ואז איבדתי שיווי משקל

עמדנו בכניסה לבית והסתכלנו על הדשא מולנו. גשם חזק ניתך עליו ועל המדרכה ועל הפרחים והעצים והבתים. לא היה קר. היה אפילו נעים. אבל הגשם – שוטף. מה עושים עכשיו? רצים לאוטו, או מוותרים ונשארים בבית? מרוויחים חוויה נוספת לזו של הטיול עצמו, או יושבים לשחק שש-בש בסלון היבש?

שש-בש זה משחק נחמד, אני אוהבת לאכול ולנצח, אבל לפעמים יש דברים מרתקים ממנו. אז רצנו את עצמנו תחת גשם שוטף, ואחרי המקלחת ההגונה נדחקנו אל האוטו במהירות ולא הפסקנו לצחוק. משוגעים מבחירה.

כמעט לכל אורך הנסיעה הגשם המשיך לרדת. רק בחמש הדקות האחרונות הוא נפסק, העננים התפזרו, השמש הציצה, ואולי בעצם היא הייתה שם כל הזמן – בשמורת נחל שניר, המוכר יותר בשם נחל החצבני. בפנים אנשים רחצו במים, כאילו אנחנו באמצע הקיץ.

בשנים האחרונות אנחנו מטיילים הרבה בצפון, ובכל זאת לא יצא לנו להגיע לחצבני. כשהגענו לתחילת המסלול, עלתה הסיבה: שלט גדול התריע כי בסוכות 2010 נשרפה השמורה בשל רשלנות של מטיילים. "אנא הקפידו" וכו'. בסוכות 2012 נדמה למטייל הממוצע שהשמורה השתקמה לגמרי, אך רק מי שהיה שם קודם יכול לדעת מה קרה לבעלי החיים, ובכלל למרקם החיים, בגן העדן הזה.

בנחל שניר – מוזר לקרוא לו ככה, אחרי שכל השנים גדלתי עם סיפורי חצבני – יש שני מסלולים עיקריים, ועוד אחד קטנצ'יק למשפחות עם ילדים קטנים. בקטנצ'יק הזה הולכים במסלול מעגלי, ותוך זמן קצר מגיעים לבריכת שכשוך ולמפל קטן. יש הרבה עצים מסביב, מזג האוויר נהדר, והמקום מתאים לפיקניק (רק לא לשכוח לנקות אחריכם. אני אולי נשמעת כמו דודה מעצבנת, אבל הרבה יותר מעצבן לטייל בתוך שקיות. אם אנשים כל כך אוהבים את הטבע, למה הם לא מבינים שחייבים לשמור עליו? ובכלל, איזה חינוך הם נותנים לילדים שלהם?).

אחרי שהצצנו בבריכה ובמשתכשכים, העדפנו לפנות למסלול המעגלי הארוך – שבמקומות אחרים היה נחשב לקצר – העובר דרך אגם טאפליין ומגיע למצפור שניר. קו הטאפליין (Trans Arabian Pipeline) היה צינור להעברת נפט מערב הסעודית ללבנון. הוא נבנה ב-1947, בזמן המנדט, והבריטים תכננו להמשיך אותו עד נמל חיפה. אבל הם לא הספיקו, המדינה קמה, והשכנים שלנו החליטו להעביר את הצינור דרך רמת הגולן שהייתה אז בשליטה סורית, ומשם לנמל צידון בלבנון, שממנו ייצאו הספינות לאירופה.

הצינור, שאורכו הכולל עמד על כ-1,200 ק"מ, החל לפעול ב-1950. ב-67' ישראל כבשה את הגולן, ו-47 ק"מ מתוך נתיב הצינור עברו לשליטתה. ישראלים נאורים אנחנו, ועל כן איפשרנו את המשך השימוש בצינור כרגיל. מה יצא? שב-69' מחבלים החליטו "לדפוק" אותנו, ופוצצו את הצינור בשטח ישראל. התוצאה: זיהום הירדן והכנרת, וגרוע יותר, שריפות רבות. בעקבות האירוע ישראל דרשה מחברת טאפליין לערוך כמה שפצורים בצינור, שימנעו בעיות בעתיד. בין היתר, נחפר בור ענק במקום שבו נמצא כעת האגם, כדי שאם יהיו דליפות נפט, הן ינוקזו לבור הזה. בעקבות בלגנים שאינם קשורים אלינו, פעולתו של קו הנפט הופסקה ב-1976.

כיום המאגר מתמלא מים מנחל נוחיילה הסמוך, שמקורותיו ממעיינות עין ברד בלבנון – והתפתחה פה מערכת אקולוגית שלמה. ישבנו מאחורי קיר עץ עם פתחי הצצה והתבוננו בחבורת המים – האגמיות המצויות (חצויות, קראתי להן בטעות), האנפות, שלושת המגלנים החומים שתוך זמן קצר זנחו אותנו לאנחות ועפו, הברווזים, הקורמורנים הגמדיים ועוד כמה חברות וחברים שלא זיהינו בוודאות למרות הלוח המפורט התלוי על הקיר.

מהמצפור רואים היטב לא רק את הנוף היפה של ישראל, אלא גם את הנוף הקרוב מאוד של לבנון. ושני אלה מתמזגים זה בזה כאילו היו אחד. מהפנטים ביחד. נשארנו שם הרבה זמן יחסית. קודם כל, מפני שהיינו לבד והשקט ממכר. ושנית, מפני שרק כאשר נמצאים מספיק זמן במקום אחד, מצליחים לראות אותו באמת.

אחר כך טיפסנו אל המצפור, והשקפנו על הכול קצת יותר מגבוה. עוף דורס אחד השקיף עלינו מלמעלה. גם כאן היה עץ אחד גדול שנותן צל, ואבנים גדולות שיכולות לתפקד כספסלים. מקום טוב למנוחה, או לקפה, אם אתם מטיילים עם גזייה.

הירידה למטה הייתה מהירה הרבה יותר מהטיפוס, והיא המריצה אותנו לקראת המסלול השני, הקשה יותר. וכאן צריך לעצור ולומר: כדאי לברר בשמורה עצמה מהן שעות הפתיחה. אנחנו טיילנו בערב חג שני של סוכות, ובאינטרנט היה כתוב שהשמורה נסגרת ב-15:00. כשהגענו אליה, אמרו לנו שהיא נסגרת ב-17:00. הבדל משמעותי מאוד, והוא זה שאיפשר לנו לעשות את המסלול השני.

המסלול הזה, שהוא חלק משביל חוצה ישראל, הוא ארוך יותר מכל המסלולים ועובר ממש בתוך החצבני – לכן עדיף ללכת עם כפכפים או עם נעלי גומי (עוד מייצרים סנדלי מדוזה?). אמנם חלק מהזמן הלכנו על אבנים יבשות, אבל לעיתים היה פשוט יותר לשים את הרגל בתוך המים ולהתקדם. המים עדיין לא קרים מדי, והשביל הוא לא במקום שיש זרם חזק, אלא בנתיב מקביל לזרימה. ובכל זאת, פה ושם כן מרגישים איזשהו זרם, ואז צריך ללכת בזהירות רבה יותר.

לא תמיד הזהירות עוזרת. מדי פעם עצרתי כדי לחשב את דרכי קדימה על גבי האבנים. החישובים היו בעצם הימורים, וניתן לומר כי היתה לי יד טובה. או רגל טובה, אם לדייק. אבל פעם אחת החישוב היה מסובך יותר – כיוון שהגיע זרם חזק מהצד. היה נדמה לי שאני בוחרת באבן שטוחה ויציבה, אבל אז איבדתי שיווי משקל, ותוך מאית השנייה התבררה האמת: בחרתי בנפילה אדירה אל המים. על הגב, עם כל הגוף, רגל מונפת באוויר, מקלחת שנייה ביום אחד, ושתיהן לא בין ארבעה קירות. מזל שהחצאית היתה מבד שאינו סופג מים, בניגוד לחולצת הטריקו. מזל גם שהתיק היה עמיד נגד מים, אחרת הטלפון הסלולרי והמשקפת היו שובקים חיים.

למרבה השמחה, הבנזוג לא תיעד את הפדיחה. למרבה המזל, לא קרה לי כלום פיזית. אז פשוט המשכתי לחפש אבנים נוחות ולא מתנדנדות, וטיפסתי איפה שצריך, וירדתי איפה שצריך, והייתי מבסוטה על עצמי כי אני אוהבת לעשות קטעים משביל חוצה ישראל – לא נראה לי שיש סיכוי שאעשה פעם את המסלול כולו.

בשלב הזה כבר התחיל להיות מעט מאוחר, והמפה שמחלקים בשמורה לא כוללת את השביל הזה, כך שלא היה לנו מושג כמה עוד נשאר ללכת – are we there yet?. החלטנו לבדוק יציאת חירום אחת, שתחסוך לנו חלק מההליכה, אבל זה היה מיותר להפליא. כל יציאות החירום סגורות, ואין מספר טלפון להתקשר אליו – אל תנסו אפילו.

אז המשכנו בדרכנו, אך מיהרנו אותה. בסוף הגענו לשער מסתובב, שביציאה ממנו פונים שמאלה והולכים עוד כ-20 דקות עד לכניסה לשמורה. הגענו דקה לפני הסגירה. עייפים, רטובים, אך לגמרי מרוצים. הייתי עושה את כל זה שוב מחדש, אם רק השמש תמשיך לזרוח ולחמם.

תמונות נוספות מהמסלול:

*

*

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • bddaba  On 15 באוקטובר 2012 at 7:18

    כמה מים!! , פוסט רטוב ומענג, טבע, ירוק ומים, נהדר, והצילומים יפים ומעבירים את כל זה, אז לא נורא שאיבדת שיווי משקל, העיקר שנפלת למים ולא לרצפה…

    • galithatan  On 15 באוקטובר 2012 at 10:18

      כן, היו המון מים 🙂 ומזל שנפלתי לתוכם ולא לרצפה. תודה על מחמאת הצילומים.

  • דפנה לוי  On 15 באוקטובר 2012 at 16:34

    נהדר

  • שלומית לוי  On 15 באוקטובר 2012 at 23:19

    עוררת בי זכרונות מתוקים מימי הבית ספר שדה… אוהבת כל כך את שלושת הנחלים האלה. (תמיד אצלי מחוברים, החצבני עם הבניאס והדן.)
    ואת באמת מצלמת נהדר.

    • galithatan  On 17 באוקטובר 2012 at 13:22

      איזה כיף, תודה על המחמאה.
      וכן, זו שלישייה נהדרת – שלישיית הנחלים השווים של הצפון 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: