פנס ננס אל המוזיאון נכנס

אין דרך להתחמק מזה: "פנס קסם", התערוכה החדשה במוזיאון ישראל, היא תערוכה פופוליסטית. מתחנפת למתבונן בה, מקלה עליו, ידידותית, נגישה, לא דורשת הרבה מחשבה, מספקת הרבה חיוכים ומסכי ענק למי שמסך קטן מקשה עליו. במילים אחרות, קל ליהנות בה. ואכן מאוד נהניתי.

התבוננתי במשיט הסירה בערפל, כשההרים הגדולים מאחוריו. חשבתי על השיר של יהונתן גפן, "מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני". חשבתי גם על עוצמת הטבע האינסופית. התבוננתי בבתים בעיירה הנטושה, המוצפים מים מכל עבר. חייכתי למראה סוסי הנדנדה הקטנים, המטיילים בחדר הילדים התמים או שטים בכיור, בדרך לשום מקום. אהבתי את היונים הצחורות שדנה לוי הכניסה למוזיאון הטבע בעין חרוד, עפות להן בין כל הפוחלצים ("שותקים בינינו", 2008). קראתי כמה חדשות טובות וכמה חדשות רעות, עבודה פשוטה לכאורה של נדקו סולדקוב הבולגרי, אבל בכל זאת יש בה משהו, בדל של מחשבה. כאמור, לא מתעוררות כאן הרבה מחשבות. אפשר להמציא כמה, אבל זו תהיה התחכמות.

כל העבודות בתערוכה הן רכישות חדשות של אמנות עכשווית במוזיאון ישראל, ומוצגות לקהל בפעם הראשונה. "חוט של קסם משוך עליהן", כותבים במוזיאון, ואתם כבר מבינים לאן זה חותר – קסם זו הרי מילה שכתבי תיירות משתמשים בה כדי למכור צימרים בצפון.

לקסם הפעם אין אח מבוערת או מסך LCD מגובה במכונת קפה. הפעם זהו עולם של תעתוע בין דמיון למציאות, עולם של אגדות וחלומות בהקיץ. רואים ולא רואים, בודקים אם מסתתר משהו בפנים, אבל לא, יש שם סתם נורות. מתרחקים אחורה, כדי לראות מעוד זווית, מעוד חור. גם בגרוש היה חור. אבל אותו אף אחד לא מציג פה.
לפנינו הלכה קבוצה של נשים מבוגרות עם מדריכה. היא הסבירה להן על עבודה שבאמת מאתגרת את הצופה ומעניקה לו חוויה על-חושית כמעט: GHARDY, קולות מקומיים, 2009 של יהודית סספורטס. אחר כך לקחה אותן להתבונן ב"המחפשים" של ז'וליאן אודבר, והן עמדו שם עם הזכוכית המגדלת, והסתכלו פרט אחרי פרט. זה קצת שעשע אותי, ואולי הייתי משועשעת מעבודות אחרות בתערוכה.

הפסקתי להסתכל עליהן לדקה, ופתאום הן נעלמו. או התפרקו. בכל מקרה, לא היתה יותר קבוצה. מי שגרמה לי לאבד את הריכוז היא העבודה "עמק קרומנס" מהסדרה "איך לצוד" של צמד האמנים הדנים טרין סונדרגרד וניקולאי הוואלט. יש משהו בציידים הדנים שמגיחים מן השלג, מן הכפור, מן הערפל, ומחפשים את דרכם ואת טרפם. לא הייתי רוצה לחשוב על הרגע שבו הם ימצאו את מבוקשם (רק אחד בתמונה מצא). אני מעדיפה אותם ברגע הזה, לפני שהכל מתחיל, כשאני יכולה עדיין לחשוב שהם רק בדרך לאהובה שלהם.

מעטות העבודות ששעממו אותי. אני בטוחה שהפלצנים היו מוצאים בהן משהו אקספרימנטאלי שצריך להבין את העומק שלו. שטויות: הנר הוא עירום, ומישהו בסך הכל צילם אותו במסרטה ישנה. במוזיאון מודים: "מעט מאוד מתרחש בסרט-נר". No shit Sherlock, כמו שלימדה אותי להגיד גיל-לי, המפקדת שלי בצבא.
שורה תחתונה: אתה מבקר בתערוכה "פנס הקסם", ואתה מרגיש נהדר עם עצמך. במקום שתרגיש מוטרד, מטולטל, אתה מרגיש מחובק ומחבק. זה נחמד, אבל אני מעדיפה קצת יותר קוצים.

(קבלתי אותם בתערוכה המתחלפת השנייה שמתקיימת בימים אלה במוזיאון, ועל כך בפוסט נפרד).

*

פנס הקסם, עד 13 באפריל 2012. מיקום: אולם הרי ובלה ווקסנר, מוזיאון ישראל. אוצרים: סוזן לנדאו, אמיתי מנדלסון, טליה עמאר

*

Kromanns Remise

חדר מגורים, דנה ז"ק

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: