יאללה תרימי

העיר שלנו מלאה מנופים בשנה האחרונה, וקשה לומר שאנחנו מבסוטים מהתנופה הזו שפוגמת בנוף הטבעי וכובשת שטחים פתוחים. מנופים נועדו להרים דברים כבדים שקשה להזיז אותם ממקום למקום. פה ושם ברחבי ירושלים יש גם עבודות אמנות שקשה להזיז למרכז העניינים, כי הן לא 'מתאימות' למוזיאון. פעם בשנה מתגייס לעניין מינהל התרבות של העיר – ומרים אותן למעלה, מזיז אותן למקום המבוקש, ומציג לקהל הרחב. ככה לפחות אני מפרשת את אירועי "מנופים", שנפתחו בירושלים בחמישי שעבר, וש'השתלטו' על הזמן הפנוי שלנו.

למעשה מדובר באירוע רב-מערכתי המתפרש על פני עשרות מקומות ברחבי העיר, ובכולם מוצגות תערוכות קטנות של ציורים, צילומים, הדפסים ועבודות פיסול. אף אחת מהתערוכות אינה סיבה לבוא ולבקר בירושלים, והיא גם לא יכולה להחזיק רבע ערב, אבל אם מחברים כמה ביחד נוצרת חוויה נחמדה. בלי להרגיש, יצא שמאז הפתיחה ביקרנו ב-10 תערוכות.

 

מתוך 400 אמנים נשארו מעטים בעיר. בית הנסן

מתוך 400 אמנים נשארו מעטים בעיר. בית הנסן

נקודה ראשונה: בית הנסן, לשעבר בית החולים למצורעים

בדיוק כשהגענו לתערוכה בהנסן הגיע גם ראש העיר, ניר ברקת. אחד האמנים סיפר לו שבירושלים הייתה קבוצה של 400 אמנים שפעלו עצמאית, והרבה עזבו את העיר מסיבות שונות. הוא כנראה ניסה לרמוז משהו לברקת, אבל זה לא בדיוק הזמן המתאים (הראש שלו היה עסוק במהומות במזרח העיר, ובכל זאת יפה שעמד בהתחייבות מוקדמת והגיע).

בכל אופן, היום פועלים בהנסן 12 אמנים שקוראים לעצמם "האקדמיה של העכשווי". החלל שנראה כאן נמצא בקומה התחתונה, ומי שעבד עליו (לא מצאתי מי) כתב על כל התקרה העגולה, חלום של הרבה ילדים, שתמיד נבלמים בשנייה שהם מפגישים את קצה העיפרון עם הקיר.

 

 DEDE עובר מהחוץ לפנים: מקירות הבניינים והפח המגולוון לתוך הגלריה

DEDE עובר מהחוץ לפנים: מקירות הבניינים והפח המגולוון לתוך הגלריה

 

נקודה שנייה: בצלאל 7 (סדנאות האמנים בנוקטורנו)

אם כל העולם הוא במה, אין שום סיבה שקירות הרחוב לא יהיו מוזיאון לציורי גרפיטי. לא תמיד הם קולעים לטעם הרחב, ויש גם כאלה שרואים בהם ונדליזם, אבל זה לא שהאמנות המוזיאונית משיגה תמיד קונצנזוס יותר רחב. בכל אופן, בין אמני הגרפיטי האהובים עליי בולט DEDE, שאת העבודות שלו פגשנו פה ושם ברחבי העיר. בבצלאל 7 הוא מציג תערוכה יפה ומושקעת אבל קטנה מאוד-מאוד – חדרון אחד צפוף. לכישרון הזה מגיע יותר.

 

איתמר תוסיה כהן בבית האמנים

איתמר תוסיה כהן בבית האמנים

נקודה שלישית: בית האמנים

בבית האמנים הוצגו ארבע תערוכות. הכי מצאה חן בעיניי תערוכת הציורים של איתמר תוסייה כהן, שיש לו עבודות בצבעים חזקים שהייתי רוצה בסלון שלי. לתערוכה קוראים "העתיד הוא לא מה שהיה פעם" ולעבודה שכאן קוראים "כשנחש הפתן זז, פחדתי". לי זו פשוט נראתה משפחה משעשעת שעושה פוזה למצלמה כלשהי (הצייר הוא גם הצלם).

 

פיג'מת הפינגווינים של נעמי טנהאוזר. כבשה את לבי

פיג'מת הפינגווינים של נעמי טנהאוזר. כבשה את לבי

נקודה רביעית: גלריה נורה, שדרות בן מימון

הסיכויים שנגיע לכאן היו פיפטי-פיפטי – הטלנו מטבע כדי לדעת האם לבוא לנורה או לשבת לקפה ועוגה. בסופו של דבר מצאנו עצמנו בגלריה שאומרים שהיא הוותיקה ביותר בעיר. אהבתי מאוד את ציורי הנשים בפיג'מות ובכותנות של נעמי טנהאוזר. חלקן עם ראש וחלקן רק עם גוף, אף אחת לא מושלמת ("הגוף האנושי צרוב השנים"), אך כולן מושכות תשומת לב בדרכן. ובכלל, זה נושא מעניין – להנציח נשים רגע לפני או רגע אחרי השינה.

 

אמנות בסמטה קטנה, בשכנות טובה בין בית הרב קוק למלון הבוטיק

אמנות בסמטה קטנה, בשכנות טובה בין בית הרב קוק למלון הבוטיק

נקודה חמישית: בית הרב קוק

בסמטה קטנה מוצגות מספר עבודות אמנות שלא ברור מה הקשר ביניהן, אך הן מנסות לנהל יחסים עם הסביבה. לתערוכה קוראים "בשכנות טובה", אולי כי כולם מנסים להסתדר באותה קוביה למרות שזה לא קל – מצד אחד מגדלי ענק ומלון בוטיק לתיירים עם כסף, מצד שני מבנים ישנים מסוף המאה ה-19 ותלמידי ישיבה שיצאו לסמטה והתחילו לדבר שטויות.

 

קופסה שחורה - בכל רחבי העיר, וגם באופן מרוכז בבית הבישוף

קופסה שחורה – בכל רחבי העיר, וגם באופן מרוכז בבית הבישוף

נקודה שישית: בית הבישוף, הנביאים 25

במעבר חד מהסמטה צעדנו בשביל ארוך ומסתורי אפוף תאורה ירוקה, עד שהגענו לבית הבישוף שבו נערכה מסיבת "קופסה שחורה". מדובר בעבודות אמנות ענקיות שמפוזרות על לוחות מודעות ברחבי העיר, וכאן הן קובצו לתוך מבנה אחד והופיעו בגרסה המוקטנת שלהן. עם בירות חינם ומוזיקה טובה זה הרבה יותר שווה מטיול לילי בעקבות העבודות (מה שעשינו בשנה שעברה). רק דבר אחד מעצבן – העבודה שהוצבה ליד המרכז המסחרי שלנו מכוערת ומזעזעת ברמות. אתמול ראיתי שתלשו חצי ממנה, ולא היה בלבי לגנות את הונדליזם.

 

הילה לולו לין "נו שששש מת"

הילה לולו לין "נו שששש מת"

נקודה שביעית: סדנת ההדפס

באחד המבנים היפים ביותר בעיר הוצגו שתי תערוכות – אחת קבוצתית, והשנייה תערוכת יחיד של הילה לולו לין, שנקראת "נו שששש מת". להגיע שנשימתנו נעצרה? לא ממש. אבל בכל זאת היה קסם. וכמובן שכאשר רואים את הסדנאות, שולחנות העבודה, הצבעים, המראות מן החלון – נהיה חשק להצטרף מייד לכל מי שנמצא שם.

 

בבית הספר לצילום מוסררה יש יותר מילים מתמונות

בבית הספר לצילום מוסררה, המילים חזקות יותר מהתמונות

נקודה שמינית: גלריות בית הספר מוסררה

התערוכה "גזר דין גוף" חוקרת את משמעות קווי התחום של הגוף ושל הסובייקט, באמצעות צילומים ושירים. העניין הוא שמדובר בתערוכה קטנה מדי, עד שאתה מתחבר למשהו כבר מנתקים אותך. וחוץ מזה, בתערוכות של מוסררה לפעמים השירה יותר חזקה מהאמנות, וזו בעיה, כי זה הרי לא בית ספר למילים.

 

מי מכיר את האיש שבקיר? ושבחומה?

מי מכיר את האיש שבקיר? ושבחומה?

נקודה תשיעית: פרויקט מוסללה

לא בטוח שהימים הגועשים בעיר הבירה הם זמן מתאים להתרשם מתערוכת הרחוב "ובליבה חומה", אבל הייתי נחושה לראות מה מציגים על חומת האבן המקיפה את מוסררה מצידה המזרחי. לאורך החומה, שמשמשת כמחסום אקוסטי אך גם ובעיקר כגבול הלא רשמי בין מזרח למערב ירושלים, "הודבקו" במלט עבודות אמנות שונות ומשונות.

מתוך חוברת 'מנופים': "התכנון המקורי והאוטופי של אזור קו התפר כלל גשרים, פארק, טיילת וכביש שקוע – אבל נגנז והוחלף בכביש רב-נתיבים שלצידו חומה אטומה, מתוך תפיסת עולם שגדר טובה יוצרת שכנות טובה". אני לא מבינה מי בדיוק היה יכול לחשוב ככה. הייתי אומרת שהיא נבנתה מטעמים ביטחוניים, אבל בדיוק כשעברנו שם טיפס בחור ערבי צעיר מהצד המערבי, התיישב על החומה וקפץ בקלילות לצד המזרחי, כך שביטחון היא לא בדיוק נותנת.

 

יער ירושלים - יעקב ישראל מתעד את המחדל

יער ירושלים – יעקב ישראל מתעד את המחדל

נקודה עשירית: התחנה לחקר ציפורים, ליד הכנסת

תערוכה קטנטנה, אפילו לא 10 צילומים, שמתעדת את יער ירושלים אחרי השלג והשריפות. כידוע היער מורכב בעיקר מעצי אורן שהשורשים שלהם די פקקט והם נשרפים בקלות, כך שמדי שנה עוד חלק של היער הולך קאפוט בזכות איתני הטבע – משהו שהצד החיובי היחיד שלו, אולי, הוא הזדמנות לצילומים מיוחדים.

למעשה גם לנו יש כמה צילומים של היער, לא שונים בהרבה מאלה שהציג בתערוכה הצלם יעקב ישראל, אבל מה שחשוב הוא שהנושא זוכה לתשומת לב. מישהו הביא מנוף, והרים אותו לתודעה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדה ק  On 30 באוקטובר 2014 at 19:26

    העניין עם הגדר והשכנות הטובה לקוח משורת שיר של רוברט פרוסט. העניין הוא שיודעי דבר טוענים שהדווקא השורה הזאת בשירו נכתבה באירוניה.
    אני אוהבת את הרצפה בבית הספר לצילום מוסררה.

    • galithatan  On 30 באוקטובר 2014 at 23:10

      תודה על המידע לגבי פרוסט. זה לגמרי אירוני גם במציאות הירושלמית.
      וגם אני אוהבת את הרצפה 🙂

  • שלומית לוי  On 31 באוקטובר 2014 at 20:33

    את תמיד מנערת אותי לקום ולעשות ולראות עוד. אין עליך.
    ו- פיג'מת הפינגווינים…לגמרי.

    • galithatan  On 1 בנובמבר 2014 at 21:29

      תודה על המחמאה, איזה כיף! וסוד קטן: גם לי יש פיג'מת פינגווינים 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: