חו"לצה

המוטו של הנס כריסטיאן אנדרסן

המוטו של הנס כריסטיאן אנדרסן

 

החגים כבר נגמרו אבל איכשהו יש תחושה ש"כולם" עדיין בחו"ל, חולקים איתנו בפייסבוק ובאינסטגרם את תמונותיהם מהחופשה, בעוד אנחנו יושבים במשרד ורק מפנטזים על המחוזות הרחוקים. זה קצת מעצבן, והאמת היא שיש סיבה לקנא – כמו שאמר הנס כריסטיאן אנדרסן, "לטייל פירושו לחיות" (כשהייתי בקופנהגן קניתי מגנט עם המשפט הזה, שהפך למוטו של חיי).

יש כל מיני דרכי התמודדות עם הקנאה הזו. אחת מהן, משעשעת במיוחד, סיפר לי מישהו בשבוע שעבר. "בכל פעם שאני עובר ליד נתב"ג", הוא אמר, "אני עושה צ'ק-אין בפייסבוק כאילו שאני רגע לפני טיסה, ואז גם אני חלק מהסיפור".

שיטה אחרת קשורה למנגנון הרגש והזיכרון. הזיכרונות תמיד הולכים איתנו לכל מקום, אבל צריך משהו שיעורר אותם – כי הראש הרי תפוס באלף ואחד דברים. לפעמים זה שיר ברדיו (בכל פעם שאני שומעת את Imitation of life של REM אני חושבת על פירנצה, ובכל פעם שאני מאזינה ל-Move like Jagger ונציה קופצת לי לראש). ולפעמים זו החו"לצה שאני שולפת מהמדף, שמציפה לי את הראש במחשבות חיוביות.

מנגנון הרגש נכנס לפעולה מייד כשלובשים את החו"לצה

מנגנון הרגש נכנס לפעולה מייד כשלובשים את החו"לצה

נניח שאני עם חולצה מפריז – בכל פעם שאני חולפת ליד מראה במקום להתרכז ב"עצמי הנוכחית" אני נזכרת בחוויה טובה שהייתה לי בעיר האורות. הביקור במוזיאון דה קלוני, ישיבת הסתלבט בגני לוקסמבורג, הגשם שירד וגרם לי להתחבא בנוטרדאם, הקונצרט במדלן, הטרנסווסטיט בשבוע האופנה, הריאיון עם פיליפ סטארק. כל אלה משחררים אצלי משהו במוח, משהו שגורם להנאה. והכל בזכות לחיצה קטנה. חו"לצה קטנה. ומוח קריאטיבי שידע ליצור אותה כך שתיראה לי מספיק מושכת ואשלוף את הארנק בגללה.

בספר "סימני אהבה" כותב קווין רוברטס, המנכ"ל האגדי של סאצ'י אנד סאצ'י, "כשאנחנו קונים אנחנו יוצרים את זהותנו שלנו. עגלת הקניות שאנחנו לוקחים לקופה מכילה דיוקן של התשוקות והצרכים שלנו". אז התשוקה שלי היא להיות תיירת תמידית בעולם הזה. לטייל כל הזמן, או לחיות בתחושה שאני מטיילת כל הזמן. החיים נראים כל כך הרבה יותר טוב ככה.

ברומא התנהג כרומאי, בארץ זכור את רומא

ברומא התנהג כרומאי, בארץ זכור את רומא

איזה תחושות לונדון מעוררות בכם?

איזה תחושות לונדון מעוררות בכם?

ניו יורק רחוקה אבל קרובה

ניו יורק רחוקה אבל קרובה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית לוי  On 26 באוקטובר 2014 at 19:04

    פוסט מקסים. זה גם כל כך אני…בפעם הבאה שתראי מגנט כזה תקני לי גם:) השארת אותי מחוייכת.
    כל החולצות הן שלך?…

    • galithatan  On 26 באוקטובר 2014 at 22:56

      איזה כיף שיש חיוך בסוף 🙂
      החולצות ממש לא שלי, אלא אספתי ברשת את אלה שנראו לי הכי שונות/מיוחדות. אולי באמת פעם צריך לצלם את אוסף החולצות שלי

  • רחל  On 27 באוקטובר 2014 at 10:23

    מזדהה עם כל מילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: