לדבר עם זרים

בקרוב ימלאו שלוש שנים למעבר שלי לירושלים, ולמרות  ששלוש שנים הן לא מעט זמן, במובן מסוים אני עדיין מרגישה מהגרת. בהתחלה התייחסתי לעצמי כאל תיירת, שחוקרת מקום חדש. אבל כמה זמן אפשר להיות בסטטוס של "תיירת"? האם המציאות אינה ההוכחה הטובה ביותר שצריך להחליף את ההגדרה? אבל כך או כך, לא משנה מה ההגדרה, הקיום שלי בעיר הקודש מתנהל "בעיניים זרות". לא פעם אני שומעת מירושלמים לשעבר, שאני מגלה להם דברים חדשים על העיר, או מאירה זוויות שהם כבר שכחו מהן. התערוכה הבהירה לי בצורה הטובה ביותר מדוע זה כך: אני מבחוץ.

הזר כמעט לעולם לא יהיה "אחד משלנו", וזה יכול לפעול לטובתו או לרעתו. פעמים רבות הוא נשאר מחוץ למשחק, אבל פעמים אחרות הוא מייצר משחק חדש. למקומיים הוא מהווה סוג של אטרקציה, מגוון עבורם את הנוף המוכר מדי, חסר ההפתעות. אנשים מבחוץ מתייעצים איתו על המתרחש בזירה, כי רואים בו דמות אובייקטיבית – אין לו קשרים ואינטרסים רבי-שנים לטובת צד כלשהו. וכמו שכבר אמר ג'ים מוריסון: People are strange when you are stranger.

בגלל כל זה התחברתי מאוד לתערוכה "בעיניים זרות: הגירה, צילום והמאה ה-20", המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל. זו לא תערוכה שהמוזיאון מתגאה בה, כמו התערוכה של יהודית סספורטס או תערוכת הורדוס. אולי זה בגלל שצילום מוערך פחות כאמנות, בוודאי כשמדובר בעצם באוסף של צלמים שמוכרים בעיקר בתוך עדתם. אבל עבורי היה לי ערך מוסף.

התערוכה כוללת מאות צילומי שחור-לבן מתחילת המאה שעברה שצילמו מהגרים. כלומר, אנשים שלא שייכים למקום, שעזבו את ביתם מרצון או מכורח, ולקחו מצלמה ליד. התערוכה חוקרת כיצד העובדה הזו השפיעה על ההתבוננות שלהם, וכיצד היא תרמה להתפתחות הצילום. הם עברו שינויים חברתיים, פסיכולוגיים, תרבותיים, לשוניים, סביבתיים וחזותיים – וכל זה השפיע עליהם כבני אדם בכלל, וכיוצרים בפרט.

מלבד הצילומים הרבים התלויים על הקירות, יש גם כמה ציטוטים שמצאו חן בעיניי. למשל: "חלק מעבודת הצלם הוא לראות חד יותר מרוב האנשים. עליו להיות ניחן במשהו מיכולת הקליטה של נוסע המגיע לארץ זרה ולשמר בתוכו יכולת זו" (ביל ברנדט). וגם: "תפקידי היה לגלות את אמריקה האמיתית, שבאותה תקופה לא הייתה מוכרת לרבים, גם לא לאמריקנים" (אמיל אוטו הופה). וגם: "המציאות בצילום כה חמקמקה עד שהיא אמיתית יותר מהמציאות" (אלפרד שטיגליץ).

"בעיניים זרות" היא תערוכה שדורשת התבוננות כמו של לאישה המצולמת כאן בראש הפוסט, שיחד עם המקל שלה עברה מתמונה לתמונה והפגינה סבלנות אין קץ. לעומתה, גבר מבוגר שנקלע אף הוא לתערוכה, ניגש אל בן זוגי וביקש ממנו הכוונה: "תגיד לי מה מעניין פה". אני לא שופטת אותו: שפע הצילומים מבלבל, קשה להחליט היכן להתחיל, ובוודאי שאי אפשר לראות הכול בפעם אחת. בעיקר מפני שהעיניים של הצופה זרות לא רק למתרחש, אלא גם לצלם-המתבונן: עין זרה על עין זרה יוצרת סיפור חדש לגמרי. הרפתקה מופלאה.

מאן ריי, אמריקני, פעל בצרפת ובארה"ב, 1890-1976. תמונת רחוב בפריז עם נוטרדאם (ללא כותרת), 1925 בקירוב. הדפסת כסף ועיפרון

כשאני מסתכלת כך על הנוטרדאם, קודם כל אני חושבת על הזווית שבה ריי ישב, או עמד – צדדית, לא פרונטלית, ואפילו לא ישירות מהצד. כאילו הסתתר בתוך סמטה, והציץ על הסמל הפריזאי המפורסם. מה הייתה השעה שבה צילם את התמונה? מי האדם ש"נכנס" לתוך הפריים – פריזאי או מהגר גם כן?

ברסאי, צרפתי, ילד טרנסילבניה, 1899-1984. החלום בגראן בולוואר, 1934. הדפסת כסף

הזקנה מתבוננת בעולם של הצעירות – עולם שהכירה פעם ועכשיו השתנה כל כך, ובעצם כבר לא שייך לה. ייתכן גם שבימי צעירותה לא העיזו להציג כך הלבשה תחתונה, והנה המודרניות של שנות ה-30… מה שהן מרשות לעצמן!

רומן וישניאק, אמריקני יליד רוסיה… סמוך לכיכר פוטסדאם, ראשית שנות ה-30

צילמתי את הפרטים בצורה מטושטשת, וזה כל מה שהצלחתי לפענח. אבל לא יכולתי לוותר על הצילום הנהדר הזה של תחנת הרכבת בברלין. זה שבא, וזה שהולך, ואתה מייד חושב על מי שעוד יגיע ומתי זה יקרה

אלן אאורבך, אמריקנית, ילידת גרמניה, 1906-2004. אליוט פורטר בניו יורק, 1957

ואני בכלל לא ידעתי מיהו אליוט פורטר, עד לצילום הזה, רק השתעשעתי ברעיון לצלם כך את הבנזוג וחיפשתי בראשי לוקיישנים ירושלמיים. ובכן, פורטר נולד ב1901, והיה צלם חובב עוד בילדותו. הוא למד כימיה הנדסית ורפואית, עבד כביוכימיקל באוניברסיטת הרווארד, וב-1938 הוצגו לראשונה צילומים שלו בגלריה בניו יורק. בעקבות הצלחת התערוכה, עזב את הרווארד, והחל לצלם בצבע בטכניקה חדשה. הוא התרכז בצילומי טבע, ולאורך השנים פרסם ספרים רבים שתיעדו את אנטרקטיקה, איסלנד, מזרח אפריקה, מקסיקו וסין. נפטר ב-1990 בסנטה פה שבמקסיקו

שמואל יוסף שווייג, סבתא ונכדהּ בדרכם למולדת, שנות ה-50

הצילום הזה הוא הראשון שהבחנתי בו בכניסה לתערוכה, והוא שבה את לבי מייד. המבט החוצה מתוך קופסת המתכת המתקראת ספינה, החיוך, הסקרנות, ובעיקר חוסר הידיעה מה מצפה להן מעבר לנמל

הצילום הזה הוא שלי, ובדיעבד גיליתי שהוא דומה מאוד לצילום שבראש דף התערוכה באתר המוזיאון

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדה ק  On 29 ביוני 2013 at 15:50

    זה נשמע לי יותר ויותר מסקרן ושווה ביקור.

    • galithatan  On 29 ביוני 2013 at 16:29

      בהחלט. בכלל, אני אוהבת את המוזיאון הזה 🙂 מספק לי שעות של קסם

  • שלומית לוי  On 29 ביוני 2013 at 17:06

    נראה לי שאת הופכת להיות החונכת התרבותית שלי…את ממליצה ואני נוסעת בעקבותיך.:)
    איזה כיף לי.

    • galithatan  On 29 ביוני 2013 at 17:32

      נו, בשביל זה אני כאן.
      שמחה בשבילך על החוויות שבדרך 🙂

  • כרמל גוטליב קמחי  On 29 ביוני 2013 at 17:08

    בזכותך אלך…

  • אסנת  On 30 ביוני 2013 at 23:37

    נשמע מקסים. כשהייתי בירושלים במאי התערוכה עוד לא הוצגה. את יודעת עד מתי תוצג?

    • galithatan  On 1 ביולי 2013 at 10:43

      זו תערוכה חדשה יחסית. היא תוצג עד 5 באוקטובר. כלומר, יש זמן 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: