והילדים באים

בכל נסיעה מחוץ לעיר אני חולפת על פני השלטים הקטנים שתלויים על עמודי חשמל, ומבשרים על הפעילות התרבותית העכשווית בעיר הקודש. תמיד קורה פה משהו, לא תמיד הוא מעניין אותי (הופעה של משה פרץ, למשל). בשבועות האחרונים חודרים לתודעה שלי שלטים מאוד ספציפיים, שחוזרים על עצמם כל כמה מטרים: שלטי התערוכה "ילדות בשטח ההפקר", המתקיימת בגלריה מוסררה.

מוסררה, מהשכונות הירושלמיות היותר מיוחדות, אותנטיות, יפהפיות ויקרות למגורים בימינו, היתה פעם שכונת עוני על הגבול ממש. שטח מפורז קטן הפריד בינה לבין הממלכה הירדנית. בשטח הזה זרם הביוב של ירושלים, ועליו ובסביבתו צמחו פרא שיחים, עצים, ירקות, פירות, והכול בערבוביה. מאחורי כל הג'ונגל הזה הסתתרה ביצה גדולה שלעיתים משכה אליה ציפורים. פעמים רבות היא משכה אליה ילדים שקרעו את גדר התיל שהיתה אמורה לשמור עליהם.

אי אפשר להאשים את הילדים האלה: לא היו להם משחקים וצעצועים, להורים לא היה זמן אליהם, המורים היו מיואשים מהם כמעט לגמרי (את תסכולם הביעו במכתבים ששלחו למשרד החינוך ולעיריית ירושלים), וכאמור, בנוסף לכל הם גרו באזור בעייתי מאוד. מה עוד היה להם לעשות, חוץ מלברוח ל"טבע" היחיד שהיה בסביבה. כשגדלו קצת, התחילו עם גניבות ברזלים, רעפים, ועוד כמה דברים שהניבו להם כמה פרוטות והכניסו אותם לקולנוע, עוד סוג של בריחה. בגיל 14-15 כבר יצאו לעבוד, כי לא האמינו שייצא להם משהו מבית הספר, וכי בבית לא היה כסף. איזה מקום נורא זה היה לגדול בו. אבל יותר טוב מהמעברה בפרדס חנה.

את כל זה למדתי מהתערוכה הלא-גדולה של בית הספר מוסררה לצילום, המוצגת במתנ"ס השכונתי – ולא, כפי שטעינו לחשוב, בבניין היפה שהיה פעם בית הספר של אותם ילדי מוסררה. מוסד חינוכי קפוא בחורף ולוהט בקיץ, כי כל חלונותיו מנופצים, ולאף אחד לא היה אכפת. בבניין בית הספר הקשה ההוא פועל עכשיו בית הספר מוסררה, שהוא לא רק לצילום אלא גם למדיה ומוסיקה חדשה. יש בו אנרגיות חיוביות, ומוצגת בו תערוכה אחרת ממה שהתכוונו לראות. אז יצאנו החוצה, בגשם השוטף, וטיפסנו בעלייה למתנ"ס.

בתערוכה משתתפים בוגרי בית הספר ואמנים, המציגים תמונות שצולמו בשכונה בתקופות שונות – למשל שנות ה-50 ושנות ה-70. יש גם הרבה מסמכים משנות ה-60 וה-70, שמלמדים על הקשיים בשכונה ועל האופן שבו נתפסו תושביה. היו כאלה שניסו לעזור (ח"כ מ. ניסים, למשל), אבל כנהוג במחוזותינו, הכול התמסמס. אנשי השררה לא ספרו את אנשי מוסררה. את הסיפורים שעולים מהתמונות ומהמסמכים אפשר להפוך לספר מרתק. ואולי יש ספר כזה ואני לא יודעת.

בתערוכה יש גם שלושה סרטים קצרצרים. באחד מהם בן מראיין את אביו, בשני מישהו מראיין את אחד מתושבי השכונה, והשלישי הוא סרטון אנימציה בן שלוש דקות שנקרא "חתול שחור", אבל בעצם מסביר איך נולד פנתר שחור. ויזואלית הוא מזכיר מאוד את "ואלס עם באשיר", ותוכנית הוא מציג כרוניקה פשוטה של אטימות ממסדית. לסרט אחראי ליאב צברי, ראש המחלקה לאנימציה במוסררה.

האטימות היא המסר הכי חזק שעולה מהתערוכה, לטעמי. אם לחזור רגע אחורה, כשראיתי את השלטים דמיינתי את עצמי כל הזמן כילדה בשטח הפקר, איזו ילדות מוגבלת זו, ילדות קשה. חשבתי על ילדות של פחד, אבל בתערוכה עצמה לא ראיתי שום פחד אצל אף אחד – לא בתמונות, לא במסמכים, לא בסרטים. רק הזנחה שנובעת כאמור מאטימות. לא ידעו לזהות דיסלקציה, לא מיהרו להשקיע ביום לימודים ארוך, וזלזלו בתושבים מארצות האיסלאם שלא יודעים איך להתנהג.

פסקה שהעתקתי מאחד המסמכים, של הוועדה הציבורית לבדיקת מצב הנוער במוסררה, 1963:

"ביחס לנוער, שורש בעיותיו נמצא בילדותו; הוא עזוב החל מהגיל הרך ביותר ולאו דווקא משום שהאימהות עובדות, אלא ההפך: היות ורוב האימהות לא עובדות, הן חושבות שמיותר לשלוח את הילדים לגנון כי הן יכולות להשגיח בעצמן עליהם ועל ידי כך לחסוך את התשלום החודשי. אולם למעשה האימהות המטופלות בהרבה ילדים והעסוקות בבישול, רכילות וכו' אינן יכולות להשגיח על ילדיהן שנמצאים כתוצאה מכך במצב של עזובה חמורה; זהו ההסבר על עבריינות הנוער הצעיר… העבריינות פוסקת מלהיות בעיה מיוחדת בגיל 14-15; בעיני מתבגר גניבות הן 'משחק ילדים' והוא איננו עוסק יותר במשחק זה".

באמת לא ברור מהמסמך הזה איך נהיו פנתרים. והאימהות הרכלניות האלה. זה מחקר אנתרופולוגי או אנשים שבאו לעזור? אגב, במסמך אחר יש טענות על התושבים שלא יודעים להעריך מה זה ניקיון, ולכן השכונה שלהם תמיד מלוכלכת. היום, כמה מפתיע, היא מאוד נקייה. מלכלוך, ומרוב התושבים המקוריים שלה. רק שביעית מהתושבים הם מעל גיל 61. רק 1/11 הם יוצאי "ארצות איסלאם ואפריקה". ואולי זה המקום לומר שמשמעות השם "מוסררה" (מוצרארה) בערבית הוא שופעת חיוניות. השם העברי של השכונה, מורשה, מעולם לא תפס.

***

תוך כדי שהתהלכנו בתערוכה חלפנו על פנינו סטודנטים, יצאו מאולפנים, חזרו, היו בתנועה. זה הזכיר לי את ימי הלימודים ב"כותרת". אנרגיה של עשייה, של יצירתיות, של ריגושים. עשו לי געגוע.

***

מידע על שכונת מוסררה, אתר המועצה לשימור אתרים.

אתר מיוחד שהקימו באוסף מוסררה, ושמרכז עוד מידע ותכנים על השכונה >> יש ללחוץ על הכפתור "אוספים אישיים".

קצת תמונות מהתערוכה ומהשכונה:

הצילום האהוב עליי בתערוכה. אלי אבן (אבו), צילומים במוסררה 1975-1979

*

אלי אבן (אבו), צילומים במוסררה 1975-1979

*

מתוך הסרט "חתול שחור" של ליאב צברי

*

בית במוסררה של היום

*

מבט על עוד בית יפה במוסררה

*

מהמבנים האהובים עליי בשכונה, בזכות בלגן החלונות

*

בית הספר היסודי דאז, בית הספר מוסררה היום

*

מה מסתתר מאחורי הקירות, מה הם ספגו

*

מנזר האחיות הסאלזיאניות, רח' הע"ח 18. אחת הנזירות יצאה לנזוף בנו: NO PHOTO

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: