בוקר טוב עיסאוויה

מתוך "סרוויס עיסאוויה" של ראובן זהבי

מתוך "סרוויס עיסאוויה" של ראובן זהבי

בכל פעם שאני מגיעה לתערוכת הבוגרים של בצלאל, בקמפוס של הר הצופים, אני מתבוננת בכפר עיסאוויה הנפרש למרגלותינו ותוהה מה זה עושה לסטודנטים שלומדים שם ורואים את המראות האלה יומיום. מבנים צפופים, חלקם בניינים נמוכים, בנויים בערבוביה ובלי שום סדר הגיוני. בדיוק כמו כל מה שקורה במדינה הזו: היגיון זה לחלשים.

אחר כך, כשאני עולה למבנה, משוטטת בין החדרים, יוצאת אל המרפסות וצופה שוב אל הכפר, אני תוהה איך זה יכול להיות שהוא לא חודר לתוך האמנות המדהימה שיוצאת מבית הספר הסופר יצירתי הזה. האם אמן יכול להיות עד כדי כך מנותק מהסביבה הכי קרובה שלו? בוקר טוב עיסאוויה, ערב טוב עיסאוויה, מה שלומך היום.

עד השבוע שעבר, לא ראיתי כמעט בכלל אמנות שמתכתבת עם הכפר הכמעט מדברי, שייך ולא שייך, נטוע בארץ הזו ותלוש ממנה בו-זמנית. והנה, התערוכה הראשונה שאליה נכנסנו בפתיחת שבוע העיצוב של ירושלים (עד 26 במאי, בבית הנסן, וילה שרובר ועוד) הייתה התערוכה צ'יינה של ראובן זהבי, מרצה בכיר בבצלאל. התערוכה מורכבת מכלים חד-פעמיים, שעל כולם צייר ראובן בסגנון החרסינה הסינית הכחולה – וכל הציורים הם בהשראת הכפר. סרוויס עיסאוויה, הוא קורא לזה.

בזכות האסתטיקה העיצובית משתלבים נופי הכפר עם הנופים הפסטורליים המוכרים מכלי הפורצלן, אבל לא באמת

בזכות האסתטיקה העיצובית משתלבים נופי הכפר עם הנופים הפסטורליים המוכרים מכלי הפורצלן, אבל לא באמת

באמנות של זהבי יש דיסוננס בסיסי: כלים חד פעמיים הם זמניים, בעוד שהאמנות אמורה להיות נצחית

באמנות של זהבי יש דיסוננס בסיסי: כלים חד פעמיים הם זמניים, בעוד שהאמנות אמורה להיות נצחית

בזכות האסתטיקה העיצובית משתלבים נופי הכפר עם הנופים הפסטורליים המוכרים מכלי הפורצלן, אבל לא באמת. בעיסאוויה אין הרבה שקט ושלווה, אלא יותר עשן וקולות פיצוצים (לדברי זהבי. אולי צריך להיות שם בהר הצופים ברמה יומיומית כדי להרגיש את זה), התפרעויות, רעולי פנים ואבנים שסוטות ממסלולן. אפילו הכלים האלה לא היו שורדים שם כנראה לאורך זמן. מכל מיני סיבות.

באמנות של זהבי יש דיסוננס בסיסי: כלים חד פעמיים הם זמניים, בעוד שהאמנות, כך נראה לי, אמורה להיות נצחית. בעצם העובדה שזהבי בחר לצייר עליהם הוא שינה את הייעוד שלהם והעלה את ערכם. אך האם הוא יכול, או בכלל האם ניתן, להעלות את הערך של הכפר ולשחרר אותו מעליבותו? [אגב הוא לא יוצא דופן לעומת כפרים ישראלים אחרים, אבל הקרבה לשכונות יהודיות מחדדת מאוד את תחושת הפער].

על מגש הפלסטיק החד פעמי ניתנה לנו התערוכה הכחולה הזו

על מגש הפלסטיק החד פעמי ניתנה לנו התערוכה הכחולה הזו

על מגש הפלסטיק החד פעמי ניתנה לנו התערוכה הכחולה הזו. הביקור בה מעורר את המחשבות האלה וגם אחרות, אבל מי שלא בא לו פוליטיקה עכשיו, יכול להיכנס לחללים האותנטיים של בית הנסן ופשוט ליהנות מפורצלן בגרסה ישראלית. לעצום עיניים זו הרי מומחיות כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 23 במאי 2016 at 7:49

    היי גלית, לא מתאים לך להיות צינית. יופי של צילומים ותודה על העדכון.

    • galithatan  On 23 במאי 2016 at 10:02

      אני בודקת קצת את הגבולות 😉 בהחלט מומלץ לבקר בבית הנסן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: