10 הספרים שהכי אהבתי ב-2015

"אנשים מפחדים יותר מייאוש מאשר ממוות".

"ישו אהב יותר מדי את הבריות, זו הבעיה; נכונות להיצלב למענן מעידה לכל הפחות על טעם קלוקל".

"להיות מושא לרחמי הרבים, גם זו צורה של מוות חברתי".

"כשהקשוחים נשברים, הם נשברים כהוגן, אולי כי הם התאמנו פחות מדי באיבוד שליטה".

"היתרון שבלהיות מבוגר בעשרים שנה מכל השאר: הם לא יודעים דבר על העבר שלך. אתה יכול להמציא הכול. חיים חדשים".

"מחבר שבידו מרשם בדוק להצלחה ספרותית, היה משתמש בו בעצמו במקום להתפרנס מכתיבת ספרי הדרכה".

אלה רק כמה מהמשפטים שרשמתי לעצמי בשנה האחרונה, מתוך הספרים שקראתי במהלכה. תוך כדי הקריאה אני אוספת לעצמי תובנות לחיים, זוויות מבט אחרות משלי או ניסוחים מדויקים של המציאות. לפעמים אני לוקחת מהם גם את הרעיונות השטחיים ביותר, כאחרונת הפקאצות. למשל, אי שם בתוך ספרה המצוין של אורלי קסטל בלום, הסתתרה אזהרה: בושם לא שמים על מפרק כף יד אחת ואז משפשפים ביד השנייה, אלא יש להקפיד ולשים על שני מפרקי הידיים. כשקראתי את זה, הרגשתי כאילו תפסו אותי על חם. מאז אני משתדלת ליישם.

החלטתי לרכז כאן את 10 הספרים שהכי נהניתי לקרוא ב-2015. בוודאי יש רבים שפספסתי או שלא הספקתי, הרי החיים המודרניים גורמים לך להרגיש שאתה מחמיץ משהו על בסיס יומיומי. ומצד שני, הם מספקים לך אינספור חוויות בין הדפים הלבנים.

ספר השנה שלי הוא "כניעה" של מישל וולבק, שנכתב לפני הפיגוע בשרלי הבדו ובוודאי לפני ליל הדמים בפריז, אבל שני אלה רק מעצימים את האקטואליות שלו ואת העובדה שחייבים להקשיב לו לפני שיהיה מאוחר מדי. בספרות העברית אני בוחרת את "הרומאן המצרי" של אורלי קסטל-בלום. הוא מכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים אבל הוא לא רומן, כי אם רצף סיפורים שמתחברים זה לזה. אגב, בזכות הספר גם השגתי נקודה בחידון טריוויה – למדתי ממנו ששמה הקודם של כיכר תחריר בקהיר היה כיכר איסמעיליה. אני חושדת שמי שכתב את השאלה קרא בעצמו את הספר.

*

knia

1 כניעה, מישל וולבק, הוצאת בבל, 279 עמ'

בתהליך שנמשך למעלה מעשור עוברת אירופה השתלטות שקטה. לאט לאט מתמוססת ההגמוניה ביבשת הישנה, ואירועי הטרור של התקופה האחרונה מלמדים על כיוון ברור: אנו צועדים לתוך מציאות חדשה ומבהילה. מישל וולבק מנסה להעיר את קוראיו רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. אך האם הם בכלל רוצים להתעורר? האם ליל הדמים בפריז שינה משהו בדרך שבה הם רואים את המציאות?

העלילה של 'כניעה' מתרחשת בצרפת של שנת 2022. הימים הם ימי בחירות, והמפלגה המוסלמית שולחת את הנציג מוחמד בן עבאס להתמודד על הנשיאות. מה שבסיבוב הראשון נראה כקוריוז, הופך לעובדה בסיבוב השני. תוך זמן קצר, הרעיון להכניס את מרוקו לאיחוד האירופי כבר לא נראה מופרך כל כך.

גיבור הספר, פרנסואה, הוא פרופסור בסורבון, רווק נצחי בן 44. עיקר תהילתו על חקר כתביו של הסופר הצרפתי בן המאה ה-19, ז'וריס קרל הויסמנס, שספרו 'להפך' נחשב נושא הדגל של זרם הדקדנס. שניהם, פרנסואה והויסמנס, לא מתעניינים במוסריות מינית ובחיי משפחה תקינים, אך כשם שהויסמנס התקרב עם השנים לכנסייה הקתולית, כך פרנסואה האתאיסט מתקרב אל האסלאם (לא לפני שהוא נותן צ'אנס נוסף לנצרות).

רוב העלילה מתרחשת בפריז, ובמובן הזה מדובר בספר המדכא ביותר שקראתי על עיר האורות, ולא רק בגלל התחזיות האפוקליפטיות. וולבק פשוט לא נותן לה לזהור בחושך. הוא דואג שלרגע לא נטעה באיזו רומנטיות: העתיד שחור, ולא רק בגלל הבורקות והרעלות שמשתלטות על האקדמיה ועל הרחובות.

וולבק, יליד צרפת, 1956, הוא מהסופרים הבולטים והמוערכים באירופה. לאחר שנתבע בצרפת בטענה שהוא גזען ואנטי מוסלמי (אך זוכה מאשמה), עזב לאירלנד, וכיום הוא מתגורר בספרד. ביום שבו יצא הספר לחנויות התרחש אירוע הטרור במשרדי המגזין 'שרלי הבדו'. התחושה היא שלעתים הכתיבה שלו קצת מגויסת, אבל אולי זה צו השעה.

*

roman

2 הרומאן המצרי, אורלי קסטל-בלום, הספריה החדשה, 180 עמ'

הכי רחוק מהסרט הערבי של יום שישי מתנהלת עלילת 'הרומאן המצרי' – סיפורה המשפחתי של קסטל-בלום, שנארג במעין שעטנז המשלב אלמנטים ביוגרפיים ובדויים. נקודת המוצא, או אולי נקודת השבר, היא הגרעין המצרי שהלך מארצו וממולדתו אל הקיבוץ של השומר הצעיר, ואז הוקע ממנו בשל נוקשות אידיאולוגית.

חברי הגרעין מצאו עצמם בתל אביב, אך גורלם לא היה טוב יותר מגורלו של הקיבוץ. כשם שהרעיון הקיבוצי שידר אופטימיות אך הלך ונשחק, כך הדבק המשפחתי התאדה. הגיבורה, שמכונה 'הבת הגדולה', היא ההוכחה החיה לכך.

קסטל בלום משלבת בין הפרטי לבין החברתי, ומתבלת בדמויות צדדיות ופרטים מההיסטוריה של מצרים. החוליה החלשה היא העיסוק בישראליות ה'רגילה', הנורמטיבית, כמו טקס סיום הטירונות – שלא שייכת לקסם המרחף על הספר. אבל רוב הזמן הסיפור סוחף אותך לתוכו, בין אם זו מצרים של שנות ה-50 או של האביב הערבי ב-2011.

*

mail

3 דואר ספרותי, ויסלבה שימבורסקה, הוצאות חרגול ומודן, 166 עמ'

אפשר להיות לסופר בגיל 20 או 70, כאוטודידקט או כפרופסור, אך מה שקובע בעיקרו של דבר אלה הם הגנים – כך כתבה שימבורסקה לאחד מקוראי המגזין שבו עבדה, במסגרת מדור שנקרא 'דואר ספרותי'. זה היה מדור שבו ענו בפומבי למשוררים וסופרים (בשאיפה), ששלחו את כתב היד שלהם למערכת, ושימבורסקה לקחה בו חירות רחבה בניסוחים, מבלי לקחת אחריות: את חרצובות לשונה נהגה לכתוב בלשון רבים, כדי לשמור על זהותה (היא הייתה האישה היחידה במערכת). למעשה, פרסום הספר הוא שחושף אותה לראשונה.

בין היתר, היא ענתה על השאלה איך להיות איש ספרות: "זה בדיוק כמו הילד ששאל איך עושים ילדים, וכשאמו השיבה שתסביר לו אחר כך, מפני שעכשיו היא עסוקה, התחיל ללחוץ: 'אז לפחות תסבירי לי את ההתחלה'. אז ננסה גם אנחנו להסביר לפחות את ההתחלה: צריך שיהיה קצת כישרון". האמת היא, שאפילו עשירית מהכישרון של שימבורסקה עצמה תספיק. ואגב, לדעתי, לקבל דחייה משימבורסקה שווה לא פחות מלפרסם יצירה.

*

patirck

4 בבית הקפה של הנעורים האבודים, פטריק מודיאנו, אחוזת בית, 247 עמ'

האם יש דבר כזה להתאהב בפריז בפעם המאה? כי זה מה שעושה לך פטריק מודיאנו. הוא מוציא אותך לשיטוטים בעיר האורות בעקבות הזיכרון שלו – וככל שמתקדמים ופוגשים במכמני העיר, המילים שלו מתערבבות עם הזיכרונות שלך.

העלילה מתרחשת במחצית השנייה של שנות ה-60, אך יש בה רמזים למלחמת העולם השנייה – תקופה אפלה שעיצבה את עולמם של הגיבורים (הסיפור מסופר בכמה קולות). הם מתאפיינים בתלישות, חסרי אחיזה בחיים ממשיים. היום הם פה ומחר הם לא, ומי יודע איך בכלל קראו להם באמת.

יש מי שמנסה לתעד אותם: קוראים לו בואינג, או "הקפטן", והוא מנהל רישום יומיומי של כל הנוכחים בבית הקפה לה קונדה, הנקודה היציבה המרכזית כאן (אם כי בסוף גם הוא נסגר והופך לחנות חפצי עור). ביומן שלו מופיעה גם מישהי המכונה לוקי, פשוט כי איש לא ידע מה שמה האמיתי או היכן היא גרה. הקורא כן יודע: וזה רק הופך את הסיפור לעצוב יותר.

*

head

5 ראשו של אדם, ז’ורז’ סימנון, הוצאת עם עובד, 172 עמ’

לא זוכרת מתי גיליתי את סימנון לראשונה, אבל מודה שהתחברתי אל הכתיבה שלו מהרגע הראשון. יש לי כמעט את כל הספרים שלו שתורגמו לעברית, ובכל פעם שיוצא אחד חדש אני 'נדבקת' אליו. מדהים כמה פורה יכול היה להיות סופר אחד (שמת די מזמן).

כשאתם לוקחים ליד את "ראשו של אדם", בבקשה תשכחו מכל מה שאתם יודעים מסדרות המשטרה העכשוויות (למרות שאני ממליצה על The Fall), ובמקום זאת היו נכונים להתחבר לעבודה המשטרתית שביצע המפקח מגרה בתחילת המאה ה-20.

מגרה, בלש עם סבלנות ועצבי ברזל (וגם קיבה שיכולה לספוג הרבה אלכוהול, אלמנט קלאסי בספרי בלשות), מנסה כאן תרגיל מעניין. אחרי שגרם לכך שפריז כולה תהיה בטוחה באשמתו של ז’וזף הרטן ברצח כפול, הוא מאפשר לו להימלט מהכלא, ומתחיל את מסע הפענוח מחדש. רק מי שמבין היטב את הנפש האנושית, יכול לברוא עלילה כזו. כאילו קטנה ונקודתית, סביב נהר הסן, אבל פותחת פתח לעולם רגשי שלם.

*

The_Children_Act(2)

6 טובת הילד, איאן מקיואן, הוצאת עם עובד, 195 עמ'

פיונה, שופטת בבית המשפט הגבוה לענייני משפחה, בחרה בקריירה על פני הקמת משפחה בעצמה. היא חיה חיים עשירים ומלאים, יחסית, עם בעלה ג'ק, עד ליום שהוא מבקש ממנה רשות לבדוק מה קורה בחוץ. הבקשה מערערת אותה, כמובן, אבל זה רק הציר המשני בעלילה.

הציר העיקרי קשור לבחירה שלה שלא להיות אם, ובכל זאת להכריע על בסיס יומיומי מהי טובת הילד – וזה תמיד הילד של מישהו אחר. במקרה אחד, של נער מקהילת עדי יהוה, היא מסתבכת במעורבות רגשית, מה שמאיים על הגבולות האתיים שלה. למעשה מקיואן מעלה שתי סוגיות לדיון. הראשונה היא עד כמה גמיש המושג 'טובת הילד', האם החוק היבש נכון לכל הילדים, ומתי מישהו מפסיק להיות ילד. השנייה נוגעת לניהול זוגיות ללא הורות גם בגיל 60. במהלך הקריאה חשתי שהספר מספק לי הרבה נקודות למחשבה, מה שהוביל ללא מעט דיונים עם הבנזוג. וזה, לדעתי, אחד המדדים להכרעה מהו ספר טוב: אחד כזה שנכנס לחיים.

*

snow

7 איש השלג, יו נסבו, הוצאת בבל, 486 עמ'

זו הייתה חוויה מוזרה לקרוא על אנשי השלג באוסלו בזמן שיורד שלג בירושלים, ואז לצאת החוצה, להסתכל על הבובות עם אפי הגזר ולתהות האם ואילו חפצים מסתתרים בתוכם. המציאות שלי התערבבה עם העלילה המותחת שבנה נסבו, אבל אולי יש בזה משהו חיובי. כמו שאומר הגיבור שלו, המפקח הארי הולה: הרעיונות הטובים ביותר באים כשנותנים למחשבות להשתולל.

בספר הנוכחי בסדרה הולה מתמודד עם מקרה שהוא מאמין שקשור לרוצח סדרתי, שפועל ביום השלג הראשון מדי שנה. אמנם בנורבגיה אין כמעט רוצחים סדרתיים, אבל הולה עשה קורס ב-FBI על רוצחים קרי מזג עם אינטליגנציה גבוהה לאין ערוך מהממוצע וחוש למשחקים, תחרות ואתגרים – ולכן הוא נחוש למצוא אחד כזה. הפעם מלווה אותו במשימה דמות חדשה, קטרינה בראט, וכך מצליח נסבו להפיח חיים חדשים בבלש, שמנסה להישאר פיכח, וחי על האדרנלין.

*

goddis

8 האלה העיוורת, אן הולט, כנרת זמורה ביתן, 315 עמ'

בשנים האחרונות נדמה שאם לא נקרא ספר מתח סקנדינבי אחת לחודש, לעולם לא נעמוד בקצב התרגומים לעברית, נחיה בתחושה מתמדת של החמצה, ונקנא באלה שכבר יודעים לבטא את שמה של תחנת המשטרה באוסלו מתוך שינה, ומתעדכנים בחדשות של אפטנפוסטן על בסיס יומי.

החודש 'פגשתי' את השוטרת האנה וילהלמסן. כך, בפשטות, שוטרת: לא תובעת משטרתית, לא מפקדת, ולא יועצת משפטית. זו הסיבה שהיא לעולם לא יכולה להרים ידיים, גם לא בפרשות סבוכות – פשוט אין לה שום ג'וב אחר באופק. בסתיו אחד באוסלו נוחתת על שולחנה פרשה שמערבת סמים, פושעים ועורכי דין בכירים שהם פושעים בעצמם. למעשה, הפרשה הזו עמוסה פרטים, שמות וצפנים, שהקורא עלול ללכת בהם לאיבוד מהר מכפי שירצה. ואולי דווקא בגלל זה מדובר בספר מתח טוב, שלא כדאי לפספס.

אגב, הסופרת, אן הולט, כיהנה בעברה כפרקליטת המשטרה הנורבגית וכשרת המשפטים של נורבגיה. מה שמעלה את התהייה – מתי נוכל לקרוא ספר של איילת שקד, ומתי של ציפי לבני?

*

amir-foot-2

9 כך לא עושות כולן, אמיר בן-פורת, הוצאת רסלינג, 203 עמ'

בבית הספר היסודי שלנו הייתה חלוקה: הבנות לשיעור מלאכה, והבנים לכדורגל בחצר. יום אחד התלוננו הבנות, ואמרו, גם אנחנו רוצות כדורגל. זה לקח זמן, אבל בסוף המערכת נכנעה. יצאנו החוצה, אני עמדתי בשער, והיה די משעמם, כי הכדור כמעט ולא הגיע לאזור שלי. בסוף השיעור הבנים התלוננו: "הבנות כסאחיסטיות. אי אפשר לשחק איתן". וכך הפך הניסוי לחד פעמי, אם כי תחושת ההישג עוד המשיכה לפעם זמן מה.

במשך תקופה ארוכה נותר הכדורגל ה"מבצר האזרחי הכמעט אחרון של הגבריות", כפי שכותב פרופ' אמיר בן פורת בספר המרתק (בשבילי) 'כך לא עושות כולן', אך בשנים האחרונות נוצרו בו סדקים קטנים. הספר עוסק בהיסטוריה של כדורגל הנשים, שמשיקה למאבק המגדרי הרחב לשוויון זכויות, ומציע ניתוח עומק של ענף קטן ולא מתוקשר מספיק. נקודה מעניינת שעולה בו היא הדילמה של שחקנית הכדורגל – בין זהות אחת על המגרש, לזהות שנייה בחייה הפרטיים. תכונות כמו אגרסיביות, מהירות וכוח מוערכות מאוד בכדורגל, אך נתפסות כבלתי נשיות בעליל.

*

mona

10 מדוע המונה ליזה הפסיקה לחייך, דבי לוזיה

הייתי שמחה לו עולם האמנות היה נשאר אי ירוק בים הדיגיטלי המנוכר של חיינו, אבל זה כבר לא יקרה: הוא מושפע דרמטית מהשינויים הטכנולוגיים, שחודרים אליו אט אט. הנה, רק זמן קצר אחרי שדבי לוזיה פרסמה את ספרה 'מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך', הציגה גוגל את האלגוריתם החדש שלה ש'מצייר יצירות אמנות'. וזו רק ההתחלה.

לוזיה סוקרת בספר את עולם האמנות של ימינו, מתבלת באנקדוטות מעניינות רבות (בעיקר מתחום הרכישות והזיופים), ומזכירה כי כיום קריטריונים אסתטיים כבר אינם משמשים פרמטרים לקביעת איכות, ולעומתם הפרשנות האישית של קובעי הטעם תופסת מקום רחב. היא דנה גם בפוליטיקה של הסצנה הישראלית, ומבחינה בין אספנים (תשוקה לאמנות) לספקולנטים (תשוקה לכסף). הקריאה בספר היא צלילה מרתקת לתוך עולם מרתק ועשיר, מבלי להסתיר את הצדדים הפחות יפים שלו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדה ק  On 31 בדצמבר 2015 at 11:52

    לבושתי, לא קראתי אף אחד מהנ"ל, אבל אהבתי את ההסבר של שימבורסקה. כישרון ללא ספק לא חסַר לה. וכמובן הסתקרנתי מאוד: מה רע בבושם על מפרק אחד בלבד, והעברתו הלאה משם? 🙂

    • galithatan  On 31 בדצמבר 2015 at 19:13

      שימבורסקה המדהימה 🙂
      לגבי הבושם, לא זוכרת כרגע את ההסבר. כנראה שזה לא רציני לחפף ככה עם הידיים.

  • תרצה הכטר  On 31 בדצמבר 2015 at 12:35

    תודה על הסקירה הספרותית.
    את אורלי קסטל בלום ב"הרומן המצרי" קראתי מנקודת מבט של זהות וסטריאוטיפים בחברה הישראלית בעשורים הראשונים של המדינה. הסיפור אנושי ומתובל בקטעי הומור והוא בנוי טלאים-טלאים.
    את שאר הספרים שברשימתך לא קראתי עדיין. מתכוונת לקרא את מקיואן, שאת מרבית ספריו כבר קראתי.
    מאחלת לך שנה אזרחית מוצלחת ופורייה.

    • galithatan  On 31 בדצמבר 2015 at 19:15

      לגמרי יש פה סטריאוטיפים – כולל הקטע שבו הם נאלצו לעזוב את הקיבוץ.
      שנה אזרחית מצוינת שתהיה 🙂 ותודה לך.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: