זכיתי לאהוב

תכירו את ו'. היא בת המעמד הגבוה, הוריה הם מהדמויות החשובות בעולם. כמקובל בקרב בני המעמד, מחתנים אותה עם מישהו "ברמה שלה", אבל זה לא בדיוק מה שהלב מבקש. אז היא מסתכלת ימינה ושמאלה, ומוצאת לעצמה חברים מהצד. אחד מהם, א', צעיר ממנה בכמה שנים טובות, אבל זה לא מפריע לה או לו. גם העובדה שהוא מפשוטי העם לא פוגעת בסיפור האהבה הזה.

הדבר היחיד שמפריע הוא, ובכן, אישה. א' מבלה עם אותה אישה – שנמצאת ממש רחוק מפה – חצי מהשנה. אבל ממש בימים אלה, של תחילת האביב, הוא מגיע לזרועותיה של ו' ומבלה איתה עד סוף הקיץ. הוא קצת נער שעשועים חובב הנאות וקצת הרפתקן, כדרכם של צעירים. יום אחד הוא יוצא לטייל לבד בטבע, נתקל בחזיר עצבני, מנסה להרוג אותו וחוטף בהפוכה. המבט על פניה של ו' כשהיא מוצאת אותו מוטל על הארץ הוא משהו בלתי נשכח, משהו ששווה הנצחה. זה רגע מכמיר לב. רק כלבים לא מסוגלים להבין זאת.

*

Venus Lamenting Over the Dead Adonis – Rubens

*

תכירו את ו' וא': ונוס ואדוניס, גיבורי המיתולוגיה היוונית. בימים אלה הם עומדים במוקד התערוכה "על אהבה ומוות. רובנס: ונוס ואדוניס". אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נשאבתי לתערוכה כמו שנשאבתי לזו, המוקדשת לציור "מות אדוניס" משנת 1614 של הצייר הפלמי פטר פאול רובנס. לכאורה היא קטנה מאוד, בחלל שחור אחד שאפשר לסיים בחמש דקות, והדבר הכי גדול בה הוא הציור – בערך שלושה מטרים על שני מטרים. למעשה, "התעכבתי" בה כמעט שעה. אין פרט שלא הקדשתי לו תשומת לב, כי הכל סיקרן והעשיר והרחיב את הדעת.

ונוס היא אלת האהבה הרומאית (למקבילה היוונית קוראים אפרודיטה, או אפרודיטי). על פי המיתולוגיה, ונוס הייתה נשואה לאחד ומצאה ניחומים בזרועותיו של אחר (הרמס!), אך אהבתה האמיתית הייתה לאדוניס. יש כמה גרסאות להמשך העלילה, הנה אחת מהן: ונוס ראתה את אדוניס ביום היוולדו – הוא בן תמותה ולא אל – התאהבה בו והחליטה שיהיה שלה. היא הביאה אותו אל פרסיפוני, אלת המוות ("מלכת העולם התחתון"), כדי שתטפל בו למענה, אך פרסיפוני התאהבה בו ולא רצתה להחזירו. זאוס – אביה של ונוס/אפרודיטה – נאלץ להתערב ביניהן, והוא קבע שאדוניס יבלה בסתיו ובחורף עם אלת המוות, ובאביב ובקיץ עם אלת האהבה.

באביב ובקיץ בילתה ונוס עם אדוניס בחצי האי אקמאס (קפריסין). תחביבים: היא נהגה להתרחץ בבריכה שלה, והוא נהג לצוד ביערות מדי פעם. היא הפצירה בו להיזהר בפעולות הציד – באחת המטרמופוזות מתואר כיצד היא מזהירה אותו מחיות רעות, ומספרת לו על אטלנטה והיפומנס שהפכו לאריות.

כנראה שונוס ידעה עם מי יש לה עסק, והתנהגה בהתאם – בכל פעם שהוא יצא לציד היא הייתה יוצאת מהבריכה, עולה על מרכבה רתומה לברבור ועוקבת אחריו. יום אחד ירה אדוניס רומח בחזיר בר, והחזיר הפצוע התנפל עליו ושיסע אותו בשיניו. כאשר ונוס הגיעה אליו הוא כבר גסס, ודמו נטף על פני האדמה. בכל מקום שבו נטפה טיפה, פרחה כלנית אדומה. בכל פעם שאתם רואים כלנית, בנגב או בכל מקום אחר, תחשבו על אדוניס.

כמה מהגרסאות הנוספות לסיפור הזה מופיעות בתערוכה – למשל זו של המשורר הקלאסי אובידיוס הרומי – לצד ציורים ותרשימים הקשורים בצמד האוהבים, המסודרים בסדר הכרונולוגי של יצירתם. למשל, פסל שיש של ונוס כורעת מהמאה השנייה לפני הספירה, שנמצא באשקלון; ועצם אגן של איל שעליה מתוארים סיפור ונוס ואדוניס וסיפורם של הצייד אקטיון ואלת הציד דיאנה.

האהבה פנים רבות לה, וגם לציור עצמו יש יותר מגרסה אחת: בשלב רישום ההכנה של רובנס, אחת הגרציות שגוחנת מעל אדוניס נראית אחרת ומבטה מופנה למקום אחר, וגם מקום פגיעת החץ באדוניס שונה (פעם בירכו ופעם במבושיו). יש המקשרים את הציור להצגתו של ישו הצלוב בציורים אחרים – ואם כבר יצא לכם לראות אמנות דתית פה ושם, תסכימו שאכן יש בזה משהו.

לא רק התנוחה שבה נמצאים ונוס ואדוניס קשורה לישו, אלא גם השימוש בצבעים אדום, כחול ולבן: רגלה של ונוס מונחת על בד אדום, המתקשר לדמו הקדוש של ישו. אדוניס עצמו מוטל על בד כחול, המופיע בתיאורי ישו כבן אנוש, וככל הנראה קשור לכך שייהפך לשליט השמים. ואחת הגרציות אוחזת בבד לבן שדמו של אדוניס נספג בו – הלבן מסמל טוהר וגם את המעבר של ישו ממעמד של בן תמותה למעמד של אל.

*

ונוס ואדוניס – ציור של רובנס משנות ה-30 של המאה ה-17, שבו ונוס מזהירה את אדוניס שלא לצאת לציד פן יאונה לו רע. הציור, המוצג בדרך כלל במטרופוליטן בניו יורק, מושפע מציור דומה של טיציאן, שמוצג כיום במוזיאון הפראדו במדריד

*

התערוכה הזו פותחת סדרת תערוכות המעמידה במרכזה יצירת מופת מאוסף המוזיאון, ומסביבה עבודות נוספות בעלות הקשרים רעיוניים, ספרותיים וחזותיים. ב"על אהבה ומוות" מוצגים לראשונה יחדיו רישומים, מתווה הכנה בשמן וציורים אחרים בנושא מות אדוניס. בין היתר נכללות עבודות שבדרך כלל נמצאות במוזיאון הבריטי, במוזיאון הלאומי של קופנהגן, בגלריה לאמנות של אוניברסיטת פרינסטון ועוד. פירוט על כמה מהיצירות בתערוכה (באנגלית) יש כאן. אפילו בוול סטריט ז'ורנל כתבו על התערוכה.

ממש לפני שסיימתי את המסע שלי לתוך התערוכה, נעמדה לידי אישה דתייה. בעלה נעמד לידה, וכנראה לא אהב מה שראה. "טוב, לגויים יש הרבה שטויות. גם לנו יש שטויות", הוא אמר – ולקח אותה משם. ריחמתי על שניהם.

 

"על אהבה ומוות – רובנס: ונוס ואדוניס", מוזיאון ישראל בירושלים. אוצרת: שלומית שטיינברג. התערוכה מוצגת עד ה-6 ביוני

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית לוי  On 30 במרץ 2012 at 11:59

    תודה על ההמלצה! אלך לבקר.

    • galithatan  On 30 במרץ 2012 at 14:50

      ההנאה מובטחת. ויש עוד כמה תערוכות שוות בימים אלה 🙂

  • גלעד  On 30 במרץ 2012 at 12:47

    תענוג של פוסט. תודה!!

  • גלעד  On 31 במרץ 2012 at 8:14

    🙂

  • פ\  On 31 במרץ 2012 at 21:02

    תודה רבה. עושה חשק לבקר, וסקרנות להמשך הסדרה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: