אז מי ייקח את האוסקר השנה?

קשה לומר שזו הייתה שנה של סרטים מעולים, אם להסתמך על שמונת המועמדים לפרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר. קחו למשל את "צלף אמריקאי" – במה בדיוק הוא מחדש בהשוואה לסרטים אחרים בז'אנר שקדמו לו, כמו השניים שביימה קתרין ביגלו למשל? או דומה אחרת: בירדמן הוא סרט כל כך מופרך, שנדמה שכל מי שמהלל אותו פשוט מפחד להודות שהמלך הוא עירום.

ובכל זאת, מחר בלילה ייערך טקס האוסקר ה-87, וזו הזדמנות לספר קצת על כל אחד מהם, ולהמר מי יזכה בפרס הגדול. בסופו של דבר בירדמן זכה, ואני יצאתי מאוכזבת. מלון גרנד בודפשט קיבל רק פרסים לא ממש חשובים. פטרישיה ארקט קיבלה את פרס שחקנית המשנה למרות שלא ברור למה. אדי רמיין קיבל בצדק את פרס השחקן.

 

מחויבות גדולה של השחקנים, אבל עלילה לא מספיק מעניינת

מחויבות גדולה של השחקנים, אבל עלילה לא מספיק מעניינת

 

התבגרות

הסרט הזה יצא לקולנוע כבר לפני כמה זמן, כך שצפינו בו ב-yes VOD. הוא צולם במשך 12 שנים וכווץ לשעתיים וחצי. למי שלא מכיר את הפרטים – לקחו ילד, הוסיפו לו אחות ואת איתן הוק ופטרישיה ארקט בתור הורים, ופשוט צילמו את כל ההתבגרות שלו מגיל 6 עד 20 או משהו כזה. בדרך כלל בסרטים רגילים כשרוצים להראות התבגרות לוקחים שלושה שחקנים שיגלמו את אותו ילד. פה כולם מתבגרים יחד עם הסרט, כשברור שיותר מעניין לראות את ההתפתחות והגדילה של הילדים.

מדובר במשימה קולנועית שהצריכה מחויבות גדולה של כל הצדדים, ולכן זה מרשים. אבל מעבר לזה, כלומר אם מנקים את הפרט העובדתי הזה, חייבים להודות שהעלילה של 'התבגרות' פשוט לא מספיק מעניינת. יש כל כך הרבה הזדמנויות שבהן אתה אומר לעצמך: תכף יקרה להם משהו, תכף תתחיל הדרמה הרצינית, אבל זה פשוט לא קורה. החיים שלהם רגילים לגמרי, בכל דבר ועניין. וזה קצת מבאס: בשביל זה צריך סרט?

*

אף אחד לא מדבר על טראומת המלחמה של הצלף הכי חד

אף אחד לא מדבר על טראומת המלחמה של הצלף הכי חד

צלף אמריקאי

באחד מימי החורף הזה חלפנו על פני כפר ערבי (בית צפפה) כדי להגיע לרב-חן תלפיות ולצפות בסרט שמציג את הכוחות האמריקאים בעיראק. הדרך חזרה כבר הרגישה אחרת: חשתי צורך להסתכל על הגגות, לראות אם מישהו נמצא שם עם עין חצי פתוחה. לא שאני חלילה אומרת משהו רע על תושבי הכפר, פשוט הסרט הזה קצת משתלט על התודעה וגורם למחשבות לא רציונליות.

התחושה היא שהסרט מנסה לחבר שני ז'אנרים: הראשון הוא מלחמה והמזרח התיכון, ובמובן הזה מדובר בהמשך ישיר של "מטען הכאב" ו"כוננות עם שחר", שגם הם היו מועמדים לאוסקר. הז'אנר השני הוא זה שאוהב להתעסק במערכות יחסים זוגיות. אגב, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, עוד תופעה שהפכה רווחת מאוד בסרטים המועמדים לאוסקר בשנים האחרונות.

למרות שיש כאן ניסיון לקיים דיאלוג בין שני חלקי הסרט, עושה רושם שהעובדה שהבמאי קלינט איסטווד אוהב הרבה דם (ממש כמו ב"הטוב, הרע והמכוער" מלפני כמה וכמה עשורים) זוכה לדומיננטיות. הוא מקדיש דקות ארוכות לתיאורים מפורטים של הלחימה בשטח שמבצע קייל, הצלף הכי מדויק ביחידת אריות הים, ולעומת זאת, הקטע המעניין באמת בסיפור, איך קייל התגבר על טראומת המלחמה – זוכה להתייחסות מועטה ומרומזת מאוד. חבל.

*

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על בירדמן

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על בירדמן

בירדמן

זוכרים את באטמן שמייקל קיטון גילם לפני כמה שנים? אז הסרט הזה מרפרר אליו, במובן הזה שהוא מוקדש לשחקן שגילם פעם דמות עם כוחות-על, ולא מצליח להשתחרר ממנה. כביכול, קיטון צוחק פה על עצמו – הדמות שלו שומעת קולות הטוענים שעדיין יש לו את אותם כוחות-על, ושהוא חייב לנצל אותם.

היום הוא במאי ושחקן שרוצה להצליח בתיאטרון, בברודווי לא פחות, אבל כולם מתייחסים אליו כאל סלב הוליוודי חלול. מכיוון שכך הוא מפתח תחושות נחיתות, ולאט לאט משתלטת עליו מחלת נפש. אמה סטון מגלמת את הבת שלו שנגמלת מסמים, נעמי ווטס מגלמת את השחקנית הראשית במחזה שהוא מעלה – 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה' של ריימונד קארבר – ואדוארד נורטון הוא השחקן שמביאים כדי להציל את ההצגה וכדי למכור כרטיסים.

הסרט הזוי ומופרך ותלוש, בין היתר בגלל הבחירה באתר התרחשות אחד ויחיד: תיאטרון בברודווי שבמנהטן. כולם חיים רק בתאטרון הזה, ואין להם קיום מחוצה לו. מכיוון שיש הרבה דמויות ורובן עסוקות בעצמן, אין שום דמות להיקשר אליה. אין אפילו סימפטיה למפיק האומלל שצריך לאכול את כל השיט של כולם (למרות שדמותו מזכירה כמה דמויות מפיקים מסרטים אחרים).

שורה תחתונה: אין לי מושג איך הסרט הזה התברג לרשימת המועמדים לסרט הטוב ביותר (שלא לדבר על זה שיש לו תשע מועמדויות לפרסים, הכי הרבה מועמדויות השנה – רק 'מלון גרנד בודפשט' רושם אותו הישג).

*

אדי רדמיין ראוי לפרס השחקן הטוב ביותר

אדי רדמיין ראוי לפרס השחקן הטוב ביותר

התיאוריה של הכול

פייר, הסרט גרם לי לרצות לחזור לאקדמיה. וגם אם זה מאוד לא ישראלי, שמחתי למצוא בו הערצה לאינטלקט ולא לשטחיות. הסרט מביא את סיפורו של סטיבן הוקינג, שכתב את "קיצור תולדות הזמן" המתאר את התפתחות היקום שלנו. כאשר התגלה ניוון השרירים שלו, הרופאים לא נתנו לו יותר משנתיים לחיות. אבל הוא עדיין חי, כבר בן 72.

התסריט נכתב על ידי של אשתו לשעבר ג'יין, ואולי בגלל זה היא מקבלת נפח גדול כחצי-קדושה, שלא ויתרה על הזוגיות עם הוקינג למרות שהמחלה שלו התגלתה בשלב מאוד מוקדם ביחסיהם, עוד לפני שהתחתנו. היא גם הביאה איתו שלושה ילדים לעולם, בלי ספקות כמעט לפי הסרט (שזה לא כ"כ אמין: הרי יש בבחירה הזו המון קושי נפשי ופיזי. ועם כל הכבוד להיותה דתייה מאמינה באלוהים, ששרה במקהלה שירי הלל, זה לא נראה לי מספיק).

מי שמגלמת את ג'יין היא פליסיטי ג'ונס, שנראית לי כמו שילוב של גאולה אבן ואיילת שקד. את הדמות של הוקינג מגלם בכישרון רב השחקן אדי רדמיין, שלדעתי ראוי לפרס השחקן הטוב ביותר.

*

אינטליגנציה גבוהה, אבל אפס כישורים חברתיים

אינטליגנציה גבוהה, אבל אפס כישורים חברתיים

משחק החיקוי

הסרט הזה כולו הוא סביב שחקן אחד: בנדיקט קמברבאץ', שמגלם את אלן טיורינג, הגאון שהמציא את המחשב, ושפענח את הצופן אניגמה של הנאצים במלחמת העולם השנייה. הוא היה אלוף המתמטיקה, עם רמת אינטליגנציה גבוהה, אבל אפס כישורים חברתיים או הבנה של סיטואציות חברתיות פשוטות. למזלו הוא מצא את ג'ואן קלארק (קירה נייטלי) שעזרה לו – שכלית, חברתית ונפשית. למעשה היא הייתה פורצת דרך בעצמה, כשהייתה האישה היחידה בצוות הפענוח – כל יתר הנשים שם היו מזכירות, כמקובל באותה תקופה.

מישהו כתב שקמברבאץ' הוא שחקן גדול שקיבל תסריט בינוני. לנו הסרט הזכיר את "נפלאות התבונה" על סיפורו של ג'ון נאש, בכיכובו של ראסל קרואו – ולכן אנחנו מאמינים שיש סיכוי שהוא יזכה בפרס. כלומר, גם הסרט וגם השחקן.

*

הסרט היחיד שהייתי צופה בו בכיף גם פעם שנייה ושלישית

הסרט היחיד שהייתי צופה בו בכיף גם פעם שנייה ושלישית

מלון גרנד בודפשט

את הסרט הזה ראינו לפני שנה פחות או יותר, ולכן היה מוזר למצוא אותו כמועמד לפרסי 2015 – אבל לצד המוזרות זה גם נחמד, כי מדובר בסרט כייפי ביותר, עמוס שחקנים מוכרים.

המלון המפואר לשעבר 'גרנד בודפשט', שאירח בזמנו את השמנא והסלתא של אירופה, ממוקם אי שם במדינה מזרח אירופית. זה מלון נחשב שיש לו מסורת, אורחים חוזרים אליו שוב ושוב והם מכירים את העובדים והעובדים מכירים אותם, נוצרים קשרים טובים, ומה שקורה בו מאחורי הקלעים מרתק הרבה יותר מהמשקאות שמגישים בלובי.

העלילה היא בעצם סיפור בתוך סיפור – נערה צעירה מגיעה לקבר של סופר נערץ, ומתחילה לקרוא את הספר שלו, שבו הוא מספר על פגישה עם בעל המלון, שמספר איך הגיע למלון כפליט ואת כל קורותיו עד שהפך לבעלים, כולל כל מה שסיפר לו הקונסיירז' של המלון, וההרפתקאות שזימן לו.

כאמור בסרט יש הרבה כוכבים הוליוודיים, ובהם רייף פיינס (הקונסיירז'), ג'אד לאו (הסופר), אדוארד נורטון (קצין צבא), אדריאן ברודי, וויליאם דפו, ג'ף גולדבלום, הארווי קייטל, ביל מוריי וטילדה סווינטון. הבנזוג חד העין זיהה שג'ורג' קלוני מופיע לעשירית השנייה – כשחזרנו הביתה ובדקנו בגוגל האם זה נכון, גילינו שהצדק עמו. אני מודה שבין ירייה לירייה לא שמתי לב מי יורה.

*

סרט חד-ממדי שמתמקד בעולם התיפוף

סרט חד-ממדי שמתמקד בעולם התיפוף

וויפלש

למרות שהיינו באותו זמן באותו אולם, כל אחד מאיתנו ראה את הסרט "וויפלש" אחרת. בגדול, אני השתעממתי, ואילו הבנזוג מצא הרבה נקודות מעוררות מחשבה.

במרכז הסרט עומד מתופף צעיר שלומד בבית ספר גבוה למוזיקה, מהנחשבים ביותר בניו יורק, עם מורה שמוציא ממנו את המיץ, או יותר נכון את הדם. זה קורה במסגרת תזמורת שמופיעה בכל מיני תחרויות, ובונה לעצמה שם. כמובן שהמורה הקשוח ביותר זה הקטע פה, אבל מה לעשות שהעניין של תחרותיות ושל הצטיינות בכל מחיר ממש לא מדבר אליי.

אגב, משהו שלא הבנתי: כשהמורה מקבל את המתופף לתזמורת שלו בפעם הראשונה, הוא אומר לו תתייצב מחר בכיתה בשעה שש. ואז רואים שהוא לא מתעורר ומגיע באיחור קל, ואין אף אחד בכיתה. אז הוא מחכה לשעה תשע שכולם יגיעו, והשיעור פשוט מתחיל. שום התייחסות של המורה לאיחור שלו, בשום דרך. בהמשך רואים כבר שהוא מאחר כרוני, אבל גם אז לא רואים שהמורה מקפיד איתו על זה. הוא מקפיד על כל דבר אחר, אבל לא על זמנים. מבחינה קולנועית תמוה בעיניי שמדגישים את זה בעלילה, אך אין התייחסות ישירה של הדמויות. מבחינה אישית, זה חיובי בעיניי: אני מאמינה שדקדוק בזמנים לא מה שהופך משהו להצלחה. הרבה יותר חשוב איך עושים את מה שעושים.

הבנזוג חשב שלסרט יש סגנון צילום מהנה וגם מוזיקה בכלל לא רעה (לאוהבי הג'ז), ועם זאת, אם אתה אדם שלא בא מהתחום, קשה לך להתחבר אליו. ראינו את זה בשבוע שעבר ב"בירדמן" (שגם מועמד לאוסקר) – אם אתה לא אדם שממש-ממש מחובר לתעשיית התיאטרון והקולנוע, אתה לא ממש יכול להתחבר אליו. "בירדמן" לא זז לרגע מעולם התיאטרון. אין בו שום אתנחתא שמרחמת בעניין הזה על הצופה שלא ממש אכפת לו מהמתרחש מאחורי הקלעים של התיאטרון.

באופן דומה, גם וויפלאש הוא סרט חד-ממדי שמתעסק אך ורק בעולם התיפוף, ומקסימום מגיע לרמה של ג'ז בכלל. אדם שמאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה לא מעניין אותו יתקשה למצוא בסרט עניין, כי פשוט אין. זה מגיע עד לרמה פרטנית שבה הדמויות בסרט זורקות לאוויר שמות של אנשים שאמורים להיות כוכבים גדולים אבל לך כצופה תמים אין לך בכלל מושג מי הם, או עד לרמה שבה נכנסים לכל מיני מושגים טכניים שקשורים במוזיקה, שלך כצופה התמים קשה לעקוב אחריהם, וזה גם לא ממש מעניין אותך.

בעיה נוספת היא שהסרט קצת זונח את העלילה ומתמקד בדמות המהווה תופעה, או במערכת יחסים בין שתי דמויות יוצאות דופן. כאמור, רואים את זה גם ב"בירדמן", אבל גם בעוד הרבה סרטים מהשנים האחרונות שבהם נוטשים העלילה המובנת, המסודרת, המחושבת… ופשוט מתמקדים בדמות מסוימת. מהבחינה הזו, הסרט נורא מאכזב. בעיניי, יצירת סרט מסצנות שהן טלאים-טלאים של כל מיני סיטואציות בלי לתפור את הכול ביחד לכדי חבילה אחת עם משמעות סופית, זה לא מתוחכם אלא סתם מרושל.

למרות כל האמור, מדובר בסרט ראוי, ובסצנות מסוימות בהחלט התחברתי למה שקורה. השחקן ג' ק' סימונס (שאותו אני זוכר מהסצנה הבלתי נשכחת של "פלמר" שסוגרת את "לקרוא ולשרוף") אכן מצליח ליצור דמות לא שגרתית של מורה מטורף למדי. במובן הזה, אני לא מסכים עם מה שבת הזוג כתבה לעיל. אני פשוט לא חושב שהסרט מתעסק בשאלת המצוינות. ברור שמוצגות בו דמויות השואפות למצוינות, אבל אני לא חושב שהוא מציג את הדמות השואפת למצוינות כמשהו חיובי. לדעתי, הסרט מתמקד בעיקר בהצגת מערכת יחסים לא שגרתית (עד כדי טירוף וחריגות מאד גדולה) בין שתי דמויות, וזה הקטע שלו. וזה לא מספיק כדי להחזיק סרט שלם.

*

מניפים את דגל המאבק

מניפים את דגל המאבק

סלמה

50 שנה למצעד של ד"ר מרטין לותר קינג בעיר סלמה שבמדינת אלבמה הגזענית, זה כנראה זמן מצוין להזכיר לאמריקאים מי הם ומה הם היו. במובן מסוים, הסרט ממשיך את גל הסרטים על מאבק השחורים בארה"ב, והוא מתרחש היסטורית כמה וכמה שנים אחרי העלילה של "12 שנים של עבדות", ושנים אחדות אחרי העלילה של "הצבע ארגמן". ולא סתם אני מזכירה את 'הצבע': אופרה ווינפרי ששיחקה שם, מופיעה בתפקיד קטן גם פה.

הסרט שמתרחש בשנות ה-60 הצליח לגרום לי לדמוע למשך 10 שניות, וזה יותר ממה שאפשר להגיד על המועמדים האחרים השנה, שחלקם לא הצליחו לגעת בי כלל. להיאבק על זכויות, על שוויון, על חיים שראוי לחיותם – זה בהחלט מעורר כבוד. רק חבל שהסרט קצת ארוך, קצת מטיף, קצת עמוס מדי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: