שולחן לאחת: הפוליטיקה של הלבד

המשמעות של לשבת לבד, על פי תהליך החיברות הישראלית, פירושו שאת באופן כללי לבד, בלי בן זוג ובלי חברים וחברות, את לא בנורמה, וכנראה משהו לא בסדר אצלך

המשמעות של לשבת לבד, על פי תהליך החיברות הישראלית, פירושו שאת באופן כללי לבד, בלי בן זוג ובלי חברים וחברות, את לא בנורמה, וכנראה משהו לא בסדר אצלך (צילום: גלית חתן)

בחודש האחרון יצא לי לשבת כמה פעמים בבתי קפה לבד. הייתי צריכה לחכות למשהו, להעביר זמן, ויכולתי לעשות את זה בישיבה באוטו או על ספסל ברחוב, אבל העדפתי לשבת בבית קפה. זה לא היה קל, רגשית, לשבת לבד – אבל פעם זה היה הרבה יותר קשה. פעם פירושו "כשהייתי רווקה". כי המשמעות של לשבת לבד, על פי תהליך החיברות הישראלית, פירושו שאת באופן כללי לבד, בלי בן זוג ובלי חברים וחברות, את לא בנורמה, וכנראה משהו לא בסדר אצלך. את חסרת כישורים חברתיים, את אומללה, אפשר ואולי אפילו צריך להסתכל עלייך ברחמים. אחרים הם יותר מוצלחים ממך, כי יש להם עם מי להיות. כרגע.

התפיסה החברתית הזו הושרשה בי כל כך טוב, שבפעם הראשונה בחיי שהגעתי לבד לבית קפה, התנהגתי כאילו מעולם לא הייתי בבית קפה בכלל: במקום להתיישב ליד שולחן, הלכתי ישר לברמן ואמרתי לו מה אני רוצה לשתות. הוא השיב את התשובה ההגיונית: את יכולה לבחור שולחן, להתיישב, יביאו לך תפריט ותזמיני מה שאת רוצה.

למה לא עשיתי זאת מייד, אלא הייתי צריכה שהוא יאמר לי את זה? הרי אני לא חדשה בשטח. כנראה שבאותו רגע זה פשוט נראה היה לי מוזר שאדם אחד יבוא לשרת אותי, ויקח ממני הזמנה, כאילו אנחנו באיזה טקס רשמי. הרי באתי לבד, בניגוד גמור לכללי המשחק החברתי המקובל בבתי קפה. אז אם המשחק לא מתקיים כמו שצריך ומקובל, לא יותר פשוט שאני אביא לי בעצמי את כוס מיץ הגזר?

והנה עכשיו, החודש, ישבתי לבד, ואף אחד לא ידע שאני נשואה ושהחברות שלי בסך הכול גרות בעיר אחרת, ורק יום קודם הן ביקרו אצלנו וישבנו ביחד והיה ממש כיף. כלומר, מבחינת הסביבה יכלו להסתכל עליי כ"מוזרה" ו"אומללה" בדיוק באותה מידה, ורק מבפנים זה הרגיש אחרת.

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית והקלינית טוענים שיש יתרונות משמעותיים בלהיות לבד - לא רק עבור אנשים עם נטייה להתבודדות, אלא גם עבור אנשים חברותיים

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית והקלינית טוענים שיש יתרונות משמעותיים בלהיות לבד – לא רק עבור אנשים עם נטייה להתבודדות, אלא גם עבור אנשים חברותיים (צילום: גלית חתן)

צריך להודות: לבית הקפה הלכתי עם ספר. זו הייתה חומת ההגנה שלי. יש כאלה שהמחשב הוא חומת ההגנה שלהם, אחרים ייצמדו לעיתון או למכשיר הסלולרי. ויש כאלה, נדירים, שלא זקוקים לכלום. הם פשוט יושבים ובוהים. או זה לפחות מה שהם כתבו לי כשתהיתי על כך בפייסבוק. הם בוחרים שולחן שצופה אל הרחוב, ליד חלון זכוכית או בחוץ על המדרכה, ומשם מתחילה הבהייה בעוברים ובשבים. מזמינים בעיקר קפה. אני מזמינה גם משהו קטן לאכול, כי לא נעים לי לתפוס שולחן ולשלם רק על כוס אחת.

השאלה העיקרית, שחוזרת על עצמה בכל מיני וריאציות, היא למה אכפת לנו מה אחרים חושבים. הרי לרוב האנשים בכלל לא אכפת מאיתנו, אז למה שיהיה אכפת לנו מה הם עלולים לחשוב? ואלה שכן מסתכלים עלינו בעין עקומה, האם החיים שלהם כל כך נפלאים ונהדרים ביתר החזיתות? האם הם בהכרח טובים יותר מאיתנו? אולי הסיכויים שלנו להגיע להישגים גבוהים יותר משלהם, דווקא מעצם העובדה שאנחנו יושבים לבד, כי זה מאפשר לנו להימנע מהסחות דעת ולהתרכז בהעלאת רעיונות חדשניים?

בשנים האחרונות התפרסמו מספר מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית והקלינית שאכן טוענים שיש יתרונות משמעותיים בלהיות לבד – לא רק עבור אנשים עם נטייה להתבודדות, אלא גם עבור אנשים חברותיים. הם גם מזכירים שסופרים, מלחינים ופילוסופים רבים הגיעו להישגים דווקא משום שהרשו לעצמם להתנתק מהחברה (אולם לא מספרים לנו כמה כוסות קפה/אלכוהול הם שתו והאם היו מאושרים ומסופקים).

לעשות משהו לבד זו יכולת שאתה מסגל לעצמך. עם השנים אתה מפתח את היכולת הזו: ללכת לקולנוע לבד, לטוס לחו"ל לבד, לשבת בבית קפה בחו"ל לבד, ללכת להופעה לבד (עשיתי זאת פעם אחת, בהחלטה ספונטנית, בהמון של פארק הירקון). אם לקחת שתי קיצוניות, אז לעשות שופינג לבד אני ממש אוהבת, אבל ללכת לים לבד – עדיין לא מסוגלת.

זה לא פשוט לאמץ את שיטת החשיבה שמאפשרת לך להרגיש בנוח עם עצמך גם כשאינך מוקף באנשים שאתה מכיר. כשמישהי אומרת "זה נעים לי", אני מייד תוהה כמה זמן לקח לה להגיע לנקודה הזו. הרי אפילו מי שהיום היא כמעט מיסיונרית של ישיבה לבד, מודה שבעבר הייתה מעמידה פנים שהיא מחכה למישהו שתכף יבוא. אלה הכוחות שפועלים בחברה שלנו, שגורמים לאדם לאמץ התנהגות שקרית כזו, רק כדי לא להרגיש 'לא בסדר'. זו הפוליטיקה של הלבד: איך לייצר מדיניות חברתית משל עצמך, על מנת להתמודד מול המדיניות החברתית השלטת.

לאט לאט הבינה אותה אחת שטוב לה גם בלי אף אחד, ושאין לה צורך בגושפנקא או ליווי צמוד. לדבריה, היא אפילו נהנית כששואלים אם היא לבד. לא מפחדת, ולא מתביישת. האמת? נראה לי שכשאומרים זאת בהתרסה, יש בזה משהו כייפי.

אחת העצות שקבלתי היא להשתמש בחוש הדמיון: לחשוב שאני אחת שאוהבת לשבת בבית קפה לבד. "אולי לדמיין שאת במשימה עיתונאית, וצריכה לכתוב לעצמך חמישה דברים שלמדת על האנשים האחרים שיושבים מסביבך, כדי שתהיה לך מטרה". שוב – זאת חומת הגנה, כמו ספר או מחשב. אבל יכול להיות שאחרי מספר אימונים, אפשר להרוס אותה. לשבור, לנתץ. כמו חומת ברלין. ואז להרגיש את העוצמה שבדבר.

 

אגב, רק נשים הגיבו לפוסט ההוא בפייסבוק. כנראה שלגברים אין אישיוז מהסוג הזה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  ביום 15 בנובמבר 2016 בשעה 8:09

    במחשבה ראשונה הבנתי אותך לגמרי. הרי אנחנו תוצרת של התרבות הפוליטית והחברתית המקומית – אבל חושבים ש"אנחנו = העולם.
    במחשבה שנייה, עם כל הכבוד למחקרי פסיכולוגיה חברתית, כל מה שנאמר כאן הוא בערבון מוגבל. הכל תלוי בנסיבות.
    דוגמאות לא חסרות – סרט שחשוב לי לראות; שעה לפני כנס שבה עלי להתרכז בדברים שאני מתכוונת לומר ואני מעדיפה לשבת לבד בבית קפה; כנ"ל לגבי כל פגישה חשובה שתתקיים בעוד זמן קצר ואני זקוקה לאוויר וריכוז; רעב שתוקף אותי לפתע; מסעדה/בית קפה שנראים "מזמינים" ויש לי זמן להיכנס עם או בלי מישהי/מישהו….
    סה"כ רשימה מעוררת מחשבה.

    • galithatan  ביום 15 בנובמבר 2016 בשעה 10:54

      יש אנשים שהמעצור הפסיכולוגי לא יאפשר להם לעשות את הדברים שציינת, גם אם הם צריכים להתרכז או רעבים או ממש מעוניינים בסרט מסוים וכו'.
      אגב בחו"ל הרבה פעמים העדפתי לקנות סנדביץ' ברחוב, ולא לשבת לבד בבית קפה.

  • Idit Paran  ביום 15 בנובמבר 2016 בשעה 8:55

    אני חושבת על זה המון דברים, גם כי ככה אמא שלי לימדה אותי, אם את צריכה לחכות, או לחשוב או לכתוב, לכי עם ספר לבית קפה. ולעשות את זה לבד, כשאני יכולה זה כמעט צורך, וכתבת כל כך כל כך יפה ומעורר מחשבה…

    • galithatan  ביום 15 בנובמבר 2016 בשעה 10:58

      צורך להיות לבד – אני מניחה שהרבה אנשים חווים את זה. אבל שזה יהיה גלוי לכל, שם מתחילה הבעיה.
      ו- תודה.

  • עדה ק  ביום 15 בנובמבר 2016 בשעה 9:04

    מכירה את ההרגשה. מסתבר שאנחנו די נשלטים על ידי מוסכמות, והמוסכמות, כדרך המוסכמות, הן לא בהכרח חכמות. אני בעד למרוד בהן. כשהמרד הופך להרגל, זה ממש כייף.

    גם אני תמיד הופעתי חמושה בספר, או ברשימות כאלה ואחרות. היום אפשר כמובן מחשב נייד או סמרטפון. ואם יש חלון לאחד הנופים שבתמונות למעלה – על אחת כמה וכמה. יש איזו נקודה בציריך, על שפת הנהר, ליד המלון של החסידות, שהייתי מוכנה לשבת בה לבד בכל עת 🙂

  • שלומית לוי  ביום 15 בנובמבר 2016 בשעה 21:33

    חומת הגנה של ספר – כל כך נכון עבורי. בית קפה זה לא בעיה אבל אני ממש לא מסוגלת לאכול לבד . זו בעיה כשאני בסמינר בחו"ל. ובאמת גיליתי שספר פותר לי את הבעיה….

    • galithatan  ביום 15 בנובמבר 2016 בשעה 23:41

      זה באמת קצת מוזר לאכול לבד. פעם אחת ישבתי בפריז בבראסרי שהיו בו 4 בחורות שישבו לבד (אני אחת מהן), ולכל אחת היה מלצר אחר. זה היה כמעט סוריאליסטי, ובין הפעמים הבודדות שהסיטואציה ניצחה כל תחושה בעייתית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: