יפת והעיר שלא מתעייפת (2)

בפוסט השני על העיר שבנה יפת, לפחות לפי האגדה הארמנית, אנחנו פותחים שולחן. מצער אותי מאוד להגיד את זה, אבל כנראה שאני לא בחורה מספיק אותנטית. לא שאני לא כנה, אלא שעד היום המקומות היחידים שאכלתי בהם ביפו היו שייכים לניר צוק*. לא מכולם נהניתי באותה מידה, אבל משום מה, לא עלה על דעתי לבדוק את הדבר האמיתי: מסעדה יפואית ערבית.

טוב, זה לא בדיוק "משום מה". ראשית, בתקופה הארוכה שבה התגוררתי בצפון הישן של תל אביב, הרעיון לנסוע עד ליפו רק בשביל אוכל נראה לי מופרך. מה גם שידעתי שבחזרה הביתה מצפות לי בעיות חנייה קשות. אבל עזבו אתכם מבעיות חנייה: במשך שנים אנשים חפרו לי על זה שביפו מפרקים מכוניות חופשי-חופשי. לכל אחד היה סיפור אימים משלו, ואני האמנתי לכולם.

פחות או יותר בשלב שעברתי לירושלים התחלתי לשאול את עצמי עד מתי רשעים יעלוזו. החלטתי שלא עוד, ומאז הגעתי ליפו כמה פעמים. תודה לאל טפו טפו טפו האוטו נשאר שלם. ולכן, כשהזמינו אותי לארוחה במסעדת חג' כחיל, ממש ליד מגדל השעון, הסכמתי בחפץ לב. אחרי שמצאתי בקלות חנייה טובה וקרובה, כבר היה ברור לי שמדובר בצעד נכון. לא עוד דמעות לפחדים.

כיוון שהבעלים של המסעדה מוסלמי, בחג' כחיל לא מגישים אלכוהול. אני יודעת שיש אנשים שזה מחרב להם ארוחות, אבל א) אם שותים לא נוהגים, ולי היתה דרך ארוכה לנהוג לירושלים; ב) אני לא חובבת אלכוהול באופן מיוחד; ג) מה שחשוב זה שהאוכל יהיה טוב, והמים יהיו צוננים. וכך היה.

השילוב הזה שבו אני לא אוכלת בשר ודגים, ואילו הבנזוג לא אוכל ירקות ופירות, מאפשר לנו להרכיב ביחד ארוחה אחת שלמה. בארוחה הזו התמקדנו בדגימות, כל אחד בשטח שלו. למעט מנה אחת, כמעט ולא היתה לנו הזדמנות להשוות טעמים, עד לשלב הקינוחים בערך.

ההתחלה שלי: משמשים עם אגוזי מלך ולבנה – טעים, אך לא הלהיט של הערב. סלט סלק וגבינת עיזים מהכפר טורעאן, בליווי שבבי שקדים – מעדן לחובבי הסלק (אני). אבל ההפתעה של הארוחה, ללא ספק, היתה סברס עם כדורי לבנה. פשוט מעולה.

ההתחלה המשותפת: פיתות מהטבון, וגם גבינת עיזים מטוגנת בפירורי לחם. "טעים מאוד", חייך הבנזוג, אך הוסיף: "אפילו שקצת קשה לחתוך, מבחינתי זה כבר ההיילייט של הארוחה".

ההתחלה של הבנזוג, היא בעצם בעיקריות, השלב שבו אני מושבתת: צוואר טלה ממולא אורז עם ציפוי שקדים וקשיו, לצד תפוחי אדמה. "זו מנה לשני אנשים מאוד רעבים", הוא אמר בעצב, כשהבין שאינו מסוגל לסיים אותה לבד. עוד מנה שהוא דגם היתה פיתה מהטבון עם עוף, שקדים ומעט אגוזי קשיו. "העוף סטנדרטי, אך הקשיו מקפיץ את העניינים. חבל רק שמדובר ב-3-4 אגוזי קשיו פר מנת עוף".

 

כדי שלא אהפוך למתבוננת בלבד בשלב העיקריות, הביאו לי במיה עם עגבניות. הטעם היה כל כך חזק, שאפילו האדומות נספגו בו לגמרי. כדי להרגיש קצת בריאות מזרחית טעמתי מהפריקה, חיטה ירוקה.

 

לא לגמרי ברור לי איך להגדיר את חג' כחיל. מסעדה יפואית משודרגת? מצד אחד יש באוכל אלמנטים שמזכירים לי מסעדות באבו גוש, מצד שני יש פרחים שמזכירים את אולם האירועים של החתונה של הבת דודה (לא שלי), מצד שלישי, הוגשו כמה מנות פתיחה מיוחדות לפחות כמו הפלצניות התל אביביות – רק במחיר נמוך בהרבה.

כפי הנראה, השטענז הוא לחם חוקה של חג' כחיל. קחו למשל את השף, עומר (omar) עולאן, שבעבר פתח במינכן שתי מסעדות בעלות גוון מזרחי-אירופי. אתם חושבים שאצלו השילובים התחילו במזרח-מערב? תחשבו שוב. מתברר שהשף הביישן בכלל למד תקשורת חזותית באסכולה, ורק כדי לממן את עצמו עבד במטבח. בסוף עזב את החזותית, והתמקד באוכל.

אל השולחן שלנו ניגש נעים חג' כחיל, הבעלים. לסבא של סבא שלו הייתה תחנה של דיליז'נסים – שירות כרכרות לתיירים שהגיעו לנמל יפו, ורצו לתור את הארץ, משהו שהתחיל אי שם בסוף המאה ה-19. גם להורים שלו היו דיליז'נסים לעכו, לחיפה ולירושלים, ומאוחר יותר התפרנסו מחנות פלאפל. לנעים הנער היו חושים עסקיים כבר מגיל צעיר. בפסח היה מוכר פיתות, בחופשות מכר סברס. "ידעתי כבר אז שאהיה איש עסקים כשאגדל", הוא צוחק.

ב-76' נסע לגרמניה ללמוד הנדסת בניין, אבל ההורים קראו לו לחזור ולעזור לנהל את העסק המשפחתי. מעולם לא סיים את הלימודים, וגם לא עבד בתחום הנדל"ן, אלא אם אתם סופרים את הרכישות הנדל"ניות החכמות שלו. לפני 14 שנה פתח מקום של שיפודים ושווארמה, אבל חלם על "מסעדה ברמה אקסקלוסיבית". שבע שנים מאוחר יותר המציא את השווארמה טייק אווי. לאט לאט קנה עוד מקום ועוד מקום, כולם אחד בקרבת השני. ככה, כשאתם בסביבה, 90% שתפרנסו אותו. חכם, לא?

והנה התובנה שאני מאמצת ממנו: "כשהתחלתי לא היה לי כלום. אם הייתי מתחיל עם ירושה לא הייתי מצליח, כי זה היה קל מדי". צריך להתאמץ כדי להצליח, זה הסאבטקסט.

 

אגב, כשנעים רכש את המבנה של המסעדה מדובר היה במחסן ריק, חירבה הרוסה. הבעלים היה אדם מבאר שבע שבשנת 1954 קנה את המקום אבל לא עשה איתו כלום. נעים שיפץ במשך שנה, והתחיל במסע "שף נולד". בחר 25 טועמים, ובמשך שבוע, בכל יום בא שף אחר לבשל. הטועמים המליצו על השף הראשון, אבל נעים רצה את השף השלישי, עומר ידידנו. "הוא היה כמו שחקן כדורגל שיושב על הספסל ולא שמים אליו לב", הוא מסביר. "עבד באל באבור, בדיאנה של דוחול, במסעדות בגרמניה. אני ראיתי את היופי בזה שהוא יכול לחבר את האוכל הערבי-אותנטי עם האוכל האירופי. ביחד הבאנו את הגליל ליפו, והגשמנו את החלום שלי".

הגאווה של המקום היא מנות הבשר. את חומרי הגלם קונים מאיזה טייקון בשרים בכפר כנא. לא לוקחים פה הזמנות מראש בשישבת, אלא אם קוראים לכם סטנלי פישר. גם ישראל אהרוני ואמנון לוי ביקרו כאן, אבל לא ברור אם הזמינו מראש או פשוט נכנסו.

מעניין אם גם להם לא נשאר כמעט כוח בשלב הקינוחים. השף מכין לנו כנאפה ועטייף, חותך ומסדר. אמנם לא קיבלנו קפה, מה שהכניס אותי לקריז קל (מכורה), אבל קשה להתלונן: הסיום היה לגמרי מתוק.

 

* הייתי פעם בפועה, אבל כל השאנטי המבולגן הזה לא מצא חן בעיניי.

חג' כחיל, רחוב רזיאל 18, כיכר השעון ביפו, טלפון: 03-5188866

בפוסט הבא: גור לך.

בינתיים, עוד תמונות:

קדרת של כדורי בשר ברוטב עגבניות, להיט בין יושבי השולחן. אמנם מדובר בבשר כבש אך אין צורך להתאמץ באכילתו, מכיוון שהוא המתבשל 6-8 שעות בתנור.

*

בשרים, גאוות המקום

*

פיתות מעולות מהטאבון

*

השף עומר דואג לקינוחים

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית לוי  On 15 באוגוסט 2011 at 0:57

    מעורר תאבון!!!!בפעם הבאה במקום אל באבור, הפייבוריטית שלי בארץ , אני מבטיחה ללכת למסעדה הזו.

    • galithatan  On 15 באוגוסט 2011 at 12:58

      טוב כיוון שאני צמחונית אז אל באבור לא יכולה להיות הפייבוריטית שלי, אבל אולי אעשה פעם מערוף לבנזוג וניסע לשם. בכל אופן, חג' כחיל בהחלט שווה ביקור. וכמו שלמדתי להגיד: גם המיקום מעולה.

  • R.MAROM  On 15 באוגוסט 2011 at 12:53

    ואף מילה על העיצוב עצמו? הריצפה המעניינת הבריקים, המיקום האסטרטגי (בדיוק בכיכר)?
    לא אכלתי שם, אבל מודה, העיצוב של המקום משך אותי פנימה לביקור קצר

    • galithatan  On 15 באוגוסט 2011 at 12:58

      האמת היא שבטקסט המקורי היתה איזו שורה על המרצפות שמאוד אהבתי, ואז מחקתי אותה, מתוך מחשבה: אנשים יחשבו שהשתגעתי, מדברת על מרצפות במקום על אוכל.
      המיקום המרכזי – נראה לי שזה ברור, לא? כתבתי שזה בכיכר של מגדל השעון, מה יותר מזה? 🙂

  • מאיה  On 20 באוגוסט 2011 at 21:56

    יאמי….. ואת אומרת שאני כל הזמן מצלמת אוכל? זה בגלל שאני רעבה. ואת לא ממש עוזרת….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: