אין גבול לטיולים

סיפור הסופ"ש שלנו במלון מטיילים מלכיה מתחיל פחות טוב מהאופן שבו הוא הסתיים: בחרנו לצאת מאוחר מהבית, ולעצור לטייל בדרך. נופשים מנוסים לעולם לא היו עושים דבר כזה ביום חמישי, כיוון שידוע לכל שמדובר ביום הפקקים המעצבן מכולם. אבל אנחנו היינו שאנטי על כביש החוף, וכשאפליקציית הניווט M8 שלחה אותנו לכיוון חיפה, עוד האמנו שמישהו דואג לנו שם למעלה.

אלא ש-M8 כנראה סתם סגרו עסקה עם מנהרות הכרמל, על מנת לדפוק עלינו קופה קטנה. המשך הניווט לקח אותנו לכביש לכיוון סחנין, שהיה עמוס למדי, ומרגע לרגע היה נראה שהנסיעה הזו תהיה ארוכה יותר ויותר. בשלב תלישת השערות עצרנו לאכול בשיפודי התקווה של כרמיאל. לא יודעת איך אנשים אמורים להתמודד עם 13 סוגי סלטים, אבל העצירה הזו עזרה במשהו: הפקק השתחרר קצת. אבל רק קצת.

אחר כך התחילה צרה אחרת: ה-M8  שלח אותנו לכביש קיצור כלשהו, שממנו יוצאים רק כבישים חשוכים, פתלתלים, מוזנחים, סוף המדינה זה שמאלה, ולא כמטאפורה. לבנון כמה מטרים מאיתנו, וכבר אין לאן לנסוע: לפנינו שער לשטח פרטי. אנחנו כבר חמש שעות וחצי בדרכים, ועכשיו השער הזה.

מנסים כיוון אחר. עם מצב רוח נמוך, מדליקים אורות גבוהים. פתאום יוצא מהשיחים חזיר בר. הולך על השביל לצידנו, עוצר, מדלג, עד כמה שחזירים מדלגים. אנחנו עוקבים אחריו במהירות אפס, מרגישים כמו בסרט טבע של נשיונל ג'יאוגרפיק. זה רק אנחנו, הוא, הירח והכוכבים. הוא נעלם לנו מאחורי שיח, אבל אז שוב צץ וממשיך. אנחנו עוצרים, מחכים לראות מה יעשה. הוא חוצה את הכביש, נעלם בין השיחים. וואלה חזירוש, בשבילך הייתה שווה כל הדרך הזו.

חזרנו אחורה, לכביש עלק-ראשי יותר, ועברנו לווייז – אולי ממנו תבוא הישועה. אנחנו יודעים שכל זה בגלל שלא נסענו דרך צומת כוח, המסלול המתבקש לכל מי שמנסה להגיע למלכיה, אבל מי שבא דרך הכוח, מה הסיכוי שלו לפגוש את חזירוש שלנו? מקסימום יראה כמה תנים או נמיות, כמו שקרה לנו בימים הבאים. ולא שאני מזלזלת, אבל אם יש סיבה אחת טובה לטיילים להגיע למלכיה, זה בגלל המיקום. בחבילה אחת, לא יקרה, אתה מקבל נוף, טבע פראי, ומבט על השכנים הלבנונים השקטים.

 *

דייט עם 47 אלף עגורים

בשמונה וחצי בערב נחתנו במשרד הקבלה הקטנטן של מלון מטיילים. משם המשכנו לבית צמוד הקרקע שלנו, כלומר לחדר באגף תאנה – יחידת דיור שכוללת מטבחון עם מיקרוגל ומקרר קטן, חדר שינה עם טלוויזיית LCD  שמחוברת לכבלים (בקושי פתחנו אותה), שירותים ומקלחת, וגם חצר קטנה לעשות בה מנגל ולהתחרות בשיפודי התקווה. או משהו כזה.

אחרי מקלחת הגונה, עייפים אך מרוצים שקענו לתוך שינה עמוקה. למחרת פסענו כמה צעדים לעבר חדר האוכל, מבנה אדום מבחוץ עם עיצוב בסגנון כפרי בפנים – קיר לבנים ועליו כתובת גדולה באנגלית: ENJOY. מעין תזכורת לדבר החשוב בחיים, אחרת למה אנחנו כאן.

ואכן, הדבר המרכזי באותו יום היה הנאה צרופה: ביקור באגמון החולה החביב עלינו עד מאוד. למעשה, אפשר לומר שזה המקום האהוב עלינו בגליל העליון כולו (אלא אם מחשיבים את כל רמת הגולן כמקום אחד). עוד בכביש המתפתל מטה פגשנו להקת עופות נודדים שגרמה לנו לעצור בצד הדרך, כך שהיינו אופטימיים אך לא לגמרי ידענו מה מחכה לנו. נאמר זאת כך: מתי בפעם האחרונה פגשתם 47 אלף עגורים? ומתי בפעם האחרונה הם דיברו אתכם? רק שתדעו, שמדובר בחגיגה צווחנית של ממש – יש שם הרבה יותר עגורים מבני אדם.

המסלול של האגמון נמתח על פני 8.5 ק"מ, ועל כן שכרנו אופניים והתחלנו לדווש – חתיכת כושר, שהבנזוג קיטר עליו מפעם לפעם. הוא גם שאל אותי "איך הסכמת הפעם להתחיל לטייל כל כך מוקדם?", והתשובה היא פשוט שארוחת הבוקר מוגשת עד 10:00, ומכיוון שזה מלון מטיילים כבר ב-9:45 לא היה שם אף אחד, ואין שום סיבה לשבת בחדר, אז למה לא לצאת, בעצם?

בכל אופן, חוץ מכל העגורים ראינו בדרך גם להקות סיקסקים, ושרקרקים, ונוטריות, וג'מוסים, ועופות מים שאני לא זוכרת את שמם, וחמור אחד והרבה עופות דורסים. באחת הזולות של העגורים צצו פתאום שני חזירי בר – או שלא רואים אותם בכלל, או שרואים שלושה ביומיים. למי שאוהב טבע ומתפעל מציפורים, זו חוויה מיוחדת כל פעם מחדש.

בערב נסענו לראש פינה, כדי לאכול במסעדה של אחוזת שולמית. יש שם נוף, אבל בחושך לא רואים כלום, אז מתרכזים באוכל. רביולי בטטה עם רוטב שמנת ורמוט היה פשוט מעלף.

חזרתי עייפה אך מרוצה ליחידת הנופש שלנו. כלב חמוד ליווה אותנו מהאוטו ועד לדלת. אחר כך הלך לחפש לו חברים אחרים.

מי העתיק ממי

את בוקר השבת העברנו בתל קדש – התל העשיר ביותר שנמצא בגבולות ישראל, או ככה לפחות אומרים. בהתחלה היינו שם לבד, וזה היה נהדר, ואחר כך באו כמה אנשים אז חצינו את הכביש לצד השני (עד מלחמת העצמאות ישב על התל כפר ערבי בשם "קודיס", ויש שרידים. אומרים גם שתושבי הכפר הפכו סרקופג או שניים לשוקת להשקיית בהמות).

אבל נתחיל מההתחלה: במגרש החנייה יש שלט "זהירות גבול לפניך". זה מייד גרם לנו לרצות להמשיך קדימה, אבל נעצרנו ונשארנו עם התצפית. כל כך קרוב, כל כך רחוק. אחר כך חזרנו לתחילת המסלול, שכולל שתי אטרקציות עיקריות. הראשונה היא הסרקופגים הענקיים, בודדים וזוגיים, כולל מכסי אבן גדולים. יש עליהם עיטורי צמחים ופרחים. הסרקופגים, מהמאה השלישית לספירה, עשויים מאבן גיר מקומית שנחצבה מהגבעה הסמוכה, ונקברו בהם אנשים עשירים שחיו בכפר העתיק של קדש בתקופה הרומית.

קראתי באתר הזה שסביב התל יש עוד מערות ומבני קבורה שלא נחפרו, וזה נשמע לי הגיוני מאוד. כמעט כל אבן נראית לי כמו פוטנציאל לסיפור חיים – או מוות – אבל בבירור יש שם הרבה סיפורים. אגב, לאחד הסרקופגים יש "תאום" שנמצא בבית קברות בצור, וזו כבר התחלה של סיפור: מי העתיק ממי?

האטרקציה השנייה היא מקדש רומאי לאל בעל שמין, אחד האלים הראשיים של תושבי המרחב הסורי-פיניקי בתקופה הרומאית. הכניסה למקדש, שנבנה במאה השנייה לספירה, הייתה שמורה לכוהני המקדש בלבד. לכן, בצידי הפתחים נחצבו גומחות שבהן ניתן היה להזרים דם קורבנות לתוך נסכים בתוך המקדש. אחד הפתחים מעוטר בדמות עטויה טוגה. מסביב פזורים בסיסי עמודים, עמודים, כותרות עמודים. למה לא מרכיבים אותם לכדי מבנה אחד? ולמה הקיר שכן עומד, נראה תלוי על בלימה? חייבת לומר שזה מבאס אותי קצת. למעלה מעשור חפרה פה משלחת ממישיגן, אי אפשר היה לארגן תקציב גם לשלב ההרכבה?

למרות האכזבה הקלה, שמחתי להגיע למקום. ולגבי התעלות ממלחמת יום העצמאות – ראינו תעלות מתוחזקות יותר בקיבוץ מלכיה. וגם שם הייתה תצפית נהדרת על לבנון, במרחק הליכה מיחידות האירוח. כמה מטרים לפנינו, זו כבר לא הייתה ישראל. בלתי נתפס שאי אפשר לדרוך שם, במיוחד כשהכל כל כך פסטורלי ורגוע ונעים, ולפניך חלקות חקלאיות. אין גבול לדמיון מה אפשר היה לעשות לו רק היה פה שלום.

ולסיכום, שני ציטוטי טיולים שמצאו חן בעיניי: “The world is a book and those who do not travel read only one page.” –  Augustine of Hippo

וגם “The real voyage of discovery consists not in seeking new landscapes, but in having new eyes.” ― Marcel Proust

צילומי המלון: אלברט אדוט / צילומי אגם החולה ותל קדש: אני / צילום שלי: הבנזוג

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טינה  On 5 בדצמבר 2013 at 17:10

    כתבת בצורה מאוד מעניינת, בעודי קוראת את דברייך הרגשתי כאילו הייתי שם…

  • שירה  On 5 בדצמבר 2013 at 21:09

    אהבתי מאוד לקרוא! האמת שלפני שבועיים התארחנו במלון פסטורל בכפר בלום וטיילנו גם באגמון החולה, חוויה מדהימה ביופייה. בכלל זה היה סוף שבוע מפנק מרגוע, מהמלון, האנשים, הסביבה והטיולים. אין כמו הצפון שלנו ובצדק!

    • galithatan  On 6 בדצמבר 2013 at 15:01

      הי שירה, אני שמחה שנהנית לקרוא.
      החלק הצפוני של מדינת ישראל הוא פשוט נהדר, ולשמחתנו לא חייבים להוציא הרבה כסף על צימרים כדי ליהנות ממנו 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: