תפר לו סיפור

 

מה מאחלים לירושלים ביום ירושלים? שלא יפסיקו לקרות בה דברים. שיהיה לה חיים מעניינים. כי אם יהיה פה שקט, אף אחד לא יידע מה לעשות עם עצמו. הסינים בטוחים שזה עתה הטלתי קללה על העיר, אבל ההפך הוא הנכון.

אחרי הביקור המרגש בגלריה מוסררה, החלטנו לחקור עוד קצת את הסביבה שהיתה פעם גבול בין שתי מדינות. האתר הנבחר: מוזיאון על התפר. היינו בטוחים שגם הוא, כמו הגלריה, יוקדש לקו הזה שמפריד בין ירושלים המערבית למזרחית, בין ישראל לירדן, בין חרדים לערבים. ציפינו שתהיה התייחסות למבנה שבו שוכן המוזיאון – בית ערבי מרשים (אם כי זקוק דחוף לשיפוץ), שבנתה משפחת ברמכי ב-1932. בניתי לי סיפור שלם סביב המקום הזה, שחלפתי על פניו כמה וכמה פעמים בשנה האחרונה, ומה רבה היתה הפתעתי לגלות שהסיפור האמיתי הוא אחר לגמרי.

מוזיאון על התפר הוא מוזיאון חברתי לאמנות עכשווית. מה זה אומר? שהוא מנסה להעלות לדיון ציבורי סוגיות חברתיות שנויות במחלוקת. בימים אלה מוצגת בו התערוכה "על הזיכרון", בהשתתפות אמנים בינלאומיים נחשבים כמו וים ונדרס וכריסטיאן בולטנסקי. תמצאו בו את סדרת העבודות "קדיש" של משה גרשוני, שיש בה הרבה יותר עוצמה ממה שנראה במבט ראשון. יש ציורים, הדפסים, פסלים וקטעי וידיאו ארט שכמה מהם לא קומוניקטיביים בעליל, כמה מהם מרגשים, וכמה מצטיינים באסתטיקה שלהם. והכול מתחיל עם עבודות הקשורות לאסון התאומים בניו יורק.

בחדר קטן עם חרכי ירי – בכל זאת רמז קטן למקום שבו אנחנו נמצאים – התיישבנו לראות סרט שיצרה לידה עבדול מאפגניסטן. ילדים משחקים עם פיברלגס של מטוס שהתרסק, מטפסים עליו, יורדים, ואחר כך שוכבים על הגב ומשחקים עם חוטים ארוכים שמשוכים מהמטוס ואל הקרקע, ושמסתבכים זה בזה. הילדים האלה ניסו ללמוד את העולם, עבדול ניסתה להעביר את הסיפור שלהם, ואנחנו ניסינו להחזיק מעמד יותר משלוש דקות. מידת הצלחה: ככה-ככה.

אחר כך עלינו לגג, שם חיכו פסלים גדולים וגם הקפיטריה. אם מצליחים לתפוס שולחן בצל – יש בערך שניים-שלושה כאלה – זה התענוג המושלם. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נהניתי ככה מקפה (קר), וזה בכלל לא היה קשור לקפה, אלא לנוף, לרוח ולשלווה. נשמע כמעט פרדוקסלי בהתחשב בעובדה שעד 67' המבנה הזה שימש כעמדה צבאית על קו הגבול בין ישראל לירדן. היום הוא צופה לרובע המוסלמי ולשכונות הערביות המקיפות אותו. מזרח ירושלים, על כל הטררם שלו. ובכל זאת רגוע.

עלינו גם לקומה השנייה של הגג, שעליה מוצבות ארבע לבני בטון ענקיות, כמו אלה שיש בחומת ההפרדה, ובתוכן אותיות מחוררות באנגלית. ביחד נוצרת המילה MEMORY. איך בכלל אפשר לשכוח, כשאנחנו כאן. ומה הסיכוי שמישהו "יחורר" אי פעם את חומת ההפרדה מתוך כוונה טובה, מתוך שלום, כחלק מתהליך דומה לזה שהפיל לבסוף את חומת ברלין.

היה גם פסל של מיכה אולמן. מהסוג שאם לא היה כתוב שזה פסל, הייתי חושבת שזה סתם עמוד ברזל חסר שימוש, ואנשים אחרים היו אומרים בזלזול "זו אמנות?!? השתגעתם?!?". אגב, אני גם לא הבנתי את הרטרוספקטיבה שעשו לאולמן לא מזמן במוזיאון ישראל. שמעתי על שני אנשים לפחות שהתלהבו ממנה, נראה אותם מתלהבים גם מזה. נאמר זאת כך: פסל אחר על הגג, של תומרקין, הרבה יותר משכנע ונוגע.

לא רק שאין כמעט שום דבר ירושלמי במוזיאון על התפר, גם אין בו כמעט שום דבר ישראלי. הוא פועל בתמיכת משפחה עתירת ממון מגרמניה (בעלים של הוצאות ספרים ועיתונים, בהם "די צייט"), שהיא בעצם השכפ"ץ שלו בפני המציאות היומיומית והכלכלית. הוא מציע מבט קוסמופוליטי, וגובה עליו 30 שקל דמי כניסה (מחיר שערורייתי בהתחשב בגודל המוזיאון, ובעובדה שהוא אפילו לא מחלק דפי הסבר אלא בהשאלה בלבד). הוא כאילו מציע מבט סובלני וערכי, אבל הוא סובלני רק כלפי צד אחד, וזה לא הצד היהודי. איך כתבו עליו באתר ירושלמי, "המחשבה הפוליטית שבתצוגות לרוב מזוהה עם השמאל הקיצוני ואינה סוטה ממנו, מה שיכול להרתיע חלק מהמבקרים". ככה לא פותרים סכסוכים, אלא רק מוסיפים עליהם – במיוחד בעיר כמו ירושלים. ומצד שני, הלא איחלתי לה חיים מעניינים, אז מה יש לי להתלונן.

*

ארכיון: חג פורים, כריסטיאן בולטנסקי, 1988

*

מתוך סדרת קדיש, משה גרשוני, 1984

זיכרון. העמוד משמאל: עבודה של מיכה אולמן

*

כשעצי זית יהיו הגבולות שלנו (המוזיאון מתכונן לימות המשיח)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: