דבר אליי בכפתורים, אהובי

להפוך כפתורים לגיבורי תערוכה במקום כמו מוזיאון תל אביב (ולא בשנקר, נניח) זה כמעט מעשה חתרני. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

כשהייתי בכיתה ו' הגשתי למורה עבודה, אני אפילו לא זוכרת על מה, אבל אני כן זוכרת מה היא כתבה למעלה: "על עבודה כזו נהוג לומר כפתור ופרח". בתור ילדה בת 12 לא הצלחתי להבין אם זו מחמאה, ואם כן, למה כפתורים קשורים לפרחים. הלכתי לסבתא שלי ז"ל, שהסבירה לי שאלה סוגים של קישוטים, ושהמורה התכוונה לומר שהעבודה שלי נהדרת. סוג של קריאת התפעלות, שכאמור אני זוכרת אותה הרבה יותר מהנושא שבו השקעתי אז.

מאז כבר למדתי שכפתורים אכן יכולים להיות קישוט נהדר, למרות שהם זוכים להרבה פחות הערכה מצעיפים או שרשראות נניח. יש להם סטייל, ויש להם יכולת להפוך הופעה רגילה ומשעממת ליציאה חד פעמית. יש כאלה שהשקיעו בכפתורים כל כך הרבה מחשבה, שהם הפכו אותם לאמנות ממש. בימים אלה העיצובים העגולים שלהם מוצגים בתערוכה "להזהיב את החבצלת" במוזיאון תל אביב (אוצר: דורון לוריא. התערוכה נפתחה לפני יומיים ותימשך עד יוני 2017).

כפתורי הרכיסה הומצאו באסיה בימי הביניים, ובמאה ה-12 הביאו אותם הצלבנים לאירופה. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

כפתורים, כידוע, מיוצרים ממגוון גדול של חומרים, כמו עץ, קרמיקה, עצם, שנהב, אם-הפנינה, שריון צב, קרני בעלי חיים (על שני האחרונים הייתי מוותרת, חראם על החיות), זהב, כסף, נחושת, פליז, זכוכית ופלסטיק – שהוא החומר הנפוץ ביותר בתעשיית הכפתורים. עיצוב הכפתור והחומריות שלו יכולים לסמן מגמות באופנה, ובעבר – יותר מהיום – הם העידו על מעמד כלכלי וחברתי.

במוזיאון סבורים כי הפיכתם של כפתורים קטנים ל"גיבורי" תערוכה היא מעשה חתרני, ואולי יש משהו בדבריהם – בזמן שכולם עסוקים בפגישת נתניהו-טראמפ, בבנייה בהתנחלויות ובאיום האיראני, לשים את הכפתורים במרכז הבמה זה להכריז "אני גאה לא להיות רלבנטי".

בתערוכה מוצגים אלפי פריטים מאוספים פרטיים של אספני כפתורים – וזו עוד נקודה מעניינת ששווה להתעכב עליה לרגע. לאסוף מפיות או אצבעוני תפירה או חיפושיות, על זה שמענו. אבל לאסוף כפתורים?  זו כבר יציאה. ואם כבר לזרוק שאלות לאוויר: עד איזה גיל אספנות (לא של אמנות) נחשבת לגיטימית? האם יש גיל שבו אספנות מאבדת מהחינניות שלה?

במאה ה-18 ציווה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, לתפור כפתורים על שרוולי המקטורן של עוזריו ומשרתיו, כדי לאלץ אותם לזנוח את הנוהג לקנח את אפם בשרוולי בגדיהם. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

בעודכם חוככים בשאלות הללו, הנה קצת היסטוריה תרבותית: מוצאם של הכפתורים הוא מאירופה, והם נצפו לראשונה לפני – תחזיקו חזק – כ-4,000 שנה. כפתורי הרכיסה הומצאו באסיה בימי הביניים, ובמאה ה-12 הביאו אותם הצלבנים לאירופה. השימוש המשולב בכפתור ובלולאה הומצא בגרמניה במאה ה-13.

במאה ה-17 פרצה בצרפת "מלחמת הכפתורים" – בעקבות המצאת כפתורים שעשויים מאריג או מחוטים מלופפים, שהיו זולים יותר מהכפתורים הרגילים, פחדו תעשייני הכפתורים המסורתיים לאבד את פרנסתם. הם תבעו מהממשלה לערוך חיפושים משטרתיים, ולהטיל קנס על חייטים שיעזו להשתמש בכפתורי טקסטיל. כמו כל דבר שקשור בקידמה, זה נידון לכישלון. העולם מתעקש ללכת קדימה כל הזמן, וכל המנסה לשים אותו בהולד נידון לכישלון.

במאה ה-18 ציווה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, לתפור כפתורים על שרוולי המקטורן של עוזריו ומשרתיו, כדי לאלץ אותם לזנוח את הנוהג לקנח את אפם בשרוולי בגדיהם. עם הזמן הפכו הכפתורים לאמצעי מובהק של גנדור. רבים מהם היו יקרים, וכאשר בגד כלשהו התבלה ונזרק, הוסרו ממנו הכפתורים ונעשה בהם שימוש חוזר בבגד חדש (נותן לי רעיון לגבי בגד שהתכוונתי לזרוק).

ולמה לתערוכה קוראים "להזהיב את החבצלת"? זהו מושג לועזי שנוגע לתהייה מדוע לקחת משהו שהוא יפה מאוד באופן טבעי (כמו פרח החבצלת), ולצפות אותו באופן מלאכותי בזהב. האם פעולה כזו בהכרח 'תשפר' את הפרח? במילים אחרות, עיצוב יתר אינו רצוי, הגזמה עלולה להפוך לקיטש, תפסת מרובה לא תפסת. בתערוכה הנוכחית, הכוונה היא גם לכפתורים שמעבר לעיצוב הבסיסי והפונקציונלי השקיעו גם באסתטיקה שלהם.

אלפי פריטים הגיעו מאספני כפתורים פרטיים – האם יש גיל שבו אספנות מאבדת מהחינניות שלה? כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

תסתכלו על התמונות המצורפות כאן: זהו רק קמצוץ מכל הכפתורים המיוחדים. הם מוצגים באלפיהם על עשרה שולחנות שחורים עגולים בגדלים שונים, מסודרים יפה יפה ביד רגישה ואוהבת. המרשים ביותר הוא השולחן השחור הגדול. מישהי לידינו אמרה שנראה לה שניסו לעשות כאן ציור של קלימט. לא מדויק, אבל בכל זאת יש משהו בדבריה. בכל מקרה יש כיסאות ואפשר לשבת ליד כל שולחן כזה, לצלול לעולם הכפתורים על שלל צורותיהם וצבעיהם.

למרות שלעגתי מעט לאספנות בגיל מבוגר, הייתי שמחה להחזיק בכמה מהכפתורים האלה, ולהתגאות בהם בפני החברות. אולי אפילו הייתי רוכשת כמה כפתורים מיוחדים ותופרת אותם ידנית על כמה חולצות שחורות ומשעממות שיש לי בארון. זה בטוח היה מביא קצת שמחה לי ולסביבה, בדיוק כמו התערוכה של מוזיאון תל אביב. נו, ועכשיו מתבקש – על תערוכה כזו נהוג לומר: כפתור ופרח.

כל הצילומים בפוסט: יורם אשהיים