חיים על הספקטרום

פסיפס תלת מימדי, שיתוף פעולה בין מעיין מזרחי ומורן מזרחי מהאוניברסיטה העברית לאמרי כהן מבצלאל

פסיפס תלת מימדי, שיתוף פעולה בין מעיין מזרחי ומורן מזרחי מהאוניברסיטה העברית לאמרי כהן מבצלאל

לכאורה, מדע מדויק ואמנות חופשית הם עולמות סותרים. אחד מחפש את האמת, והשני שואף להשתחרר ממנה ולעוף רחוק. אבל בכנס "על הספקטרום" בבית הנסן הירושלמי, שבו השתתפנו בשבוע שעבר, ניסו להוכיח ששני העולמות האלה כן יכולים להגיע להפריה הדדית. ובחלקים מסוימים, זה היה מרתק.

הקשר ביניהם, הסביר פרופ' אילון ועדיה, ראש מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית, הוא היצירתיות. ורק כדי שנהיה רגועים, הוסיף שאין צד אחד של המוח שעוסק באסתטיקה. חבל שהוא לא אמר אם זה שריר שאפשר לאמן (נראה לי שכן).

התכונה הכי מעניינת של המוח, לדברי ועדיה, היא היכולת שלו להמציא מציאויות שמבוססות על התבוננות. תחשבו על זה: מה שאנחנו רואים זה לא מה שיש בחוץ, אלא מה שיש אצלנו בפנים – אנחנו בוראים מציאות פנימית. למעשה, המוח שלנו עושה פרדיקציות, ואז עושה להן אדפטציות. יש לנו יכולת לחשב אירועים. גם רגשות הם חישוב.

הרעיון הוא שהמוח מייצר מרחב שוטטות גדול, שבו הוא מנסה לעשות כמה שיותר טעויות ושגיאות, כדי לברוח מהן למקומות יותר נוחים, שבהם העולם החיצוני יהיה קוהרנטי לעולם הפנימי. באופן קיצוני, כשאין התאמה בין החוץ לפנים זו מחלה, כמו סכיזופרניה. אבל באופן פחות קיצוני, באמנות למשל, אתה צריך לתת למוח להשתולל. גם במדע – המדענים הטובים הם אלה שנותנים למוח שלהם להשתולל. קחו למשל את ההליקופטר של דה וינצ'י.

אנשים שעוסקים באמנות הם אנשים שהמוח שלהם מייצר יותר דמיונות. וגם מדענים יודעים לייצר דמיון, הבטיח לנו ועדיה. ואני חשבתי על עצמי: יותר מדי פרקטית, פחות מדי משתוללת. אולי הגיע הזמן לשחרר?

בראשי מהדהדים דבריו של ועדיה, בכל פעם בווריאציה אחרת: הסטנדרטיזציה היא האויב של המדע ושל האמנות. אנשים רוצים סדר, אבל זה האויב של החשיבה. היצירתיות באה מאנשים שלא מקבלים את הסטנדרט. אבל – קודם כל צריך לדעת את הכללים, ורק אחרי זה אתה נותן לדמיון לרוץ הלאה.

בקיצור, שחררי גלית, שחררי.

Crafted Technology. תיקים מרהיבים שנוצרו כתוצה משיתוף פעולה בין מורן מזרחי לתמרה אפרת

Crafted Technology. תיקים מרהיבים שנוצרו כתוצה משיתוף פעולה בין מורן מזרחי לתמרה אפרת

האמנית ניבי אלרואי, שהתארחה בפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע באוניברסיטה העברית, סיפרה על עבודת אמנות שנוצרה בעקבות ה"היכרות" שלה עם תאי גזע – לוקחים תאים בוגרים והופכים אותם לעובריים. התוצאה הוצגה, בין היתר, בתערוכת 'בין הסינפסות' בבית האמנים (תערוכה דומה הייתה גם בסינמטק ירושלים).

האמן הרב תחומי, מישל פלטיניק, שעלה מצרפת הוא גם מהנדס בהכשרתו, ולדבריו כמהנדס וכאמן הוא חווה אותם תהליכים. אחד הפרויקטים שלו היה לבנות את העולם של פרנסיס בייקון בתוכנות תלת ממד.

מתוך הופעת המחול-וידיאו "116 סיבות" שנוצרה בשיתוף פעולה בין ד"ר עפרה בני לאמניות מעין ליבמן-שרון ויערה ניראל

מתוך הופעת המחול-וידיאו "116 סיבות" שנוצרה בשיתוף פעולה בין ד"ר עפרה בני לאמניות מעין ליבמן-שרון ויערה ניראל

אייל פריד, ראש המסלול לעיצוב וטכנולוגיה בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי של בצלאל, הסביר מהכיוון שלו על הקשר בין עיצוב אינטראקטיבי למדעי המוח. מעצבים מנסים לדקור, לערער מציאות. מחפשים לעשות רעש, בלגן (בצדק, כי אם הם לא מאתגרים את הקיים, ולא מצליחים להזיז אצלנו משהו, אז הם סתם עוד עלה נידף ברוח).

יחד עם הסטודנטים שלו, פריד מנסה לאתר חוקרים שאפשר לשתף איתם פעולה. במכון ויצמן הם מצאו את פרופ' נועם סובל, שמצא שאם אנשים אוהבים אותם ריחות, כנראה שיש עוד דברים שמחברים ביניהם. הוא ניסה לייסד  רשת חברתית מבוססת ריח, אלא שעד שהגיעו החבר'ה מבצלאל נרשמו רק עשרות משתתפים, וזה כמובן מעט מדי כדי להוכיח משהו.

אז בשיתוף הפעולה הזה הם החליטו לערוך ניסוי בתחנות של רכבת ישראל, הצמידו ריחות לכרטיסי הרכבת, וקיבלו תשובות מיידיות מכמות גדולה מאוד של משתתפים. "מהפרויקט הקטן הזה הבינו שאפשר לחקור את השאלות הבסיסיות באנושות כמו הריח", סיכם פריד.

Playing the Building, Färgfabriken, Stockholm, Sweden, 2005. http://www.davidbyrne.com/

Playing the Building, Färgfabriken, Stockholm, Sweden, 2005. http://www.davidbyrne.com/

בשלב זה התחילו לדבר על מה קורה במידה שהממסד, כלומר הגוף האקדמי שבו פועל החוקר, לא משתף פעולה עם הדמיון המשתולל שלו. אם שום שכנוע לא עובד, יש רק דרך אחת, והיא לא באמת פרקטית למדען 'אמיתי', יותר מתאימה למדען חובב: מדע ביתי – Citizen science. קונים כימיקלים בעלי אקספרס, ומתחילים לנסות.

בעקבות שאלה מהקהל, אלרואי מזכירה מפגשים אחרים של אמנות ומדע – למשל כשדיוויד ביירן מלהקת 'טוקינג הדס' יצר פרויקט שמבוסס על ארכיטקטורה והנדסה של בניינים. לפני כמה שנים הוא לקח בניין בשטוקהולם, והפך אותו לכלי נגינה ענק – בין היתר באמצעות חיבור התקנים שמנצלים את הרוחות ואת הוויברציות בצינורות החימום ובצינורות המים. לפרויקט הוא קרא Playing the Building. בלי הבנה פיזיקלית מינימלית, זה לא היה יכול לעבוד. משטוקהולם הוא עבר לעשות את זה בניו יורק (לא רחוק מאזור התאומים), ואז קפיצה ללונדון ומשם למיניאפוליס. עוד על הפרויקט אפשר לקרוא כאן. ואני שואלת: מתי בתל אביב? כלומר, סליחה, בירושלים?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדה ק  On 1 בספטמבר 2016 at 11:45

    מעניין לחשוב על זה שאין ניגוד אמיתי בין השניים. לאחרונה שמעתי גם שאצל באך יש קשר בין מוסיקה למדע המתימטיקה. הכול מעורבב, וטוב שכך.

    • galithatan  On 1 בספטמבר 2016 at 14:32

      בהחלט שווה להעמיק את המחקר בנושא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: