כאב ראש בשלוש שניות

אתה מתקרב ומתרחק, והתעתוע עדיין נותר במקומו, מסרב להפוך לפשוט יותר. משיכה מס' 1, ברידג'ט ריילי, 1979

אתה מתקרב ומתרחק, והתעתוע עדיין נותר במקומו, מסרב להפוך לפשוט יותר. משיכה מס' 1, ברידג'ט ריילי, 1979

במוזיאון ישראל יש כמות בלתי נתפסת של יצירות אמנות. זהו עושר מבלבל: זמן הביקור המוגבל, טכנית ומנטאלית, מחייב אותך לקבל החלטות – מי בפנים, ומי מחוץ לטווח הראייה והקליטה שלך. אתה מסתכל על מפת המוזיאון ולא יודע לאן ללכת קודם, על מה להסתכל ולמה להקדיש יותר מעשר שניות. בסוף אתה בוחר אפשרות אחת עיקרית, ומשתדל לדבוק בה, כי אחרת באמת תלך לאיבוד. אבל לפעמים תוכניות לחוד, ומציאות לחוד. אתמול, למשל, בדרך לתערוכה מעניינת מצאתי עצמי סוטה מהדרך, מתמגנטת לתצוגה קטנה אך דומיננטית.

התצוגה "עניין של תפיסה" נותנת במה לאמנות ה'אופ' (OP), שם שנגזר מהמילה 'אופטיקה' ושגם מהווה פרפראזה על תרבות הפופ שהתפתחה במקביל. זו אמנות שמצד אחד אתה נמשך אליה, ומצד שני היא עושה לך כאב ראש בשלוש שניות. אין דרך פשוטה יותר לומר זאת: מזל שמדובר בתצוגה קטנה.

תנועה שבאה לעולם בשנות ה-60, ושואבת את שמה מהמילה אופטיקה ומתרבות הפופ. 22 M, וויצ'ך פנגור (יליד פולין, פעל בפולין ובארה"ב), 1968

תנועה שבאה לעולם בשנות ה-60, ושואבת את שמה מהמילה אופטיקה ומתרבות הפופ. 22 M, וויצ'ך פנגור (יליד פולין, פעל בפולין ובארה"ב), 1968

אופ היא אמנות שיוצרת אצל המתבונן אשליה של תנועה, ומנצלת את תהליך הראייה החושי והתפיסתי כדי לייצר תעתועים אופטיים ורשמים סוריאליסטיים. היא באה לעולם בשנות ה-60, ובין האמנים שייצגו אותה בגאון, לפחות לתקופה מסוימת, נמנים האמנית הבריטית ברידג'ט ריילי, האמן ההונגרי ויקטור וזרלי, האמן הוונצואלי חסוס-רפאל טוטו, והקבוצות האירופיות 'טרנד חדש' ו'זירו'. על פי האתר הזה, שמספר על תנועת האופ בהרחבה, גם יעקב אגם הישראלי משתייך אליה.

ימי הזוהר של החבורה נרשמו בשנת 1965, בתערוכה "העין המגיבה", שהייתה הפופולרית ביותר שהוצגה עד אז במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ה-MOMA. היא כללה 120 עבודות של 15 אמנים מרחבי העולם, שעודדו את הצופים שלהם לרענן את המבט (וכאמור: לחטוף כאב ראש). עד מהרה אומצה אמנות האופ גם בעולם מוצרי הצריכה, כולל אופנה ואדריכלות.

כגודל ההצלחה, גודל הנפילה. שדה, גונתר איקר (גרמני), 1964

כגודל ההצלחה, גודל הנפילה. שדה, גונתר איקר (גרמני), 1964

אלא שכמו שהאמנות הזו נסקה כך היא צנחה, וב-1970 אמנים שהיו גאים להיות חלק ממנה מיהרו לנתק את החבל. לאורך השנים שחלפו מאז הוצגו מספר תערוכות במספר מוזיאונים שעשו כבוד לאמנות הזו, ואז היא שוב קיבלה קצת אור זרקורים, אבל בגדול – זה כבר לא כל כך נחשב "קול".

מטרת התצוגה במוזיאון ישראל היא להציג מחדש את האמנות האופטית של שנות ה-60, את שורשיה ואת זיקתה לאמנות הקינטית, שפעלה במקביל אליה וינקה מאמנות הדאדא. התנועה הממשית ואשליית התנועה משמשות כאן בערבוביה – אתה מתקרב ומתרחק מהציורים, והתעתוע עדיין נותר במקומו, מסרב להפוך לפשוט יותר. בסוף אתה מתייאש, מצלם כמה תמונות למזכרת, פוטו אופ, וממשיך לעבר התערוכה שבמקור תכננת לראות. בין אם היא תיגע בך או לא, הראש לפחות יישאר במקום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדה ק  On 19 באוקטובר 2016 at 12:48

    באמת קצת מסחרר, בעיקר הצילום הראשון. קשה להסיר ממנו את העיניים.

    • galithatan  On 19 באוקטובר 2016 at 14:57

      אכן כן… מעניין מדוע התנועה האמנותית הזו לא שרדה, ואף התנערו מהשתייכות אליה.

  • שלומית לוי  On 24 באוקטובר 2016 at 15:08

    מעניין. הייתי עכשיו בתערוכה מרתקת של AI WEI WEI האמן הסיני הידוע וחשבתי עליך!! חושבת שהיית נהנית. התערוכה בפירנצה המהממת עד סוף (?) ינואר. ממש ממליצה.

    • galithatan  On 25 באוקטובר 2016 at 12:42

      הו פירנצה, פירנצה הנהדרת. הייתי שמחה לראות שם תערוכה של איי ווי ווי. אמנם כרגע לא רואה איך זה קורה, אבל כבר למדתי שנפלאות דרכי החיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: