תחנה מרכזית

מתי מגיע הרגע שאתה מפסיק לראות את היופי שבדבר? תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

מתי מגיע הרגע שאתה מפסיק לראות את היופי שבדבר? תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

לפני קצת יותר מ-15 הגעתי לעיר ורונה שבצפון איטליה, כדי לבקר בין היתר ב"בית של יוליה" ולגלות בהפתעה שגם לרומיאו יש בית בעיר – רק שהוא מקבל הרבה פחות תשומת לב ותקתוקי מצלמות. עוד גיליתי שם להפתעתי פחי אשפה גדולים שבניגוד למקובל אצלנו הם לא ירוקים או אפורים משעממים אלא צבעוניים לחלוטין. בירור קצר העלה שמדובר בפרויקט שלקחו בו חלק תלמידי כל בתי הספר בעיר: כל כיתה קיבלה פח ואת ההזדמנות לצייר עליו כראות עיניה.

כשחזרתי כתבתי על כך באחד המגזינים של גלובס שכבר לא קיים, כמובן עם תמונות להמחשה, ועם המלצה חמה לאמץ זאת גם בארץ ולא רק על פחי אשפה. לא רוצה להתרברב ולומר שהייתה לכך איזו השפעה, אבל זמן קצר אחר כך החליטו במקומות רבים בארץ לתת לאמנים לצייר על ארונות חשמל המוצבים ברחובות. עד היום הצבעוניות הזו מלווה אותנו, ותמיד נחמד להגיע לעיר חדשה ולגלות את הארונות המצוירים שלה. אמנם יש מוטיבים שחוזרים על עצמם, אבל זה לא הופך את העסק לפחות חינני. חיוך זה חיוך.

יותר טוב מתחנה חצי-שקופה חצי-מלוכלכת. תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

יותר טוב מתחנה חצי-שקופה חצי-מלוכלכת. תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

תחנת אוטובוס מצוירת בבנימינה / צילום: גלית חתן

תחנת אוטובוס מצוירת בבנימינה / צילום: גלית חתן

השפעת האסתטיקה על הנפש שלנו היא נושא שמעסיק אותי מאוד, ואף כתבתי כאן על כך לא מעט. אנחנו פוגשים אותה בהרבה מתחנות חיינו, וגם בחיינו היומיומיים – החל מציורי הגרפיטי ברחובות, דרך בתי ספר מקסימים, בתי קפה מעוצבים, בית החולים הכי יפה שראיתי בחיי (בברצלונה), ועד לפעילות ה"בנאלית" של צפייה באמנות במוזיאונים (שהוכח מדעית כי משפיעה על הפעילות המוחית שלנו).

באחד מטיולי הטבע שלנו, שבו עצרנו לקפה בנקודת תצפית מרשימה, שמנו לב שבתוך תמונת הנוף שנפרסה בפנינו יש לא רק עצים וכרמים אלא גם כמה תחנות אוטובוס צבעוניות. הן משכו את תשומת ליבנו, עוררו בנו עניין, ציינו לעצמנו שהנושא שווה בדיקה, התמהמהנו עם הבדיקה, נזכרנו בזה שוב כשראינו את התחנות המצוירות של בנימינה, ובכל זאת עבר די הרבה זמן עד שממש הגענו לבדוק את הנושא מקרוב.

מתברר שאלה תחנות האוטובוס של תלמידי התיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם (וככל הנראה גם של היסודי עין הרים), הסמוך לירושלים. כל אחת מהן מביאה או מחזירה את התלמידים ליישוב אחר, כל אחת (כמעט) מצוירת בסגנון אחר, שכנראה אמור להביא להם שמחה בהגיעם בבוקר – יותר מאשר נניח לראות תחנה מפלסטיק חצי-שקוף חצי-מלוכלך או מקורות עץ חומות ומשעממות. לפי רמת הציורים נראה שתלמידים ביצעו אותם, ושזה קרה די מזמן. נאמר זאת כך: אחריהם הגיעו תלמידים אחרים והוסיפו לציורים תוספות גרפיות שרובן ככולן קשורות לאיבר המין הזכרי. גם התוספות האלה כבר לא נראות חדשות.

בכל שנייה שרק מסתמן בה פוטנציאל לשעמום, רובנו תוקעים את פרצופנו בתוך הסמארטפון. האם יש בכלל סיכוי שמישהו יעיף עוד מבט בדמויות של קית הרינג?

בכל שנייה שרק מסתמן בה פוטנציאל לשעמום, רובנו תוקעים את פרצופנו בתוך הסמארטפון. האם יש בכלל סיכוי שמישהו יעיף עוד מבט בדמויות של קית הרינג?

וזה מביא אותי לשאלה, מה קורה כשאתה פוגש את אותה האסתטיקה ברמה היומיומית. הרושם הראשוני ככל הנראה היה מוצלח, בפעמים הבאות זה עדיין נחמד, אבל מתישהו מגיע הרגע שאתה מפסיק לראות את היופי שבדבר. האם רק ברגע של שעמום וציפייה פתאום תבחין בו שוב? והאם בימינו, ייתכן רגע כזה? הרי בכל שנייה שרק מסתמן בה פוטנציאל לשעמום, רובנו תוקעים את פרצופנו בתוך הסמארטפון ומוצאים שם נסים ונפלאות, כולל צילומים של תחנות מושקעות אחרות. אז האם יש בכלל סיכוי שמישהו יעיף עוד מבט בדמויות של קית הרינג (יחסית סיפור הצלחה: מופיע בשתי תחנות) או בדינוזאורים של בית זית?

לשם כך דרושה התבוננות, וזו תכונה/יכולת שהולכת ומתמוססת מהעולם. התבוננות מצריכה סבלנות וסקרנות ופתיחות. היא מצריכה ממך לא לחיות על אוטומט, ולא להקדיש תשומת לב רק ל"הפרעות" קשות בנוף שמולך. גם היומיום יכול לספק עניין ויופי, אם רק ניתן לו, ולא נגיף את תריסי העיניים. זה עניין של תפיסת עולם, סגנון חיים, מודעות, ובעיקר, העדר טלפון סלולרי ביד. הייתם נפרדים מהטלפון לשעה ביום לטובת חוויה כזו? חצי שעה? עשר דקות? דקה אחת שפויה? (אולי תצליחו לראות מלאכים בשמי העיר הזאת. אלוהים לא מוותר עלינו עדיין).

מי עוד שם לב לדינוזאורים של בית זית? תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

מי עוד שם לב לדינוזאורים של בית זית? תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

האסתטיקה משפיעה על הפעילות המוחית - בתנאי שלא מגיפים את תריסי העיניים. תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

האסתטיקה משפיעה על הפעילות המוחית – בתנאי שלא מגיפים את תריסי העיניים. תחנת אוטובוס בתיכון הקהילתי-סביבתי עין כרם

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 24 בינואר 2017 at 9:25

    אחרי קריאת הרשימה הנחמדה צצה בי המחשבה שהתבוננות היא תכונה שאפשר לפתח.
    אם מותר לי להשוות את פעולת ההתבוננות בתחנות אוטובוס עם התבוננות בסביבה הממוסחרת, כגון חלונות ראווה – אין ספק שאנו שמים לב יותר לפרטים המוצגים בחלונות הראווה מאשר לאיורים בתחנות אוטבוסים ! (מה גם שתחנת אוטובוס היא מקום של המתנה אינסופית לקו שיגיע בד"כ באיחור וזה כלל אינו גורם להנאה…)

    • galithatan  On 24 בינואר 2017 at 10:06

      בחלונות הראווה מתאמצים למשוך את תשומת ליבנו כדי למכור.
      בתחנות האוטובוסים החדשות – בעיקר כדי למכור, וגם כדי להעלות מודעות לנושאים חשובים.
      אבל "סתם" אסתטיקה כבר כמעט לא מקבלת מקום, אלא בתחנות "ישנות" ו"נידחות" – ודווקא היא יכולה לעזור להעביר את זמן ההמתנה בטיפ-טיפה יותר הנאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: