נכנסת לבית הכנסת

לפני חצי שנה בערך כתבתי כאן שירושלים אמנם מקודשת לשלוש הדתות, אבל אני מבקרת כמעט אך ורק במוסדות דת נוצריים, כלומר כנסיות ומנזרים. לא מתוך כוונה רעה, אלא כי זה הכי זמין, מסקרן, ולפעמים גם הכי מעניין. אדריכלות, עיצוב ואמנות, לצד תרבות והיסטוריה, מתחברים לכדי מקום אחד, שאך "במקרה" הוא גם מקום תפילה נוצרי.

אבל למרות ההסבר המלומד, אני חייבת לומר שהנושא הטריד אותי, ולכן בחודשיים האחרונים ביקרתי בלא פחות מארבעה בתי כנסת (אחד מהם מורכב בעצמו מארבעה). שמחתי לגלות שנשים יכולות להסתובב חופשי בבתי כנסת כל זמן שזה לא בזמן התפילה, ושבחלקם נשתמרו פריטים עתיקים רבים, לצד עבודות אמנות בקנה מידה בינלאומי.

בהתחשב בכל המגבלות שהיהדות מטילה על הוד, פאר, הדר, פסל ותמונה – ובמידה רבה היא עושה זאת בהיגיון – הצליחו מאמיניה לייצר מקומות מעוררי יראה והערכה ואהבה גם יחד. אגב, לא מזמן יצא ספר בשם "הוד והדר" על בתי כנסת בארץ ישראל, ואני מקווה לכתוב פה גם עליו מתישהו. אבל עכשיו, ערב ראש השנה תשע"ב, אני שמחה להציג את הרביעייה הירושלמית, גם אם בתמצית. בהמשך, כל אחד יקבל את הבמה שלה הוא ראוי, עם עוד תמונות ועוד הסברים.

*

בית כנסת החורבה

במלחמת העולם הראשונה נערכה כאן תפילה מיוחדת בשילוב כל רבני ירושלים. ב-1920 התקיימה קבלת פנים לנציב הבריטי היהודי הרברט סמואל. בתפקיד נשיא בית הכנסת כיהן הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק. אך במלחמת השחרור הופגז בית הכנסת של ר' יהודה חסיד, התקרה קרסה והלגיון הירדני הרס הכול כמעט עד ליסוד (נשארה קשת סמלית). חלק מהפריטים הצילו מבעוד מועד, חלקם נבזזו, אבל שום דבר לא נמצא ולא הוחזר עד היום, כך לפחות אמר בעצב המדריך שהוביל אותנו בסיור.

עברו 63 שנה עד שבית הכנסת שוקם, שוחזר ונפתח מחדש לתפילות ולשיעורי תורה. למעשה, עברו למעלה מ-300 שנה מהיום שבו החלו בהקמתו ועד ליום שהגיע לתפארתו המלאה – שיש לקוות, טפו טפו טפו, חמסה חמסה, תימשך זמן רב, כיוון שבעיניי זהו המרשים בבתי הכנסת שבעיר.

*

בית הכנסת בהדסה עין כרם

כאשר מתגברים על עצם הרעיון להיכנס למתחם בית חולים מבלי להיות חולה או לבקר חולה, מזדמנת חוויה מרתקת בבית הכנסת על שם פאני ומקסוול אבל. הוא נחנך ב-1962 וגולת הכותרת שלו היא 12 חלונות ויטראז' שיצר מרק שאגאל ומוקדשים ל-12 השבטים.

לכאורה אפשר לסיים את הביקור בסיבוב של 360 מעלות שיימשך לכל היותר דקה, אך למעשה יש פה מלאכת מחשבת אמיתית שזקוקה לתשומת לב. בזמן הביקור מושמע ברקע פסקול המסביר את הבחירות של שאגאל, ומעיר את תשומת הלב לפרטים הללו, שבמבט ראשון קשה לקלוט או לחבר אותם לכדי סיפור שלם.

*

בתי הכנסת הספרדיים ע"ש רבן יוחנן בן זכאי

על פי המסורת, בימי בית שני עמד כאן בית מדרשו של התנא רבן יוחנן בן זכאי. היום עומדים כאן ארבעה בתי כנסת צמודים לזה לזה, רק דלתות מפרידות ביניהם, אפילו לא חצר. הראשון, קהל קדוש רבן יוחנן בן זכאי, הוא המרשים ביותר במכלול שלו אם כי אינו הגדול ביותר. ממנו עברנו אל בית הכנסת האמצעי קהל ציון, קטן אך מלא קסם. לאחר מכן מגיעים לבית הכנסת האיסטנבולי שהוא הגדול ביותר, ובמעבר קטן "מסתננים" אל קהל קדוש תלמוד תורה אליהו הנביא, כולל גומחה המובילה ל"מערת אליהו הנביא", שבה נהגו להדליק נרות שמן לסגולה.

אגב בתי הכנסת נמצאים כשלושה מטרים מתחת למפלס הרחוב, בשל האיסור שהטילו השלטונות על בניית בתי תפילה שיתנשאו מעל מקומות המקודשים לאיסלאם.

*

בית הכנסת הגדול

ב-1923 פרסמו הרבנים הראשיים לארץ ישראל קריאה לבנות בית כנסת מרכזי בירושלים. זה לקח רק 35 שנה (תמיד אמרתי שירושלמים חיים בסלואו מושן ברוורס) – אבל בסוף הצליחו לבנות אותו, ברחוב קינג ג'ורג'. כלומר לא בדיוק אותו, אלא את היכל שלמה הסמוך לו. חלפו רק עוד 24 שנים, וב-1982 נבנה סופסוף בית הכנסת באדיבות התורם סר אייזיק וולפסון. וזו היתה חתיכת אדיבות: בבניית בית הכנסת, הכולל 1,400 מקומות ישיבה, הושקעו 18 מיליון דולר. חלק לא מבוטל מהסכום הזה הלך לטובת הנברשת הענקית במרכז בית הכנסת, ששוקלת 3.5 טון.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: