מי ישמע

באחד הימים העמוסים ביותר החלטתי לקחת הפסקה, ולקרוא טקסט שאינו קשור לענייני עבודה. הטקסט שתפס את עיניי, וכן, גם את ליבי, שייך לאריאל הירשפלד:

"לפני כ-35 שנים נולדתי אל הדממה, אך גדלתי בתוך עולם האמונה, שחלק ניכר מתוכנו שזור באלמנטים שמיעתיים. עולם האמונה – מצד אחד האמונה הדתית. מצד שני – האמונה אותה הנחילו לי הוריי, שיהיו בריאים עמ"ש – היא האמונה בעצמי. להאמין שאני כן יכול להגיע להישגים ולהצליח לא פחות מאחרים, גם אם יש לי ליקוי שמיעה, גם אם קשה לעיתים.

לא מעט מצאו את עצמם הוריי על פרשיות דרכים: בין אם זו ההחלטה לעזוב את עיר הולדתי ירושלים ולהרחיק עד ארץ הגולן, ולו רק בעבור שקט נפשי וביטחון לי ולאחיי, שגם שניים מהם בעלי ליקוי שמיעה. אימי היתה חרדה לשלומנו בכל פעם שהיינו יורדים אל הרחוב הסואן, מפחד שלא נשמע את המכוניות בכביש. זו היתה הסיבה העיקרית למעבר לחספין שברמת הגולן – מקום שקט ובטוח שנוכל לגדול בו…

זה היה כמעט בלתי אפשרי עבורי, כנער חירש, להתמודד עם לימודי הקודש הארוכים, כשכולם הועברו על ידי רבנים מזוקנים ומשופמים. הם מצידם, ובעיקר משפחתו של מנהל הישיבה, עשו כל מאמץ כדי לשלבני במערך הלימודים בצורה הטובה ביותר, ועל כך נתונה הערכתי ותודתי הרבה, אך בפועל לא יכולתי לקרוא את שפתיהם במשך שעות רצופות, ובקושי הצלחתי להבין את הנאמר.

אחר הצהריים היו לימודי החול, ולי בקושי נשאר כוח ללמוד עוד, אחרי המאמץ האדיר שהשקעתי בלימודי הקודש. ואם זה לא מספיק – בערב הייתי צריך להספיק להכין את כל שיעורי הבית והמטלות, וגם להשלים את החומר שהפסדתי ושלא הבנתי במשך היום. וכך, יום-יום של מלחמה בלתי פוסקת על מנת להבין, לעמוד בקצב, ובעיקר – אכזבות.

וכך שוב ניצבו הוריי בפני פרשת דרכים: בלתי אפשרי כך להמשיך בישיבה. והמסגרת שיכולה להתאים למצבי היא מסגרת של תיכון שמשלב בתוכו קבוצה של כבדי שמיעה, שיכולים ללמוד בתנאים שמתאימים להם, ומוציאים תעודת בגרות לכל דבר. אך זו מסגרת חילונית… לאחר לבטים רבים החליטו הוריי, למרות הכל, לשלוח אותי לתיכון ביהוד.

שם נחשפתי בפני עולם חדש לגמרי, מנטאליות שונה, אך מעל לכל – סוף סוף למדתי! יכולתי להבין הכל וליהנות מהלימודים. פרחתי הודות לאומץ ליבם של הוריי, שהסכימו לצעד קיצוני שהוא מנוגד לדרך החינוך הדתי שהנחילו לנו כל השנים.

את שירותי הצבאי עשיתי כמתנדב ביחידת בינוי של פיקוד צפון, לאחר שנדחיתי שוב ושוב על ידי השלישות הצבאית שלא הסכימו לגייס אותי בשל היותי לקוי שמיעה. אך הגיוס היה עבורי כצעד חובה, משהו שאני חייב לעשות, ראיתי את חובתי לתרום למדינה בדרכי מה שאפשר וכמה שאני יכול. ועד מהרה מילאתי תפקיד של אדריכל ראשי – רק בזכות הנחישות שגיליתי והרצון שלי ללמוד ולהתקדם – דבר שלא נגרע מעיני המפקדים. את שירותי הצבאי סיימתי בהצטיינות.

השנים ביהוד ובצבא בהן נחשפתי לעולם החילוני, בדיעבד גרמו לי לחזור בתשובה, ולהבין שאין כמו העולם הערכי, הייחודיות, האמונה, הדת, שמירת השבת והכשרות, והנחת התפילין. וככל שהבנתי את זה, כך גדלו הקונפליקטים שלי. רציתי בכל מאודי להשתלב בתפילות, לשיר יחד עם הציבור את הזמירות, לחזור על דברי הש"ץ כאחד המתפללים, או פשוט לענות "אמן".

ובמקום כל אלה, אני מוצא עצמי נאלץ לעקוב אחרי האצבע המורה של אבי, שמראה לי את מהלך התפילה בסידור, או קולט הברות משובשות של דברי החזן, שנבלעות בתוך ההד של חלל בית הכנסת. ואוי לבושתי, שאני כאבא לא מסוגל ללמד את בני ולהדריך אותו במהלך התפילה. אילו ייסורים! אילו אכזבות, תסכולים – לעומת תחושות רוממות הרוח שאני חש בכל פעם שאני נכנס לבית הכנסת, בהנחת התפילין, בחגים ובשבתות.

לאורך השנים מצאתי עצמי ניצב מול דילמות רגשיות בעיקר. בשנים האחרונות כבר הרגשתי שהבאר עולה על גדותיה, ואני נשטף ונסחף בזרם הרגשות השוצף-קוצף ולא מצליח להימלט, נכנס לתוך מערבולת וסחרור אינסופי. ומתוך ההזיות הרגשיות נולדו צורות דמיוניות, משתנות, מתעתעות, עגולות וחדות, נעימות ופוצעות, בצבעים עזים, בוהקים, והכל מתערבל ומתחבר בצורה הרמונית מושלמת. כך נוצרו תמונות הפסיפס לתערוכתי "שומע תפילה".

כל יצירה שנולדה ויצאה לאוויר העולם – ממש שיחררה ממני מטען רגשי ניכר. העבודה על "שומע תפילה" היתה ריפוי בעיסוק בעבורי, עד כדי כך שהיום אני חש הרבה יותר רגוע, הרבה פחות מבולבל. אני בהחלט יכול לומר שהיום אני אדם הרבה יותר שלם, שיודע את מקומו בעולם הדתי, בתפילה. קיבלתי בטחון, והעולם נראה ורוד מתמיד.
אני מזמין אתכם לבוא ולטעום ולו במעט מעולמי".

*

חלפו כמה ימים מאז שקראתי את הדברים הללו, והם נשמרו בתודעה אך לא הפכו לכלל החלטה לבקר בתערוכה. והנה, בדרך למקום אחר, באופן לגמרי לא מתוכנן, חלפתי על פני היכל שלמה, שבו מוצגת התערוכה. כמובן שלא יכולתי לוותר על ביקור, במיוחד לאור העובדה שהסקרנות הייתה שם בתוכי.

בפנים התגלתה רחבה גדולה, המוקפת בעבודותיו של הירשפלד. יש בהן יופי, חיוך, שמחה, רגש, שאלות, תשובות, הרבה הרבה רגשות אפילו שפסיפסים עשויים מאבנים. כבר ניסחו את זה כל כך יפה: יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם. להרגשתי, הירשפלד הכניס את כל הרגשות האלה שהוא דיבר עליהם, לתוך הפסיפסים שלו.
העבודה המרגשת ביותר היא גם זו שנבחרה ללוות את התערוכה ונתנה לה את שמה: שומע תפילה.

והנה ההסבר של הירשפלד: "ביצירה ניתן להבחין בצורה שמזכירה גם אוזן, וגם עובר בבטן אימו. כאן באתי לבטא את העובדה שנולדתי חרש, ואני גאה בזה! נולדתי לתוך האמונה והדת וגדלתי בו באהבה רבה. העולם האישי שלי כאן אינו צבעוני, אך ככל שיש לי קשיים וקונפליקטים בעולם האמונה, הרי שאני מוצא בו המון שמחה ויופי. מהצבעוניות שמסביב ניתן להבין שיש לי 'תפילה משלי'"

*

אני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי מהו עולם ללא שמיעה, עולם שרץ כל הזמן קדימה ואתה מנסה להדביק את הקצב, אבל חוטף זפטות לא מעט פעמים. בטקסט המקורי שקראתי, השד יודע היכן, הירשפלד סיפר שלמרות שהתקדם בתחום האדריכלות וזכה לעידוד ולהצלחה, הוא לא מצא שם את עצמו באופן מלא. רק המעבר לעולם האמנות – שלפי הפרשנות שלי דורש ריכוז עצמי גבוה, כי היצירה היא בעצם סוג של עולם פרטי – הצליח להפוך אותו למאושר יותר.

צריך המון סבלנות כדי להכין פסיפס. המון-המון סבלנות. זה לא רק התכנון המקדים, והמחשבה על כל הפרטים, אלא עצם העשייה, שלוקחת זמן רב ובמובנים מסוימים היא מונוטונית. אבל יש גם הרבה קסם בבריאה האישית הזו, ולכן היא מצליחה לתת כל כך הרבה בחזרה לאלו שמשקיעים בה.

הנה עוד כמה מהעבודות בתערוכה שמשכו את עיני, מדגם קטן שנותן רמז למה שמחכה למבקרים:

"מחובר – אולי אני לא מתחבר לתפילה, אולי אני לא מצליח לשיר, אולי אני לא מרגיש חלק מהמניין, וקשה ומעצבן ולא טוב לי, אבל רק דבר אחד שיהיה ברור – אף אחד לא הכריח או כובל אותי לאמונה באדון עולם. אני מרגיש מחובר בנשמתי לאדון עולם. תמונת פסיפס זו באה לבטא את החיבור שבא מרצוני, והשרשרת המרופפת מבטאת את בחירתי שאני שלם בה למרות כל הקשיים. מישהו אמר שקל להיות דתי?? :)"

*

"תפילה סוחפת – לפעמים קורה שיש חזן שמלהיב את ציבור המתפללים בבית הכנסת, ואני יכול ממש לראות ולהרגיש איך החזן סוחף את המתפללים בהתלהבות רבה, ואני רוצה כל כך להיות בין הנסחפים אך לא יכול וזה מסתכל… הדוושה היא החזן שסוחף את הקהל ורואים את התהודות סביב הדוושה, ובהמשך רואים גלגל מסור שלמרות הכאב שיש בי הוא צבעוני, ואני אומר: למרות הכל, אנסה לסחוף את עצמי בהתלהבות התפילה"

מודה ומתוודה – אני התייחסתי לעבודה הזו כמו לפטיפון.

*

*

*

*

ולסיכום, פסיפס אחד שפשוט היה שם, הרבה לפני התערוכה

*

שומע תפילה – היכל שלמה, קינג ג'ורג' 58, ירושלים. שעות פתיחה: א'-ה' 9:00-20:00. הכניסה חינם. התערוכה תוצג עד ה-31 בדצמבר 2011

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: