אל תוותרו על הדמיון (טיול לחג)

אולי זו רק אני, תקראו לי בחורה מיושנת, אבל כשאני קוראת בעיתון שבכירה בענף התיירות העולמי מציעה לישראלים לדמיין "הליכה בירושלים שבמהלכה אתם רואים כיצד נראו לפני מאות שנים מבנים שנחרבו" באמצעות פלטפורמת המציאות הרבודה (טכנולוגיית מחשוב המשמשת כהעתק של המציאות), אני קצת מתבאסת.

כל היופי בטיולים באתרים ארכיאולוגיים, ואני יוצאת להרבה כאלה, הוא לראות את הדברים כמו שהם בשטח, להתפעל ממה ששרד, ולהפעיל את הדמיון כדי לנחש איך זה היה בימים עברו. למשל, כיצד התפללו בבתי כנסת מימי האמוראים, איך התנהלו החיים בבית השרוף בעיר העתיקה, מי החליט מה מציירים על הסרקופגים של הרבנים ואנשי הממשל בתקופת המשנה.

הרי אם רוצים לכבות לנו את הדמיון ולהראות לנו בדיוק מה היה פעם, אז למה בכלל שנצא מהבית. אפשר לעשות זאת באותה מידה על מסך טלוויזיה, כשאנחנו ישובים בכורסה האהובה עלינו עם כוס קפה ביד. במילים אחרות – אם בארזי התיירות נפלה שלהבת, מה יגיד המטייל הפשוט? הכי טוב: שיתעלם, וימשיך לטייל עם שתי עיניו הטובות, בלי שום עזרה חיצונית.

והיכן יטייל? הנה המלצה על מקום מצוין שבו ביקרנו לפני כמה שנים, וחזרנו אליו עכשיו, בחג הסוכות: פארק רמת הנדיב.

 מהעמודונים שמתחת לרצפה עלה האוויר החם, ולמעלה נמצא 'דוד' (אמבטיית) המים החמים. בית המרחץ הרומי

מהעמודונים שמתחת לרצפה עלה האוויר החם, ולמעלה נמצא 'דוד' (אמבטיית) המים החמים. בית המרחץ הרומי

בפארק רמת הנדיב יש כמה אתרים ארכיאולוגיים ששווה להפעיל בשבילם את הדמיון. הראשון הוא בית מרחץ רומי שהוקם בסוף המאה הראשונה לפני הספירה, והיה פעיל עד תקופת המרד הגדול בשנת 70 לספירה. החלק המעניין לדעתי הוא הקלאדריום – אזור המים החמים, שבו אפשר ממש לראות את העמודונים שמתחת לרצפה שמהם עלה האוויר החם, וגם את 'אמבטיית' המים החמים. אתה עומד מעל הקומפלקס הזה, ומדמיין את הגברים של פעם יושבים שם ומדברים (על מה הם דיברו? אולי על המרד הצפוי, ואולי על נשותיהם).

מזכיר את חידת הסטונהנג'. מה שנותר מהקולומבריום שהתנשא ל-18 מטר

מזכיר את חידת הסטונהנג'. מה שנותר מהקולומבריום שהתנשא ל-18 מטר

מבית המרחץ ממשיכים צפונה, עולים כמה מדרגות ומגיעים למבנה שמזכיר קצת את חידת הסטונהנג' – האם זה סוג של מסר מחוצנים? לא ממש. אם לוקחים בחשבון שפעם זה היה מבנה עם קירות גבוהים והייתה לו גם תקרה, קל יותר לקבל את העובדה שמדובר בקולומבריום – שובך ענק בצורת מגדל עגול ("קולומבה" בלטינית היא "יונה" בעברית).

מדובר היה במגדל בגובה 18 מטרים, שהוקם בסוף המאה הראשונה לפני הספירה. כשמסתכלים עליו מהצד, לא ברור איך בכלל נכנסו אליו. אז ככה: משחזור המתקן עולה כי היונים נכנסו למגדל דרך פתחים בחלקו העליון, וקיננו בגומחות פנימיות קטנות שנבנו עבורן; ואילו עובדי השובך נכנסו אל המגדל בסולם, דרך פתח מוגבה באחת הדפנות.

בקולומבריום הזה גידלו מאות יונים להפקת זבל לטיוב השדות, להקרבה לאל (פולחן יהודי וגם פגאני) וכן, גם כבשר למאכל. הקמת השובך מעידה על אופיו החקלאי של האתר בתקופה הרומית הקדומה.

בור מים בחורבת עלק, ולצדו שני "כיורים" שלא פענחתי את שימושם

בור מים בחורבת עלק, ולצדו שני "כיורים" שלא פענחתי את שימושם

לא רחוק משם נמצאת "חורבת עלק", הממוקמת בנקודה אסטרטגית, סמוך למקור מים ובלב אזור של חקלאות פורה. על פי הממצאים, היה כאן מכלול שלם של התיישבות, שהחל עוד בתקופות הפרהיסטוריות, לפני יותר מ-10,000 שנה, והמשיך בתקופות הברזל, בתקופה הפרסית, ההלניסטית והרומית, עד למאה השנייה לספירה. מה שרואים כעת באתר שייך לראשית התקופה ההלניסטית. במיוחד בולטים בשטח החומה והמגדלים שהקיפו את היישוב, אולם במבט פנימי יותר רואים את מה שנותר מקירות החדרים.

בקומפלקס של חרבת חורי, המבנה העיקרי (בתמונה) ששרד הוא חלק מבית החווה הגדול שבנתה כאן משפחת אל-חורי בשנת 1880

בקומפלקס של חרבת חורי, המבנה העיקרי ששרד הוא חלק מבית החווה הגדול שבנתה כאן משפחת אל-חורי בשנת 1880

בית חורי הוא מבנה עתיק הרבה פחות, אך ברובו הרוס אפילו יותר. המבנה העיקרי ששרד הוא חלק מבית החווה הגדול שבנתה כאן משפחת אל-חורי בשנת 1880. רוב אבני החווה נלקחו מהווילה הכפרית הקדומה שבחורבת עקב (גם כן בתחומי רמת הנדיב, אך במרחק-מה מכל מה שמתואר כאן). בני משפחת חורי היו נוצרים, אך הם בנו למען אריסיהם המוסלמים מסגד – ממנו נותרו בצדו הדרומי של המתחם שתי פינות.

אנחנו מצאנו שם סימנים של אורווה, ולצידה תעלה שהיא בעצם אבוס. באופן אישי 'איחדתי' את כל התקופות שפגשנו, ודמיינתי את הגברים שבילו בבית המרחץ, ואחר כך אכלו יונים על האש, משחררים את הסוסים הקשורים שמצדם סיימו לאכול את הקש, עולים אליהם ורוכבים אל חוף הים. ואז ניסיתי לדמיין איך זה היה נראה אם היינו מחליפים את הנשים בגברים. רמז: הרבה יותר מעניין, הרבה יותר טוב.

***

כמה מילים של סיכום: עם כל הכבוד להתפתחות הטכנולוגית המהירה שמפעימה את לבבותיהם ומוחם של רבים, יש לי תחושה שהעולם הזה הולך למקום לא טוב. כמו שמסתכלים היום במבט משועשע על סרטי מדע בדיוני משנות ה-60, כך יסתכלו בעוד כמה שנים – פחות ממה שהייתי רוצה – על הפרקים של "מראה שחורה". כדאי שתמיד נשאיר מקום לעבר, לא משנה עד כמה ההווה מתעתע והעתיד נראה מסעיר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: