תא מס' 1 של אבשלום. מינימליזם לבן
כשהייתי קטנה רציתי לגור בווילה. חשבתי על זה הרבה, ובכל פעם הלהיב אותי משהו אחר בקשר לווילה – פעם זו הייתה העובדה שיש יותר מקומה אחת בבית, ופעם שאפתי לחצר גדולה ופרטית שאפשר לשבת בה בצהרים בסתלבט, כשכולם אצלנו ישנים.
עם השנים התברר שעם כל הכבוד לפנטזיות הילדות, במציאות אני דווקא אוהבת דירות קטנות. בכל פעם שחיפשתי דירה וראיתי דירות גדולות, הן עוררו בי תחושה של מרחבים מיותרים. מי צריך את כל החדרים, המסדרונות, הסלון הענק, המרפסות. בשביל מה זה טוב, כל החללים הריקים. בית, כך אני מאמינה, צריך להיות במידות שמתאימות לדייריו. אם אני לבד, אני לא צריכה ארבעה חדרים. ואם אנחנו שניים, למה לנו להתרחק אחד מהשני?
המטבח ושולחן האוכל שהוא גם שולחן עבודה. מאפשר את קיומו של אדם יחיד במינימום מרחב
על כל זה חשבתי בביקור בתערוכה "קיצור תולדות האנושות" במוזיאון ישראל, כשנתקלתי במיצב "תא מס 1" של אבשלום (מאיר אשל. נולד בישראל, פעל בפריז, 1964-1993). מדובר בדגם של בית מינימליסטי, עשוי מעץ צבוע בצבע לבן עמיד למים, שנועד להצבה בגנים או בפארקים, ולמעשה מאפשר את קיומו של אדם יחיד במינימום מרחב.
אפשר להסתכל על זה מהכיוון השלילי, ולהגיד שמדובר בתא שווה ערך לצינוק, שמצמצם את הצרכים הפיזיים עד לקצה. אבל אני לא רואה את זה ככה: בעיניי זו פשטות מקסימה, והייתי באה למיני-קרוון הזה בשמחה. את כל הלובן, הניקיון והטוהר הייתי מתבלת במעט פסלונים צבעוניים ופריטים מדויקים למטבחון, שיטשטשו את הניכור הקל העולה מהתא.
עמדת עבודה לבנה. מייצרת מעט ניכור
בארבע שנותיו האחרונות עבד אבשלום על סדרה של ששה אבות-טיפוס אדריכליים שתכנן לגור בהם, וכינה אותם "הצעות למגורים". כולם נועדו להצבה במרכזי ערים ברחבי העולם. מאבות הטיפוס הוא פיתח רק שניים, שנועדו לציריך ולפריז – התא הפריזאי, שיועד להצבה ברובע השלישי של בירת צרפת, הוא זה שמוצג בתערוכה. הייתי שמחה לשכור יחידה כזו, בלב פארק כלשהו (אני כמובן מדמיינת את ההייד פארק, ולא את גן סאקר), לפרק זמן בלתי מוגבל.
אבשלום חתר לעימות עם האדריכלות העירונית, ועם זאת ביקש להשתלב במרחב הקיים. תחשבו על קריאת התיגר מול כל הנדל"ן היקר למגורים, ובעלי הדירות שלא מפסיקים להעלות את המחירים או לדרוש סכומים לא הגיוניים על מקומות שלא ראויים להיקרא בית. במקום זה יהיו 'שכונות' של תאים פרטיים עם גינות ושבילים, מעין קיבוץ באווירה צעירה ודינמית. זה הרי יטריף כמה מטייקוני הנדל"ן.
ישנים על הארון, ומשמאל – המקלחת והשירותים. דרך בדוקה להטריף את טייקוני הנדל"ן
אז מה גודל הבית המינימלי שבו תרשו לעצמכם לגור? וכמה זמן אתם חושבים שתחזיקו מעמד? אני מודה: לגור בתאים כאלה לכל החיים זה לא הגיוני. יש שיגידו שגם שנה זה יותר מדי. אבל כמה חודשים של שקט כדי להתרכז בפרויקט כלשהו, או מגורים על תקן סטודיו/מקום מפלט, זה הרי פשוט גאוני. ממלכה קטנה שבה מאכסנים את החפצים מתחת למיטה, ואוכלים ליד המחשב, אבל תמיד אפשר להרגיש את העצמאות ואת החופש ולהגיד שאתם גרים בבית פרטי. באינקובטור.
גט א לייף. סטייל 
תגובות
ממש מזדהה עם הצורך שלך בבית קטן. אני חולמת לעבור לדירה קטנטנה אך מתוקתקת ועל הדרך לזרוק אלפי פריטים מיותרים, בגדים שכבר לא אלבש, ואפילו קודש הקודשים- ספרים. לצמצם כל מה שמיותר. (ואם אפשר – נוף על ההאדסון…)
אני אבחר בנוף על הסיין 😉
זה נכון שבית כזה מחייב תנאי צמצום, לכן אמרתי שהייתי משתמשת בו כסטודיו לכתיבה.
ממלכה קטנה זו הגדרה נחמדה. וגם הרעיון של הגינות והשבילים נשמע נחמד. רק בעיה אחת: יש אנשים (כמוני) שאוהבים לטייל הלוך ושוב בתוך הבית (כשהם חושבים, או שומעים מוזיקה). ובשביל זה צריך ממלכה קצת יותר גדולה.
אההה, נו, אין לי כזה צורך של טיולים בבית. חוץ מזה, תמיד אפשר לטייל בחוץ עם אוזניות 🙂