"אני מדמיינת את האישה שאני רוצה להיות. המשבר הגדול הוא שלא אגיע לכך". מפגש עם רועי חפץ

"עד עכשיו הרגשתי שאני בחזרה הגנרלית לחיים עצמם". רועי חפץ עם אוצרת התערוכה, תמנע זליגמן / צילום: הבנזוג

"עד עכשיו הרגשתי שאני בחזרה הגנרלית לחיים עצמם". רועי חפץ עם אוצרת התערוכה, תמנע זליגמן / צילום: הבנזוג

לפני קצת פחות משבועיים קבענו ללכת לראות את התערוכה המדוברת של רועי חפץ, "ויקטוריה" בבית אנה טיכו בירושלים. 12 עבודות רישום ענקיות, עוצמתיות, מהממות במובן המקורי של המילה. בום לפרצוף.

כשהגענו לשם, קיבלנו בום אחר, ואני לא מתכוונת לבעיות החנייה במרכז העיר. מתברר ש'נפלנו' על שיח גלריה עם האמן, ושבעצם, זו אמנית. רועית חפץ, אני קוראת לה בלב מאז, למרות שהיא עצמה שוקלת לאמץ את השם ויקטוריה. ולמי שלא הבין – רועי היא טרנסג'נדרית. שיח הגלריה, יותר משהוא עסק באמנות, עסק בשיתוף סיפור החיים שלה. בשמלת טורקיז מנצנצת, שרשרת אבנים גדולה ומרשימה ושיער צבוע אדום, עמדה חפץ מולנו ושיתפה בתהליך שהיא עברה ועדיין עוברת. אמנם לא קיבלנו פירוט של התהליך התרופתי וההורמונים שהיא לוקחת, אבל כן קיבלנו הצצה קטנה לנפש.

"הייתי רוצה להגיע למצב קבוע כדי שיהיה לי סוג של שקט, ולא להיות בפלואידיות". פראו באדום, רועי חפץ, 2016 / צילום: הבנזוג

"הייתי רוצה להגיע למצב קבוע כדי שיהיה לי סוג של שקט, ולא להיות בפלואידיות". פראו באדום, רועי חפץ, 2016 / צילום: הבנזוג

"בחרתי להיחשף תוך כדי התהליך, וזה לא פשוט - בדרך כלל נחשפים רק אחרי שיש השלמה". פרט מתוך "פראו באדום"

"בחרתי להיחשף תוך כדי התהליך, וזה לא פשוט – בדרך כלל נחשפים רק אחרי שיש השלמה". פרט מתוך "פראו באדום"

יש לה תואר ראשון ושני מבצלאל, באמצע הייתה תקופה בניו יורק. היום היא מרצה להיסטוריה יהודית והיסטוריה קווירית בברלין. לפני ארבע שנים וחצי עברה לשם, לתוכנית רזידנסי של אמנים. הציגה שם תערוכה אחת, ואז הגיע תורה של *ה*תערוכה "וידויים", שהוצגה בחלל כנסייה לשעבר. הנושא של התערוכה היה אשמה, והעבודות היו מאוד נוכחות בחלל – בדיוק כמו בתערוכה בבית אנה טיכו.

"במהלך התערוכה בכנסייה התחלתי להיחשף בפני אנשים עם הסיפורים שלי", אומרת חפץ. היא מספרת על מפגש עם טרנסג'נדרית ממזרח גרמניה, שעשתה את הניתוח לשינוי מין במרוקו, ולאחר מכן חשה חרטה על הניתוח. "המפגש איתה היה חזק. עניין אותי איך אפשר לראות את עצמך ככה, כל יום, מול הראי. היא קוראת לעצמה בת כלאיים, והיא לא יוצאת הרבה מהבית. ציירתי אותה ציור לא ריאליסטי, מאוד רגשי, והצגתי אותו ב'וידויים'. היא לא באה לראות את הפורטרט שעשיתי לה, אבל היא שחררה אצלי את התהליך של להתחיל ללכת עם שמלות, לצאת החוצה, לנצל את הזרות שיש לי בברלין, ולהכיר אנשים חדשים בלי שיש בינינו היסטוריה.

"התערוכה שמוצגת כאן מסכמת תהליך ארוך של שאלת שאלות מאוד קשות. בחרתי להיחשף תוך כדי התהליך, וזה לא פשוט – בדרך כלל נחשפים רק אחרי שיש השלמה. אני משלמת מחיר כבד, כי אני נמצאת בתהליך מאוד פרום. אני שואלת שאלות כל יום, מבררת מה הבחירות שלי בגיל 38. איך אני רואה ומגדירה את עצמי בעולם. זה תהליך מאוד בודד, שמערער כל יסוד. כל השאלות שעלו במהלכו – שקשורות במיזוגניה ובהזדקנות נשית, למשל – צפו בעבודות עצמן. נוצרה קורלציה בין העבודות לביני.

"במהלך היצירה יש לי רצון להגיע לציור האחד, וזה לא קורה, ואז יש אכזבה ושנאה לציורים. מבחינתי, כל הציורים פה הם דפים חלקים", אומרת חפץ, ומצד שני מוסיפה שקיבלה עליהם תגובות מאוד טובות. בצדק, יש לומר, ולכן לא ברורה לי האכזבה והשנאה. אולי זה רק מצב רגעי? אין לדעת, כי בכך חפץ לא שיתפה אותנו. במקום המידע הזה, באו המשפטים החזקים הבאים:

"עד עכשיו הרגשתי שאני בחזרה הגנרלית לחיים עצמם. הייתי רוצה להגיע למצב קבוע כדי שיהיה לי סוג של שקט, ולא להיות בפלואידיות. בראש שלי אני מדמיינת את האישה שאני רוצה להיות: גובה 1.85 עם חזה מושלם. על זה אני חושבת כשאני על ההליכון בחדר כושר. המשבר הגדול הוא שלא אגיע לכך".

"אני שואלת שאלות כל יום, מבררת מה הבחירות שלי בגיל 38. זה תהליך מאוד בודד, שמערער כל יסוד". עבודה של רועי חפץ מתוך התערוכה "ויקטוריה" בבית אנה טיכו

"אני שואלת שאלות כל יום, מבררת מה הבחירות שלי בגיל 38. זה תהליך מאוד בודד, שמערער כל יסוד". עבודה של רועי חפץ מתוך התערוכה "ויקטוריה" בבית אנה טיכו

המפגש הזה הזכיר לי כתבה שהתפרסמה לפני כמה זמן ב'ליידי גלובס'. הסוציולוג ד"ר ניקולס ג'ון מהאוניברסיטה העברית אמר בראיון לטליה לוין (הכתבה המלאה: "מישהו לשתף אותו") שאנחנו חיים בחברה שמעודדת שיתוף עם אחרים יותר מאשר בעבר, כחלק מאבולוציית שיתוף. לדבריו, "יש אנשים שחושבים שזה נרקיסיסטי לשתף בפומבי כל דבר, בין אם בעיות ובין אם תהיות אישיות. אך אם נביט על כך בצורה מעמיקה, נבין כי אותם אנשים עושים בדיוק מה שהחברה המתפתחת מבקשת מהם לעשות – להחצין את הרגשות כנורמה". אין ספק: הקהל בשיח הגלריה היה מרותק.

באותה כתבה, הפסיכולוג ד"ר גבי בוקובזה מאוניברסיטת תל אביב הסביר שאנחנו "כל הזמן מממשים את הזהות שלנו ואת מי שאנחנו דרך בני אדם אחרים. גם אם אנו רואים את עצמנו נבדלים מההמון ולא כחלק מחברה, עדיין קיים בנו הצורך לשתף. המצב האנושי הבריא הנורמטיבי הוא להיות מובן, לדבר ולחלוק את החוויה האנושית עם מישהו אחר. כשהיכולת לחלוק נעלמת – יש אימה".

השאלה היא מה קורה כשאתה לא מובן לעצמך. כלומר, האם עדיין יש תועלת בשיתוף, כמו שעושה חפץ? אולי לדבר על עצמך עם אנשים רבים, ולקבל פידבקים מכיוונים שונים, זאת אחת הדרכים להבין את עצמך – השיתוף מוביל לשיקוף (פידבק שלי, מרחוק: אמנית נהדרת עם אמנות כבירה. אל תפסיקי, בבקשה). כמובן ששיתוף זה גם עלול לעלות במחיר כבד, וגם על כך דיברה חפץ. דרך אחרת, אולי, היא האמנות – היצירה עצמה עוזרת לך לפענח מי את/ה. אבל מה אני יודעת. אף פעם לא הייתי במקום הזה. רק מתבוננת, מקשיבה, ומודה על ערב חד פעמי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: