רק אל תקראו לה נאיבית / זואי סבר בראיון מיוחד לבלוג

ירושלים 2012

" הנוף הוא השחקן העיקרי, כי אנשים משתנים אבל הנוף תמיד נשאר". ירושלים 2012

 

היא התחילה לצייר "למגירה", כפי שהיא מכנה את זה, אחרי לידת בנה השני. לעצמה היא ביטאה את הפנטזיה: 'הלוואי ומישהו היה בא, מתלהב מהתמונות שלי, ואומר: את תציירי ויהיה לך סטודיו, ואני אדאג למכור את זה'. הרעיון נשמע לה כמו הזיה, אבל זה בדיוק מה שקרה. היום זואי סבר היא אמנית מצליחה שאת עבודותיה ניתן למצוא באוספים פרטיים בארץ ובחו"ל, הן הוצגו בתערוכות בברלין, בפריז ובלונדון, מחר היא פותחת תערוכה חדשה בגלריה העירונית בגבעתיים, והכי חשוב, יש לה סטודיו משלה.

"כשאני בסטודיו אני עובדת עם מוזיקה ברקע או מאזינה לקבצי אודיו של ספרים. זה קטע שגיליתי לאחרונה – ברגע שאני משחררת את המחשבות מהתמונה עצמה, דברים יוצאים מתוך התת-מודע", מספרת סבר בראיון מיוחד לבלוג. "על כל תמונה שציירתי אני זוכרת איזה ספר שמעתי ברקע. ברגע שאני מצליחה להתרכז בעלילה של הספר, זה גורם לידיים לרוץ יותר חופשי. אגב, גם כשאבא שלי עמד פעם לידי ושיגע אותי, זה הוביל לציור".

"הציור שלי הוא סוג של קליידוסקופ שדרכו רואים את התמונה כולה". נמל תל אביב - תחנת הכוח רידינג

"הציור שלי הוא סוג של קליידוסקופ שדרכו רואים את התמונה כולה". נמל תל אביב – תחנת הכוח רידינג

המסלול של סבר, 41, נשואה ואם לשלושה בנים, היה יכול להיות אחר לגמרי. בגיל 15 ניסתה להתקבל לבית הספר הגבוה לאמנות פלסטית באוקראינה, אך פספסה את יום הבחינה האחרונה, בחיבור. שנה לאחר מכן החליטו הוריה לעלות לארץ – מה שלא היה קורה אילו הייתה לומדת באותו בית ספר. בגיל 18 התגייסה לצבא, וכשהשתחררה הלכה ללמוד אדריכלות בבצלאל ("כי זה פרקטי").

את חושבת לפעמים על הדרך שלא נלקחה?

"אם הייתי מתקבלת הייתי לומדת במקום מאוד נוקשה, ולא מגיעה ממנו לדבר ייחודי שהייתי שלמה איתו, הייתי מתקבעת. גם ככה היו דפוסים מבצלאל שרדפו אותי, ולקח לי זמן להשתחרר מהם. כשאתה לומד רישום ואיך 'צריך' לצייר, נורא קשה לשים את הידע הזה בצד, ולהגיד על משהו שהוא 'לא נכון' ולא בפרופורציה, 'ככה בא לי'".

איזה כלים בכל זאת לקחת מלימודי אדריכלות?

"אחד הדברים שלימדו אותנו בשנה א' זה לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, כל דבר חייב לעבור את המסננת האישית של האדריכל. אז כשאני ניגשת לפרויקט חדש או ציור חדש אני מנסה להרכיב אותו לעצמי בראש, ולחשוב מה אני רוצה להגיד ולהעביר הלאה, שזה לא יהיה רק ברמה שאני מיידעת את הצופה שראיתי משהו. זה לבוא ברמה השכלתנית, ולהציג את הפרשנויות האישיות שלי. לבוא מתוך שמחה? שמחה זו התוצאה המשנית של מה שיוצא".

איך נראה תהליך היצירה שלך?

"זה לא שאני מחליטה קודם מה לצייר, ואז בוחרת צבעים, אלא להפך: אני רואה בראש מה אני רוצה שיקרה, רואה שילובים של צבעים, ואז הצבעים עצמם קוראים לנושא הציור".

כבר הגעת לתקופה הכחולה?

"זה קצת מוקדם לי לדבר על תקופות".

"במשך חמש שנים בבצלאל הייתה לי פוזיציה של סבל שגרמה לי חלחלה, ולקח לי עשר שנים להשתחרר מההנחה שסאפר איז אברסינג". זואי סבר (צילום: וולאדי קוסטיצב)

"במשך חמש שנים בבצלאל הייתה לי פוזיציה של סבל שגרמה לי חלחלה, ולקח לי עשר שנים להשתחרר מההנחה שסאפר איז אברסינג". זואי סבר (צילום: וולאדי קוסטיצב)

התערוכה החדשה, "מסע מקומי", מרכזת יחד כ-40 יצירות צבעוניות והיא מוקדשת לנופים ישראלים – אורבניים או פסטורליים. בציורים של סבר יש הומור אופטימי שמעלה חיוך, ובכלל, מקפיץ את מפלס השמחה. זה משהו שמרגישים פיזית: כימיקלים 'טובים' משתחררים במוח ומשפרים את ההרגשה, גם אם אתם אחרי יום עבודה מתיש וחיפשתם חנייה שעות בתל אביב.

"הציור שלי פחות ריאליסטי ויותר קונספטואלי דמיוני", מסבירה סבר. "אני אף פעם לא מתמקדת באנשים, כי אדם הוא מרכיב משתנה בנוף. אני תמיד מכניסה דמות לתוך התמונה, אבל היא מופיעה כסילואטה. הנוף הוא השחקן העיקרי, כי אנשים משתנים אבל הנוף תמיד נשאר. רוב הנופים האלה הם מזוהים – תל אביב, ירושלים, החולה. לא מזמן בעלי שאל אותי אם לא נמאס לי לצייר ציורי ארץ ישראל. אז זה לא מציונות מטורפת, אלא כי זו המציאות שלי".

איך היית מגדירה את סגנון הציור שלך?

"אני נמנעת מהגדרות, כי הגדרות מחייבות מאוד לעמוד בסטנדרטים מסוימים. אני לא מתאימה לנישה הנאיבית, למרות שלפעמים משייכים אותי אליה, כי הסיטואציות אצלי לא נאיביות וגם הפרשנות לא. אני משתמשת בהשכלה שלי כארכיטקטית לפרק מה שאני רואה, להעביר מסנן הומוריסטי או אופטימי. הציור שלי הוא סוג של קליידוסקופ שדרכו רואים את התמונה כולה. ככה אנשים מוצאים בציורים תזכורות לדברים שלא התכוונתי בכלל".

את מציירת עם שפכטלים במקום מכחולים.

"המכחול לא מאפשר לי להוציא מהתמונה מה שאני רוצה ברמה הייצרית. בשבילי המריחות שלו טיפה אנמיות. מרקמים כמו עצים או בניינים מבקשים פיסול בצבע, והשפכטל, שכבה על שכבה, נותן את הצורניות הפיזית. השפכטל זה משהו שבא ממני, ומאפשר לי להוציא מצבעים אקריליים את מה שאני רוצה. עם מכחול זה פשוט לא זה".

"לא לימדתי את עצמי לצייר לפי הזמנה. אני חייבת חופש בחירה". אגם החולה, 2012

"לא לימדתי את עצמי לצייר לפי הזמנה. אני חייבת חופש בחירה". אגם החולה, 2012

קרה שנטשת ציור באמצע?

"יש כרגע כמה שעומדים מול הפרצוף שלי, ואני לא יודעת מה יהיה איתם הלאה, אם בכלל. אני נתקעת לפעמים, אבל למדתי להבין את התחושות שלי. כשאני יודעת מראש מה עומד לקרות ברמת הפרט, אני מבצעת את התמונה, אבל כשזה לא בנוי בראש, אני נתקעת. לפעמים זה משתפר – למשל התחלתי לצייר את רחוב דיזנגוף עם סביבון ביום ששחררו את גלעד שליט, הטלוויזיה הייתה פתוחה ברקע כשציירתי, ופשוט לא יכולתי להמשיך. אחרי כמה חודשים חזרתי לזה, כי הדימוי של הסביבון לא עזב אותי, ואז פתאום זה כן רץ.

"אני לא מתעקשת להמשיך ציורים, כי יש לי אישיו גדול לא להוציא עבודה מתוך סבל. במשך חמש שנים בבצלאל הייתה לי הפוזיציה של הסבל שגרמה לי חלחלה, ולקח לי עשר שנים להשתחרר מההנחה שסאפר איז אברסינג".

את מציירת לפי הזמנה?

"קורה שאנשים מגיעים אליי דרך פייסבוק או חברים משותפים, ומבקשים 'האם את יכולה לצייר לי משהו באותו סגנון שציירת את הציור ההוא'. התשובה היא לא, כי אני חייבת חופש בחירה. לא לימדתי את עצמי לצייר לפי הזמנה".

"הייתי רוצה לצייר על מגדלי מים. בתוך ישראל האפרורית פתאום יהיו ציוני דרך, שגם משמרים את הזיכרון של המקום, וגם הופכים לסוג של תכשיט". נתיבי איילון ומגדלי עזריאלי

"הייתי רוצה לצייר על מגדלי מים. בתוך ישראל האפרורית פתאום יהיו ציוני דרך, שגם משמרים את הזיכרון של המקום, וגם הופכים לסוג של תכשיט". נתיבי איילון ומגדלי עזריאלי

לאן עוד היית רוצה לקחת את היצירה שלך?

"הייתי רוצה לאסוף שברי מבנים ולצייר עליהם, כך שהחדש ייוולד על שברי הישן, חיים מחודשים למשהו שכבר היה. למשל לקחת דלת של מבנה שנהרס, ולצייר עליה את תל אביב. הייתי רוצה גם לצייר על מגדלי מים. בתוך ישראל האפרורית פתאום יהיו ציוני דרך, שגם משמרים את הזיכרון של המקום, וגם הופכים לסוג של תכשיט. זה יהפוך את כל הסביבה שלהם למשהו אחר, כי הם יהפכו למוקד משיכה וישנו את האווירה במקום.

"קחי למשל את הצילינדרים ליד טמבור ברמת גן, הם היו יכולים להפוך לפסל סביבתי מדהים, מדבר מכוער לאובייקט ארכיטקטוני מקסים. אני מגלגלת את הרעיון הזה בראש, וחושבת לפנות לראשי ערים כדי לקדם את העניין.

עוד חלום מגלומני שיש לי הוא לצייר סדרה של ערים גדולות בעולם – לונדון, פריז, ניו יורק, רומא – בסגנון שלי. זה יהיה אחרי שאבקר שם, כי אני עושה את הסקיצות בשטח. אם הייתי מגיעה לניו יורק, למשל, לא הייתי הולכת לאמפייר סטייט בילדינג אלא יוצאת לסיור עם מישהו מקומי שיראה לי מקומות, ואני בוחרת מה מזה מדבר אליי, חוזרת לארץ ומציירת את זה".

לא נשמע מסובך להגשמה.

"העבודות שלי נוסעות לחו"ל יותר ממני. הייתי רוצה שעל כל שלוש עבודות שלי שנוסעות, תהיה נסיעה אחת שלי".

"המכחול לא מאפשר לי להוציא מהתמונה מה שאני רוצה ברמה הייצרית. בשבילי המריחות שלו טיפה אנמיות, אז אני עובדת עם שפכטלים". שדרות רוטשילד בתל אביב

"המכחול לא מאפשר לי להוציא מהתמונה מה שאני רוצה ברמה הייצרית. בשבילי המריחות שלו טיפה אנמיות, אז אני עובדת עם שפכטלים". שדרות רוטשילד בתל אביב

התערוכה "מסע מקומי" (אוצר: דורון פולק) תתקיים מה-11 בספטמבר ועד ה-7 באוקטובר 2015 בגלריה העירונית גבעתיים (מכון המים), רחוב השומר 7

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדה ק  On 10 בספטמבר 2015 at 16:25

    מלא חיים. ומעניין שהיא מגדירה את האנשים כסילואטות – כי הם תמיד לבנים, מעין צלליות הפוכות.

    • galithatan  On 10 בספטמבר 2015 at 16:41

      מתחבר לאמירה המעניינת שלה: "הנוף הוא השחקן העיקרי, כי אנשים משתנים אבל הנוף תמיד נשאר".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: