אז מה תכננתם?

20140728_200121

במשך כמה ימים התלבטנו האם ללכת לתערוכת הבוגרים של המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. זה לא תחום שאנחנו מבינים בו, וקשה להתרשם בעיניים לא מקצועיות. בסופו של דבר החלטנו ללכת, וגילינו שזה עוד יותר מסובך ממה שחשבנו. היה קשה מאוד להתחבר לפרויקטים שהוצגו, בראש ובראשונה כי הם לא הוצגו לקהל הרחב. הם הוצגו ליודעי ח"ן בלבד.

על חלק ניכר מהעבודות לא היה כתוב מה הן, ומה מטרתן. חלקן הסתפקו בציון המיקום הכללי שבו הן אמורות להתקיים. למשל: "נתניה". זו עיר שאני מכירה היטב, אבל בשום אופן לא הצלחתי לזהות באיזה קטע של רצועת חוף מדובר, וגם לא הבנתי מה הפרויקט. עבודה אחרת, שהוקדשה לאזור של אבו כביר ושדרות בן צבי, הייתה גרפית וצבעונית להפליא – אבל מרוב השקעה ב"מגניבות" אי אפשר היה להבין מה בדיוק הבן אדם מציע.

ואני שואלת, למה לא לעבוד מסודר: להסביר מה הבעיה הקיימת, מה הפתרון שאתם מציעים, ומה השימושים של המבנה שתכננתם. אבל לא, זה כבר גדול על הבוגרים של בצלאל. יצאנו משם מתוסכלים למדי מדור העתיד של האדריכלות. רק 3-4 פרויקטים הצליחו להתעלות לרמה שאתה אומר לעצמך: וואלה, יש פה רעיון, שווה לבדוק אותו ואולי גם לאמץ.

צילום אוויר של כביש 50 ובית צפפא

צילום אוויר של כביש 50 ובית צפפא

מבט-על של הבריכה המוצעת לבית צפפא, מעל הכביש

מבט-על של הבריכה המוצעת לבית צפפא, מעל הכביש

הפרויקט המרשים ביותר לדעתי היה של הילה גורדון, שעסקה בעתיד ירושלים: סלילת כביש 50, הוא כביש בגין, ממרכז ירושלים לעבר גילה וכביש המנהרות, דרך הכפר הערבי בית צפפא. הכביש חוצה ממש את הכפר – שהפך לשכונה בירושלים – אך לתושבים אין גישה אליו. במקור דובר על כך שהכביש יעבור בתוך מנהרה, אך לא כך קרה.

גורדון מציעה לנצל כמה מהשטחים מעל הכביש לטובת שימושים ציבוריים כבריכה ציבורית, גני שעשועים וגני ילדים. הרי לתושבי הכפר אין לא את זה ולא את זה, והם צריכים לנסוע לשכונות יהודיות כדי שלילדיהם יתאפשר דבר כה פשוט. ובשכונות היהודיות לא תמיד נעים להיות ערבי.

גורדון ראיינה תושבים, בדקה מה הצרכים החסרים, ולמעשה יצרה תכנון עירוני (כפרי) לאזור שהוזנח במשך שנים, ונבנה כטלאי על טלאי – וככה הוא גם נראה. כמה תושבים סיפרו לה, "בית צפפא נהייתה חתיכות חתיכות, לא נשארה אדמה. הכפר צפוף מדי. פעם היהודים היו אומרים 'איזה כיף לערבים, כל אחד עם הגינה שלו'. עכשיו אנחנו אותו דבר, רק אצלנו אין סדר". נסו לנסוע ברחובות הכפר, ותבינו במה מדובר.

*

כיכר המדינה החדשה

כיכר המדינה החדשה

נטלי סאיגו הציעה פתרון לבעיה שנמשכת כבר שנים: בלב תל אביב, באחד האזורים היוקרתיים ביותר, יש שטח אדמה ריק ומוזנח. קוראים לו כיכר המדינה. מסביב בתים נמוכים בני שלוש קומות, ובאמצע חול וחול, עם קצת עצים שלא באמת נותנים צל. בעבר הציעו לבנות שם בנייני יוקרה גבוהים, והחל מרד של בעלי הבתים מסביב נגד הרעיון שיהרסו להם את הנוף העירוני.

סאיגו "בנתה" טבעת פנימית על חלק מהכיכר, שיהיו בה שימושים ציבוריים שיקרבו עוד אוכלוסיות לאזור, ולא רק אוליגרכים. במרכז, במקום חול, יהיה סוג של פארק (אם הבנתי נכון) – כלומר עדיין חלק משמעותי מהכיכר לא יהיה בנוי. הטבעת שלה היא לא בגובה אחיד, אלא מתחילה מנמוך, עולה קצת בגובה, ואז יורדת בחזרה, כלומר יש תנועתיות ולא סטטיות.

הבעיה היא שסאיגו לא ציינה מה השימושים הציבוריים שאליהם היא מכוונת, וגם אי אפשר היה להבין את זה מהדגם של העבודה שלה. חבל.

*

פרויקט A0 - בניינים באוויר

פרויקט A0 – בניינים באוויר

חשיבה מקורית שמצאה חן בעיניי, אף על פי שאני לא בטוחה עד כמה היא פרקטית, הציג אמיר הרץ. הוא מזכיר שבימים אלה נסלל החלק האחרון של קו הרכבת המהיר בין תל אביב לירושלים, קו A1. אורך הקטע הוא 30 ק"מ, והוא ממשיך את המסילה הקיימת מתל אביב עד מודיעין. תוואי הרכבת, כותב הרץ, מתעלם לחלוטין מהטופוגרפיה הטבעית ומקיומם של גבולות שהוא חוצה באופן חופשי.

הנחת המסילה מהווה את השלב הראשון בדרך להקמת A0, שזה הפרויקט של הרץ – מבנים שמתעלמים מהקרקע ומהבעלות עליה, ופשוט תלויים באוויר על עמודים. "מושגים של שטח וגבולות יאבדו מחשיבותם. הבלתי צפוי יהיה המאפיין היחיד של A0", הוא כותב. נקודה (תלויה) למחשבה.

*

בזמן שהסתכלתי על ההצעות של גורדון לגבי בית צפפא, בוגרת אחת הסבירה לכמה צעירים על הפרויקט שלה שהוצג ממש בסמוך – תכנון שכונה "פתוחה" במצפה רמון. היא סיפרה שנסעה לשם, בדקה כיווני רוחות, הכירה את המקום לעומק לפני שתכננה שכונה שבה לא רק שלא נועלים את הדלתות, אין דלתות בכלל. כלומר, היא מעוניינת להעניק למי שיגור שם תחושה חזקה של קהילה מאוחדת. מעין החייאה משודרגת של כמה מרעיונות הקיבוץ.

בהגשת הפרויקט, היא סיפרה, שאלו אותה המורים איך היא יודעת איזו אוכלוסיה תבוא לגור שם, אולי זו תהיה אוכלוסיה עם נטייה עבריינית? אין לה תשובה לזה, רק שהיום הפשיעה במצפה רמון שואפת לאפס, ושהגישה שלה מתבססת על המציאות הזו.

ואולי המשפט הזה מסכם את תערוכת הבוגרים: היא מניחה הנחות אופטימיות ומציעה פתרונות קסם לאזורים כושלים או מוזנחים, אך מנותקת מהסביבה שאליה היא פונה.

 אתר תערוכת הבוגרים של המחלקה לארכיטקטורה התערוכה מסתיימת בשישי, 1 באוגוסט

מה הקטע של לבנות בניין פיזה?

מה הקטע של לבנות בניין פיזה?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 31 ביולי 2014 at 8:41

    מבין אותך לגמרי, למרות זה שאני אדריכל…
    תודה על הפוסט

    • galithatan  On 31 ביולי 2014 at 10:52

      חבל שלא לקחתי אותך בתור מדריך לתערוכה 😉 מעניין איך היית מתייחס לכמה מהעבודות.

      • שרון רז  On 31 ביולי 2014 at 10:59

        כבר לא נותרה לי הרבה סבלנות להתעמק בפרויקטים של סטודנטים כאלו או אחרים למען האמת אבל אולי עוד ייצא פעם…

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 4 באוגוסט 2014 at 17:17

    גלית שלום רב,

    כמה הערות קטנות… (בתור סטודנט לאדריכלות).

    בנוגע להערות הפתיחה, ברצוני להזכיר לך שמדובר על פרויקטים סטודנטיאליים שעוסקים בתכנון.
    ככל שהפרויקט מנסה להתעמק בסוגיות מורכבות יותר (מבחינה חברתית / תכנונית או כלכלית) כך גם צורת התקשורת שלו נהיית מורכבת יותר, על מנת להסביר את הפרויקטים ברמה נאותה ישנה מחלקה שכנה של תקשורת חזותית ולימודים שלמים של 4 שנים בכדי להצליח באתגר מסוג זה.

    ובהתאם לכך גם אגיב להערת הסיכום.

    להזכירך תפקידם הראשון של הסטודנטים באקדמיה הנו לחלום!
    לצאת מהדרכים הידועות של הפרקטיקה המקצועית (שלמיטב זיכרוני לא הביאה הישגים משמעותיים בשנים האחרונות) ולהעז.
    אותם אזורים "כושלים ומוזנחים" זוכים היום להתעלמות גורפת מהגופים המתכננים המבצעים והיזמיים. במידה והם כן מקבלים התייחסות היא לרוב שטחית ורק מחמירה את הבעיות המקוריות.

    תפקידו של הסטודנט הוא להניח הנחות אופטימיות! רק כך הוא יכול (בכליו הצנועים) להביא לשינוי בעולם האמיתי. על ידי אתגור ובחינה מחדש של המציאות הקיימת.

    אם היית מנסה (על אף הקושי) להתעמק קצת יותר בפרויקטים שתלויים על הקירות, היית רואה עולם שלם של כלים תכנוניים חדשניים ואמיצים, מקומיים ופרטניים שמתמודדים במגוון סגנונות וטכניקות עם החוליים שהעולם האמיתי מייצר.

    בבואך לתערוכת סטודנטים אל תחפשי לבקר את העבודות הם עדיין לא ברמה מקצועית מספיק שלמה לכך (במיוחד במחלקה לאדריכלות שזהו עולם מקצועי סבוך ומורכב), תחפשי את הזרעים הרעיוניים שעם טיפול נכון ינבטו לאפשרויות חדשות, לכיווני מחשבה חדשים ובבוא העת יוכלו לשנות את המציאות הקשה ולייצר לכולנו עתיד טוב יותר.

    מקווה שבתערוכות הבאות תצליחי להנות ולהפיק יותר

    אריאל
    סטודנט לשעבר

    • galithatan  On 4 באוגוסט 2014 at 20:08

      אריאל שלום,
      קודם כל תודה על התגובה המפורטת והמעניינת.
      מה שכתבתי כאן הוא כ"הדיוט" שמגיע לתערוכת הבוגרים בארכיטקטורה, כמו שהגיע לתערוכות הבוגרים של המחלקות האחרות. אם תשים לב, לא כתבתי על אף עבודה שהיא גרועה או לא טובה – אין לי הכלים לשפוט בצורה מקצועית, ואני יודעת את זה. אבל אני גם יודעת שיש מוסדות אקדמיים שבהם מקובל ללמד את הסטודנטים איך להציג את עבודותיהם בצורה שנגישה לקהל הרחב. חלק מהסטודנטים בבצלאל אכן עשו זאת, ובעבודות שלהם הצלחתי להתעמק – לא מדובר רק באלה שהצגתי בפוסט. עם זאת, רוב העבודות היו מאוד לא נגישות ולא ברורות, וחבל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: