אם קירות היו יודעים לדבר

וילה שרובר, 2015. במקום גוסטב קלימט יש פה גרפיטי

וילה שרובר, 2015. במקום גוסטב קלימט יש פה גרפיטי

בפעם הראשונה שעברתי ליד וילה שרובר, בדרך להצגה בתיאטרון ירושלים, בכלל לא שמתי לב אליה. היה חושך, והיא מוקפת חומה גבוהה, ואם אתה לא ירושלמי מלידה לא תוכל לנחש ששטח כל כך עצום באמצע ירושלים יכול להיות שייך לבן אדם אחד. הפעם השנייה כבר הייתה באור יום, ואז ניסיתי לעמוד על קצות האצבעות כדי לראות את ביתן התה של גיתה שרובר, שכבר לא הייתה בחיים באותה תקופה. בשום שלב לא הבנתי במה באמת מדובר, עד שבזכות אירוע "בתים מבפנים" שהתקיים החודש, התאפשרה הכניסה למתחם הענקי שעומד בשיממונו, נטוש ומקושקש.

בלב המתחם הזה, שקשה לומר עליו שהוא ירושלמי באופיו – הוא לא – נמצאת וילה ענקית המתפרסת על פני 900 מ"ר וכוללת מספר מפלסים. נכנסנו דרך הקומה שממנה יוצא גרם מדרגות המוביל אל חלל האירוח הענק. אומרים שבחלל הזה היו תלויים בין היתר ציורים של רנה מגריט וגוסטב קלימט (עליו כתבתי את הפוסט הקודם), אבל עכשיו יש בו רק ציורי קיר וגרפיטי.

במתחם יש עוד וילה קצת פחות גדולה (800 מ"ר) עם מספר דומה של מפלסים, חצר גדולה ומוזנחת (ששטחה כ-6 דונם), ביתן תה ובריכה קטנטנה, ריקה כמובן. פעם זו הייתה בריכה אולימפית, וסביבה נערכו אירועים כמו תצוגת האופנה של משכית. בכלל, במשך 30 שנה זה היה הבית היחיד בירושלים שהייתה בו בריכה פרטית. היום היא מכוסה במלט.

פסיפס ייחודי ונדיר לצד גרפיטי, בקומת הכניסה של וילה שרובר

פסיפס ייחודי ונדיר לצד גרפיטי, בקומת הכניסה של וילה שרובר. הווילה נושקת לשלושה רחובות – דובנוב, מרכוס ופינסקר

עבודת הפסיפס הגדולה והמעבר שממנו ניתן להשקיף על חלל האירוח

עבודת הפסיפס הגדולה והמעבר שממנו ניתן להשקיף על חלל האירוח

בווילה הראשית – שנחשבה במשך שנים למפוארת במדינה – שכן פעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, וככל הנראה אחריו שהו כאן כמה אמני גרפיטי שיצירותיהם עדיין על הקירות, ורובן דווקא מצאו חן בעיניי. ככל הנראה דבר לא יישאר מהן: המקום שייך כעת לאדם פרטי, ששכר משרד אדריכלים על מנת להחזיר עטרה ליושנה. אפשר רק לקוות שאת הפסיפסים הייחודיים שיש בבית הוא כן ישאיר, כי זו בהחלט אמנות נדירה שפוגשים בדרך כלל רק במבנים ציבוריים.

גיטה ותעשיין הפלדה מיילס שרובר היו נדבנים גדולים לירושלים, על שמם יש טיילת וגם תיאטרון. בשנות ה-50 הם הגיעו מוונצואלה, ולא פחות משלוש שנים חלפו עד שהסתיימה בניית הווילה שלהם במיקום מרכזי בשכונת טלביה. כשפרסמתי בפייסבוק תמונה אחת ממנה, שבה הצטלמתי ליד ציורי הקיר באחד המטבחים, מייד צצו אנשים שסיפרו על חוויותיהם בבית.

זה לא מקרי: ידוע שהוא שימש פעמים רבות לאירוח השמנה והסלתא של ישראל, וגם של נציגים דיפלומטיים ממדינות שונות. אנחנו רק יכולים לדמיין מה הקירות ראו ושמעו, ואיך התנהלו כל הארוחות. במילים אחרות: איפה התסריטאי החרוץ והאמיץ שיעשה תחקיר רציני, ויביא אותו אל המסך הגדול יחד עם במאי מוכשר ומפיקים עם כיסים תפוחים. אני מתנדבת להיות ניצבת, בחינם.

ציורי גרפיטי באחד החדרים של וילה שרובר, המתפרסת על פני 900 מ

ציורי גרפיטי באחד החדרים של וילה שרובר, המתפרסת על פני 900 מ"ר ומספר מפלסים

דלת הכניסה לחדר עם ציורי הגרפיטי הצבעוניים. היו ימים שהמכון לדמוקרטיה שכן כאן

דלת הכניסה לחדר עם ציורי הגרפיטי הצבעוניים. היו ימים שהמכון לדמוקרטיה שכן כאן

הסיפור הידוע הוא שבשנת 1976, לאחר מותו של מיילס, גיטה הציעה להעביר את הווילה למדינת ישראל כבית אירוח רשמי, אבל ממשלת ישראל סירבה להצעה בשל העלויות האחזקה הגבוהות – תודו שזה פשוט הזוי, והיום זה ממש לא היה קורה, ואפילו יש סיכוי ששרה נתניהו הייתה הופכת את הבית למעון הרשמי של ראש הממשלה (אם כי זה היה גומר על התיאטרון שנמצא ממול).

המטבח בווילה השנייה במתחם, שנבנתה בשנות ה-80

המטבח בווילה השנייה במתחם, שנבנתה בשנות ה-80

חדר השינה בווילה השנייה שבמתחם שרובר. מתפרסת על פני 800 מ

חדר השינה בווילה השנייה שבמתחם שרובר. מתפרסת על פני 800 מ"ר

בכל אופן, בסופו של דבר ב-1983 שרובר מכרה את מבנה הווילה וחצי משטח הגן, ובנתה בחצי השני וילה נוספת לה ולבנה היחיד גבריאל. בזמן שביקרנו שם, הרבה אנשים ניסו לחשוב איך הם היו מחלקים את החדרים לו היו גרים שם עם משפחתם. הייתה הסכמה כמעט רחבה שהווילה הזו עדיפה על פני הווילה הראשונה והמקורית. רק החלק החשוך של המרתף הצליח קצת להרתיע.

בנה של שרייבר נפטר לפניה, והיא תרמה את כל הונה למדינה (איפה יש עוד אנשים כאלה היום?!?). יש סיפור לא מאומת על הדרך שבה התרחשה מכירת הווילה לג'קי ספרא, גם פה שווה להשקיע בתחקיר, לדעתי. בכל מקרה, לפני קצת יותר משנה נמכר המתחם כולו תמורת 70 מיליון שקל (וזה היה רק 60% מהסכום המבוקש!), וכעת נדרשת עוד השקעה בשיפוץ – על פי ההערכות מדובר ביותר מ-10 מיליון שקל. האם יתנו לנו להיכנס גם ביום שאחרי? לדעתי סיכוי קלוש. אבל היי, גם הביקור הזה היה כמעט לא הגיוני שיתרחש. אז כמו שכתוב על מחזיק מפתחות שקיבלתי לא מזמן: הכל אפשרי.

קומת המרתף בווילה הקטנה יותר. לא ברור אם הקרמיקה המחוייכת היא מקורית

קומת המרתף בווילה ה"שנייה". לא ברור אם הקרמיקה המחוייכת היא מקורית

אריחים ארמניים אפופי אבק בפטיו של הווילה ה

אריחים ארמניים אפופי אבק בפטיו של הווילה ה"שנייה"

אל תגלו לאף אחד מה הולך פה. גרפיטי באחד החדרים בווילה הראשית

אל תגלו לאף אחד מה הולך פה. גרפיטי באחד החדרים בווילה הראשית

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כמו מניפה  On 5 בנובמבר 2015 at 15:11

    הגרפיטי לא נראה רגיל, אלא מאוד מושקע. כמעט כאילו הזמינו אותו. ונראה לי קצת חסר תוחלת כל הבניין העצום הזה. לא סתם לא רצו לקבל אותו מתנה. פיל לבן עם מוזאיקה.

    • galithatan  On 5 בנובמבר 2015 at 15:20

      לדעתי למי שצייר יש המון כישרון, וגם היה לו הרבה זמן – ממילא אף אחד לא נכנס כדי להפריע. ולגבי המבנה, אין לי מספיק ידע מה הצרכים של המדינה בנושאי אירוח מנהיגים, כך שקשה לי לשפוט.

  • עדה ק  On 6 בנובמבר 2015 at 9:05

    גם בעיני הגרפיטי הוא לא גרפיטי רגיל. הוא מאוד מוקפד ומרשים. ולקיר-החלונות בחדר השינה של הווילה השנייה יש פוטנציאל 🙂

    • galithatan  On 6 בנובמבר 2015 at 12:26

      חבל שאנחנו לא יודעים מי האנשים מאחורי הכישרון. הייתי מוכנה שייצרו אצלי על קיר בתוך הבית. ולגבי קיר החלונות, אני רק חשבתי על כמה וילונות צריך כדי לא להתעורר מוקדם בבוקר מהאור 😉

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: