בודה-בסט – היום השני

 

שני קנים מעשנים

היתה מאפרה. בחדר non smoking. שמו אותה בשירותים. בבליטת קיר מעל האסלה. מיקום משונה. לך תבין את ההונגרים. בכל אופן, היתה מאפרה ואיננה. נשברה. כך התחיל היום השני שלנו בבודפשט.

זה הזכיר לי את הספר "היינו העתיד" של יעל נאמן, שבו היא מספרת על קיבוץ יחיעם שהקימו הונגרים. כשרצו להודיע אחד לשני שמישהו מת, אמרו עליו שהוא הפסיק לעשן. כי אצל ההונגרים אף אחד לא מפסיק לעשן אלא אם הוא מת. ועכשיו, שעת ערב, יש לנו דוק של עישון בחדר, כנראה ממערכת המיזוג המרכזי.

עם כל החן שבסיפור ובהונגרים – חוצפה.

אם תשימו לב, בחלק העליון של הסירה יש מראה שכולנו השתקפנו בה

נחזור לאחור. ארוחת הבוקר היתה מוצלחת מהצפוי. מחר נדע טוב יותר מה לבחור. בכל מקרה, הארוחה השביעה אותנו עד הערב.

יצאנו לעבר השייט, מרציף 7, סירת  Duna Bella – מסתבר שכאן קוראים לדנובה דונה. מחיר: 3,900 לרגיל ו-2,900 לסטודנט. אפילו לא ביקשו תעודה, פשוט האמינו לנו. ההנחות לסטודנטים ממש מפליגות כאן, תרתי משמע.

בסירה יש הסברים ב-30 שפות, עברית היא אחת מהן. ההסברים הם כביכול דו-שיח בין פשט (בחורה) לבודה (בחור). זה חביב, אבל התרגום קצת מוזר לפעמים. למשל: מספרים לנו שאליזבת טיילור וריצ'רד ברטון צילמו פה סרט ב-1972, ושהו בעיר במשך שלושה חודשים. במהלך הזמן הזה חגגו לטיילור יום הולדת 40, אז היא שכרה את כל המלון שבו שהתה, והזמינה אורחים כמו הנסיכה גרייס קלי, רינגו סטאר ו"רחל (במלרע) וולש". טוב שלא אמרו רוחחחחל.

השייט היה לאי מרגיט, שבו יש שרידי מנזר "פרנצ'יסקני". בנוסף למדנו שלמרות שהאי בין בודה לפשט, כלומר טריטוריה עצמאית, מבחינה מנהלתית הוא שייך לפשט. מאוד קריטי לתיירים. אחרי 45 דקות הפלגה שבהן ראינו המון מבנים מרשימים, ירדנו למרגיט – אי קטנטן שכל רוחבו 500 מטר ואורכו בקושי 2 ק"מ. יש פה פארק אחד ענק עם מגדל מים מעוצב שהיום יש בו מסעדה, שרידי מנזר, כנסייה משוחזרת, גן יפני, המון עצים, צל ושלווה.

הדיירת המפורסמת ביותר באי היא גם זו שעל שמה הוא קרוי. אמנם בהתחלה קראו לו "אי הארנבות", אבל זה מאות שנים שהוא קרוי על שם הנסיכה מרגיט (1242-1271), ביתו של המלך בלה. מספרים שהמלך הבטיח שאם יצליח לגרש את המונגולים מארצו, ישלח את ביתו למנזר, שם תקדיש את עצמה לעבודת האל. ניצח, נשלחה, ואף נקברה כאן. סך הכל, די מסכנה. לא רחוק משרידי המנזר נמצאת הכנסייה המשוחזרת מהתקופה הרומנסקית, שמוקדשת למלאך מיכאל. היא הייתה סגורה כשהגענו. כמו רוב המקומות שסגורים פה בימי שני.

אחרי שעה על האי, ובעוד הבנזוג מאוכזב מכך שלא עלינו על כרכרת סוסים (סטייל סנטרל פארק) חזרנו אל המזח, ועלינו על הסירה שלקחה אותנו בחזרה לרציף 7 שבפשט. הפעם ההפלגה נמשכה חצי שעה. אגב, בהלוך ובחזור חילקו שתייה. אמנם הבטיחו בשלטים שאחד המשקאות יהיה שמפניה, אבל תכלס קיבלנו משקה פירות לא אלכוהולי. חבל.

בסיום השייט הלכנו לעבר המדרחוב שלנו – עכשיו אנחנו כבר יודעים שאומרים ואצי אוצה ולא ואצי אוטקה. נכנסנו להרבה חנויות, סוג של עיכוב, אבל בסוף הגענו ליעדנו: השוק המקורה נאדיצ'רנוק, שוק האוכל המרכזי של בודפשט הכולל גם חנויות תיירים רבות, שהיו זולות משמעותית בהשוואה לכל מקום אחר שבדקנו, בוודאי בהשוואה לחנויות המדרחוב. מתברר שגם פה קניות עדיף לעשות בשוק. ואני חשבתי שהשארתי את הגישה הזו בנתניה.

היינו בשוק למעלה משעה, ואז הסתובבנו ברחובות הסמוכים והבנזוג צילם המון. אני צילמתי קצת.

כנסיית סנט מיכאל

שכחתי לכתוב שבדרך לשוק גילינו באמצע המדרחוב את כנסיית סנט מיכאל (פעמיים מיכאל ביום אחד!). הכנסייה נבנתה באמצע המאה ה-18, והיא יפה למדי אם כי לא גדולה. גילינו גם שבערב נערך בה קונצרט, שתכניו אומנם חנפניים מעט – ארבע העונות של ויולדי, מוזיקת לילה זעירה של מוצרט ורפסודיה הונגרית מס' 2 של המלחין ההונגרי הידוע פרנץ ליסט – אך שווים האזנה.

הגענו למלון, התאוששנו קצת, וירדנו שוב לעבר הכנסייה, כדי להאזין לקונצרט. את השעה הקלאסית המוצלחת הוביל הכנר גבוריה גיולה, שזכה בכמה פרסים בתחרויות בינלאומיות של נגינה בכינור, ואף מופיע עם תזמורות חשובות ברחבי אירופה. יחד עם עוד שמונה נגני כלי מיתר הוא נתן הופעה מרשימה וחזקה. האקוסטיקה אכן היתה נהדרת, כמובטח בברושור. אבל זה יותר מזה. יש עוצמה לנגינה בכנסייה, שקשה להסביר אותה במילים.

אחרי הקונצרט נכנסנו למסעדה איטלקית, סוג של מלכודת תיירים. במונחים הונגריים, שילמנו הרבה. במונחי אירופה יצאנו בסדר. במונחי ישראל, זיל הזול.

עכשיו אני עייפה ברמות קשות.

יום עצמאות בישראל. יום עצמאות שמח.

מחר חוזרים לבודה.

 

שתי הערות שכתבתי לעצמי בצד:

* הנהגים פה מאוד אדיבים, כולם עוצרים לנו במעברי חצייה

* הרבה מוכרים בחנויות יודעים קצת עברית, או לכל הפחות מזהים עברית (כולל הבחורה מהלבירינת של אתמול)

 

עוד תמונות:

בבושקות הן פטיש חזק של ההונגרים לא פחות מהרוסים. לכל מישהו שהוא משהו יש בבושקה בדמותו

אחד הבניינים היפים שצלמתי היום

אני לא אוהבת בובות, אבל אלה שעשעו אותי

כמו גלויה בנאלית, ובכל זאת – הפרלמנט כפי שהוא נראה מהסירה בזמן השייט

ולסיכום, עץ רחב על האי מרגיט

<<<< היום הראשון         היום השלישי >>>>

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תימורה  On 16 במאי 2011 at 7:53

    כרגיל, כיף לקרוא אותך. ושלא כרגיל, הפעם אני גם מתחברת דרכך לשורשים ההונגריים שלי (שני צדדים!). אין ספק שאת עושה לי תיאבון להגיע סוף-סוף לשם.

    • galithatan  On 16 במאי 2011 at 10:05

      שמחה שאהבת, מחמאות מהונגרית בפוסט על הונגריה זה לא הולך ברגל (מקווה בשבילך – טס במטוס)

  • שרון רז  On 16 במאי 2011 at 7:55

    הכי יפה העץ בסוף. המשפט הזה שעשע אותי- "ואני חשבתי שהשארתי את הגישה הזו בנתניה". אהבתי את בבושקת מיק ג'אגר ליד זו של אובמה, בניינים יפים, ובכלל עושה רושם של עיר אירופאית מרשימה ונעימה. מה עם האוכל?…

    • galithatan  On 16 במאי 2011 at 10:06

      שמחה שאהבת את העץ, גם אני אהבתי אותו (בתמונה ובמציאות). בעניין האוכל, מודה שזה הצד החלש שלי. אבל יהיה מצעד קינוחים מיוחד 🙂

  • Sharon  On 16 במאי 2011 at 14:25

    נפלא! גם התוכן, גם התמונות. הוספתי לרשימת היעדים שלי!

  • קלקל  On 16 במאי 2011 at 14:48

    http://www.dvarimbealma.com/?p=1922

    • galithatan  On 16 במאי 2011 at 15:00

      תודשה על הלינק. גם אצלי יהיו קיורטוש, קיר מצויר ומקום מגניב שהוא חנות-גלריה-בית קפה. לגבי השאר, חבל שלא הכרתי את הפוסט הזה קודם 🙂

      • קלקל  On 17 במאי 2011 at 1:37

        זהו, הנחתי שזה לא בדיוק לייב בלוגינג…

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: