ויקטור'ס סיקרט

בביקור האחרון במוזיאון ישראל נעמדתי שוב מול הציור הזה של ויקטור בראונר:

 

Oppression of the Object-1951

לכאורה הוא פשוט, קורץ קריצה ואתה ממשיך הלאה. אבל אז נזכרתי בעבודה אחרת שלו שראיתי, במטרופוליטן בניו יורק, וגם היא תפסה את תשומת לבי:

 

Prelude to a Civilization-1954

יש משהו בעבודות של בראונר, שמייד מרחיב לי את הלב, ומפעיל את המוח. אפשר לכתוב הרבה סיפורים על הציורים שלו, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. ואגב, אלה לא יהיו בהכרח סיפורים משעשעים. מחלקם אפילו משתקף סוג של טרגדיה.

L’aéroplane-1965

בראונר נולד ב-15 ביוני 1903 למשפחה יהודית בפיאטרה נימט שברומניה, אך את שנותיו הראשונות – עד גיל 11 – העביר בווינה עם משפחתו. מספרים שאביו, תעשיין עץ, היה אדם מאוד רוחני, אחד שמארגן סיאנסים ומתקשר עם כל המדיומים של התקופה. כצופה וכמשתתף, בראונר הצעיר למד להכיר את עולם הפנטזיה – שמשתקף היטב באמנות שלו. ואכן ציוריו לא רק מלאי חיות, אלא גם מתאפיינים ביצירתיות פנטסטית, חלקם עם ראשי טוטם ונגיעות מיתיות.

את לימודיו עשה בבית הספר לאמנויות יפות בבוקרשט. ב-1924 גלריות מוצרט בעיר הבירה הרומנית אירחו את תערוכת היחיד הראשונה של בראונר. ב-1930 הוא עבר להתגורר בפריז (בבניין של אלברטו ג'קומטי!), הצטרף לקבוצת הציירים הסוריאליסטים וכעבור שלוש שנים כבר הציג את התערוכה הראשונה שלו בעיר האורות, בגלריית פייר של אנדרה ברטון. ב-1938 הוא איבד את עינו השמאלית, כשניסה להתערב בסכסוך בין חברים.

כשהנאצים פלשו לצרפת במלחמת העולם השנייה, בראונר מצא מקלט בפירנאים. שם הוא לא יכול היה להשיג כלי ציור ולפתח את האמנות שלו, ולכן למד טכניקת עבודה חדשה – טכניקת צבע הדונג, שבפיתוחה המשיך עד סוף חייו, לצד עבודה עם חומרי צביעה מהטבע כמו קפה ואגוזים טחונים. אחרי המלחמה, החיים חזרו לכאורה למסלולם, והוא הציג את עבודותיו בביאנלה בונציה.

ב-1948 הוא נפרד מקבוצת הסוריאליסטים, אך המשיך לעבוד בסטודיו שלו במונמרטר. עבודותיו הושפעו בתקופה הזו מחברות פרימיטיביות וארכאיות, למשל אובייקטים של פולחן אוקיאני ואומנויות של הילידים האמריקאים. יש כאלה שמוצאים בהן סימנים מצריים, מקסיקניים או פרה-קולומביאניים. יש כאלה שמזכירים את השפעתם של קלפי הטארוט. מה שבטוח, הוא נמשך לתרבויות שעדיין נחשבו אז רחוקות מאוד. בוודאי רחוקות מהזרם האמנותי השולט באירופה.

בראונר נפטר ב-12 במרץ 1966 ממחלה ממושכת, ונקבר בבית הקברות של מונמרטר. על קברו מופיע מוטו שנמצא במחברותיו: Painting is life, the real life, my life. הציורים שלו אינם מציגים שיגעון כמו פיקאסו או דאלי. האמנות שלו אינה ריאליסטית כמו ציור של רפאל או טיציאן או בוטצ'לי.

האמנות של בראונר היא כזו שברגע הראשון מעלה חיוך, וברגע השני אתה שואל את עצמך למה היא מוצגת במוזיאון, מה כל כך מיוחד בה. רק ברגע השלישי מגיעה התשובה, ואז אתה רוצה לקחת את הציור אליך הביתה, לסלון. או לחדר האוכל. או למשרד. העיקר שהוא יהיה שם איתך ברגעים שסימני שאלה צצים לך מעל הראש, מסיבות כאלו ואחרות.

 *

Initiation à la liberté , 1954. ב-2001 נמכרה במכירה פומבית של כריסטיז לונדון תמורת כ-72 אלף דולר

*

UnTitled 1950

 *

*

*

Thelonius Monk1948

*

*

מהעבודות האהובות עליי, מבית היוצר של בראונר

*

*

1948

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: