונסיירז' הייתה עיתונאית ספורט!), קיבלנו המלצות, המלצנו שיבואו לבקר בישראל, וביום האחרון נפרדנו מהם בחיבוקים ונשיקות. כזה באמת עוד לא קרה לי אף פעם, באף מלון.

*

ברוב המסעדות ובתי הקפה באי יש wifi חינם, אבל במסעדה אחת נכתב בגדול "אצלנו אין". למה, שאלנו, והתשובה: 'אנחנו מסעדה יוונית מסורתית, ולכן אין לנו אינטרנט. מאמינים בתקשורת בין בני אדם. רוצים לשאול משהו? לא הבנתם משהו מהתפריט? אין בעיה, אנחנו נסביר לכם'. האמת, גישה מרעננת. אבל לא הייתי עומדת בזה אם כל בתי האוכל היו נוהגים כמוהם.

*

ארוחת הצהרים המהנה ביותר הייתה במסעדה על שפת המים, בין העתיקות של אקרוטירי לחוף האדום. הגענו בשעה לא פופולרית בעליל, כך שמלבדנו היו רק עוד שני שולחנות. זה מקום שבו אתה מתיישב על הכיסא, ולא רוצה לקום. כל כך הרבה מדברים על חשיבות השלווה, והנה היא כאן, ממש כאן. אז למה ללכת.

מתישהו אחרי המנה העיקרית ניגשה אל שולחננו אישה אחת. אירית במקור, כך מתברר, וחיה 19 שנה בסנטוריני. היא התחילה לדבר איתנו כדי להמחיש לאנטוניו, הבן של הבעלים ניקולס, איך עושים סמול טוק וכמה חשוב לדעת את זה כשאתה עומד לרשת את המסעדה של אביך.

היא סיפרה לנו קצת על ניקולס, קצת על עצמה (על הרעיון לשתות בירה ללא אלכוהול הגיבה בשתי מלים: No Way), וקצת על פסטיבל דתי שאמור היה להתרחש ביום המחרת על האי תריסיה ושלדבריה ממש היה כדאי שנבקר בו. אין ספק: היא לגמרי הייתה טובה בסמול טוק, וגם לנו היה מה ללמוד ממנה. לפסטיבל לא הלכנו, כי היו לנו תוכניות אחרות.

*

סנטוריני היא הרבה יותר מזרחית מאשר אירופית. כמקובל באזורים ים תיכוניים, עמידה בלוחות זמנים היא המלצה בלבד. אז מה אם אתר העתיקות החשוב אמור להיסגר בשלוש, לאחראית מתחשק ללכת הביתה כבר בשתיים וחצי. ואין משטרת תיירות שאפשר להתלונן אצלה, וגם לא לשכת תיירות מקומית. באתר אחר הוחלט שביום מסוים סוגרים בשלוש בצהריים ולא בשמונה בערב. למזלנו הספקנו להגיע בשתיים, אבל בצאתנו משם ראינו לפחות שלושה זוגות מאוכזבים שלא הבינו למה מונעים מהם את אחת החוויות המומלצות ביותר באי.

גם שעות הארוחות אינן אירופיות. כאן לא מתייצבים לסופלקי ב-12:00 ולארוחת הערב ב-18:00. תוסיפו עוד שעתיים לכל כיוון, וקיבלתם מקום שמתאים מאוד לישראלים. להשיג שולחן ב-21:00 אם לא הזמנתם מראש, זה מסובך.

*

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

לא ברור מדוע ולמה, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לחתונות של זוגות אסיאתיים. ראינו אותם בעיקר בצילומי חתונה בעיירות פירה ואיה (לבטא אי-יה). להגיע לאי הזה בשביל ירח דבש, את זה אני מבינה, אבל בשביל צילומים? או בשביל החתונה עצמה? כנראה שהעולם באמת שטוח, כמו שאומר תומס פרידמן. הגלובליזציה הגיעה גם לכאן, גם במובן הזה.

*

אחד הוויכוחים שלנו בנוגע לנסיעה הזאת היה באיזו תחבורה נשתמש בזמן שהותנו באי. קראנו שיש קווי אוטובוס שעוברים בין כל אתרי התיירות העיקריים, ורובם ככולם יוצאים מהעיירה פירה. יש מספר קטן יחסית של מוניות, ואפשר גם לשכור רכב.

אני הייתי בעד האפשרות הזולה והנוחה של אוטובוס, מה גם שזה סוג של חוויה, לנסות את התחבורה הציבורית המקומית. הבנזוג, מנגד, טען שזה מנוגד לכל הקונספט של חופשה, בוודאי חופשה באי נופש. אוטובוס שייך ליומיום, ועצם זה שאתה צריך לחכות לו, ולעצור כל תחנה, ומוריד אותך במרחק מהיעד שרצית או מהמלון שלך, ולפעמים הוא גם צפוף ואין מקום לשבת, פוגם בעצם החוויה.

רק פעם אחת הצלחתי לשכנע אותו לחכות בתחנת אוטובוס, מאיה לפירה, ודווקא אז הגיע אוטובוס כל כך מפוצץ באנשים שהוא לא הסכים להצטופף בו. במקום זה הוא הלך לבעל הקיוסק שממול, וביקש ממנו להזמין לנו מונית. צ'יק צ'ק היא הגיעה, ולקחה אותנו ישירות למלון. עד עכשיו אני מתקשה להודות שזה היה הדבר הנכון לעשות. עניין של מנטליות.

*

חופשה על אי לא דומה לחופשה עירונית. היא בהכרח קלילה יותר, גם אם היא לא מוקדשת לבטן-גב. יש בה יותר נינוחות, והיא מציעה חוויות יותר ייחודיות מעוד קתדרלה ועוד מוזיאון ועוד גשר. במקום כמו סנטוריני שמתגוררים בו 16 אלף איש ומגיעים אליו 3.5 מיליון תיירים בשנה, בכלל יש הרגשה שכולם שמחים יותר מהרגיל כי כולם בחופשה. אתה רוצה שזה יימשך לנצח, אבל מבין שבלי נקודת התייחסות, בלי מציאות 'אמיתית', זה יאבד את החן שלו מהר מאוד. מה גם שהתקציב שלך מוגבל – זה חופש שעובדים בשבילו, לא חופש טבעי. עוד נקודה למחשבה בזמן שמתכננים את החופשה הבאה.

כאן לא מתייצבים לסופלקי ב-12:00 ולארוחת הערב ב-18:00. תוסיפו עוד שעתיים לכל כיוון, וקיבלתם מקום שמתאים מאוד לישראלים. פינה במסעדה בעיירה פירוסטפני

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 6 ביולי 2017 at 11:22

    היי גלית, הרשימה נהדרת. נהניתי לקרא על האי עצמו, מה עשיתם כדי להכיר את האי, הקשר שיצרתם עם צוות המלון (כי אתם חברותיים) ועוד.
    האסוציאציות שלי: ראשית, אני "מתה" להגיע לאי איקריה (אחד מה Blue Zones); שנית, העלית מהאוב זיכרונות שלי מטיול בצפון יוון ושהייה במלונות בוטיק קטנים…. תודה וסופשבוע מהנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: