בודה-בסט – היום הראשון

גשר השלשלאות. הראשון שחיבר בין בודה לפשט

סופסוף הגענו לפריז של מזרח אירופה, שבעיניי היא יותר חיבור של שלוש הפ' – פריז, פראג ופירנצה.

היו לנו כמה עיכובים עד שהגענו לכאן (זיהום הדלק בנתב"ג), וכשזה כבר קרה קיבל את פנינו מזג אוויר שפה הוא נקרא אביבי ואצלנו חורפי, כלומר גשם לא חזק.

נחתנו בבודפשט בסביבות השעה עשר, אספנו מזוודות, הזמנו שאטל הלוך-חזור ונלקחנו ראשונים (!) למלון. כזה עוד לא היה לי. בודפשט מקדימה את ישראל בשעה, כך שהגענו למלון ממש מוקדם, והיינו צריכים לחכות שעתיים וחצי לצ'ק אין. במקום זה החלטנו להשאיר במלון את המזוודה ולצאת לטיול בגשם. וככה זה נראה: אני עם המטריה של קלוד מונה מהתערוכה בפריז, והבנזוג עם מעיל עור ושום הגנה אחרת.

כמעט לא היו אנשים בואצי אוצה (כותבים vaci utca), המדרחוב של המלון שלנו, שנמצא בפשט. די מהר הגענו למלון גרשם שהיה פעם ארמון (המטה הראשי של חברת גרשם) ולגשר השלשלאות המפורסם של בודפשט. זה הגשר הראשון שחיבר בין פשט לבודה, והוא מושקע מאוד, כולל ארבעה פסלי אריות, שניים בכל צד של הגשר.

הפניקולר של בודפשט. נקרא שיקלו ונבנה ב-1870

עם הפניקולר מגיעים בשיפוע של 45 מעלות אל ארמון המצודה

(התמונות אומנם צולמו כשהיינו בירידה, אבל זה כדי שתבינו על מה אני תכף מדברת)

היום הזה מוקדש לבודה. כשמסיימים לחצות את הגשר, שבהונגרית נקרא סצ'ניי ושנבנה ב-1849, מגיעים לכיכר קלארק אדאמס, על שם הסקוטי שתכנן את הגשר. בקצה הכיכר נמצא הפניקולר (בספר שלנו קוראים לזה "רכבל") – מעין שלושה קרונות קטנים מחוברים זה לזה, הנוסעים בשיפוע של כ-45 מעלות למעלה לכיוון ארמון המצודה. פחות מדקה נמשכת העלייה הזו, שמחירה 1450 פורינט הלוך-חזור (כ-30 שקל) אבל כחוויה חד-פעמית זה נחמד (כלומר חד-פעמית לכל כיוון).

הפניקולר, שנקרא בהונגרית שיקלו ונכתב סיקלו, נבנה עוד בשנת 1870. ממש כשיוצאים ממנו מגיעים לארמון, כמובן בתנאי שלא יורד גשם ואז מתעכבים קצת. מה שכן, הגשם לא מנע מאיתנו להפציץ בצילומים. לאחר מכן חיפשנו היכן נמצא המוזיאון להיסטוריה של בודפשט – גם כי יש שם חדרים מעניינים וגם כי היה קר וגשום.

אלא שבדיוק היום חוגגים במתחם הארמון את פסטיבל Palinka – ברנדי פירות הונגרי. אנחנו לא חובבי אלכוהול באופן מיוחד, והבנזוג רק שומע פירות וכבר נחרד, אז זה לא קרץ לנו, רק הפריע לנו בדרך. היינו צריכים להקיף את המתחם כדי להיכנס למוזיאון מאחור, עם מלווה מיוחד שבא לאסוף אותנו אחרי שקנינו כרטיסים בדוכן חיצוני, כדי שחלילה לא נעבוד על ההונגרים ונישאר במתחם הפסטיבל.

בזמן שהוא ליווה איתנו שוחחנו קצת על הפסטיבל שנראה לנו בגדול משמים (שותים שותים שותים, אוכלים משהו קטן או צ'יפס), ועיכבנו אותו כשצלמנו מזרקות. מה שטוב להונגרים לא ממש טוב לנו, במקרה הזה.

בגנים של ארמון המצודה

המוזיאון עצמו היה ממש נחמד, במיוחד קומת המרתף שכוללת את חדרי הארמון מימי הביניים – צריך לרדת, לעלות ושוב לרדת במדרגות ישנות, לנוע בין חללים ואולמות כמעט לבד, עד שמגיעים לחצר היפה ומגלים שעדיין קר אבל פה ושם השמש מציצה. המוזיאון עצמו לא גדול, ויש עוד המון דברים שאפשר לעשות פה כדי לקדם אותו, אבל הוא שווה ביקור קצר כבר עכשיו.

החצר הפנימית של הארמון

מחוץ למוזיאון עשו הכנות למופע סוסים שקשור לפסטיבל. הספקנו לצלם כמה תמונות, לפני שהמאבטחים באו וביקשו מאיתנו להפסיק. חבל, זה דווקא היה נחמד, וניכר שגם הרוכבים שמחו שתעדנו אותם (זו אחת התמונות האהובות עליי ביום הזה).

מהארמון הלכנו לבית קפה-קונדיטוריה נחמד וממש קרוב, כי היינו רעבים מאוד. מצאה חן בעיניי העובדה שהמחירים זולים יחסית – 75 שקל לזוג כולל טיפ. איפה בישראל יש דבר כזה? במיוחד הפתיע אותי המחיר הזול של הקינוחים. במחיר כזה משמינים מהר.

הכניסה ללבירינת. מבוך מערות עמוק מתחת לאדמה, שנוצר על ידי מעיינות תרמיים

שבעים ורדומים יצאנו לעבר הלבירינת – מבוך מערות עמוק מתחת לאדמה, שנוצר על ידי מעיינות תרמיים. הטורקים השתמשו במערות הללו לצרכים צבאיים, ובמלחמת העולם השנייה הן הוסבו למקלטים. בימי המלחמה הקרה היה כאן מתקן צבאי סודי. עד היום לא כל המחילות/מנהרות/מערות פתוחות למבקרים. דלתות רבות סגורות, מי יודע מה צפון מאחוריהן. ועכשיו זה אתר תיירות.

החוויה עצמה, איך לומר זאת, קריפית במידה מסוימת ומשכרת במידה מסוימת – אין הרבה חמצן מתחת לאדמה, ובאחת המערות יש מזרקות יין אדום שאדי האלכוהול נודפים ממנה למרחוק. השתכרתי רק מהריח, ולא הפסקתי לרקוד לצלילי המנגינה שהושמעה. אין ספק, מדובר בחוויה מאוד משחררת, במיוחד לחולי שליטה כמוני. היה טוב לשחרר אנרגיה.

כמעט לא מצאנו חומרים או תמונות מהמבוך הזה לפני שהגענו לעיר. עכשיו אני יכולה לומר שהוא מלא בפסלים, ציורי קיר ובארות, ובמידה מסוימת יש בו סימנים המזכירים את הסימנים של פרויקט דארמה שגילו הניצולים בסדרה "אבודים". דבר אחד ידענו במעורפל: החל מהשעה שש בערב המקום משנה את פניו, אבל באיזה אופן? לא היה ברור.

ובכן: מחשיכים את המבוך שבקושי מואר גם כך. במקום זה מדליקים מעט מאוד נרות שמן, ואחד העובדים מחלק עששית לכל מבקר או זוג מבקרים (מילה מקסימה, עששית. פעם לימדנו בחורה בלגית להגיד עששית, והיא בתמורה לימדה אותנו להגיד פואשיש, שזה חומוס בצרפתית). כמובן שהמצב החדש, עם העששית, האט מאוד את קצב ההתקדמות שלנו אבל גם תרם לחוויה המוזרה ויוצאת הדופן, כמו שאני אוהבת. יצא טוב, שהגענו בקו התפר בין התאורה הרגילה לחשיכה. יכולנו לתכנן להגיע ללבירינת, אבל לא יכולנו לתכנן מה יהיה.

כיוון שזה היום הראשון שלנו כאן, כשסיימנו את המסלול – שהוא אגב מעגלי – היינו בטוחים שכבר חושך בחוץ (הדעת מתבלבלת מתחת לאדמה). ביציאה החוצה, אחרי טיפוס לא קטן, העיניים הוכו בסנוורים מהאור. מתברר שכאן השמש מתחילה לשקוע בשמונה, אבל רק בתשע נהיה חשוך לגמרי.

הדרך חזרה למלון היתה נעימה בהרבה מהדרך הלוך, משום שהשמש חיממה אותנו והשמיים היו כחולים. זה גרר סבב תמונות נוסף לכל דבר שצלמנו באפרוריות של הצהרים. בכלל, נדמה שמספר התיירים עלה יחד עם הטמפרטורות. בפניקולר תפסנו את הקרון הראשון, שהוא הכי מוצלח מבחינת תצפית.

הגענו למלון, קיבלנו את המזוודות, ועלינו לחדר 417. עכשיו אני סחוטה מעייפות, מכיוון שקמנו באמצע הלילה לטיסה הזו. בישראל ערב יום הזיכרון, אז זו עוד סיבה לכך שאנחנו לא יוצאים לשום מקום ולא רואים טלוויזיה. נקווה שמחר יהיה מוצלח לפחות כמו היום, וגם מעניין ויפה לא פחות. וכמובן – שנהיה יותר עירניים.

ועוד קצת תמונות:

יוצאים לדרך הסגרירית והגשומה

ברוכים הבאים לארמון

חלון במוזיאון (פונה לחצר הפנימית)

אני אוהבת את אמנות ימי הביניים

עששית מהלבירינת

פרויקט דארמה של ההונגרים

>>> היום השני

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  ביום 15 במאי 2011 בשעה 7:48

    את חיה טוב. הצילומים של הקרונית בשיפוע האימתני מזכירים לי חווייה שעברתי פעם בפורטוגל. הצילומים הפעם במיוחד יפים ומוצלחים. עיר מעניינת, שמעתי עליה רבות וטובות, לא ביקרתי בה אף פעם, מקווה שייצא לי יום אחד…

    • galithatan  ביום 15 במאי 2011 בשעה 20:43

      תודה על המחמאות. קרונית בשיפוע יש גם במונסראט, בקטלוניה. איפה בפורטוגל?

      מאחלת לך להגיע לבודפשט, שעדיין זולה מכיוון שלא נכנסה לגוש האירו.

  • שרית  ביום 15 במאי 2011 בשעה 10:36

    מקסים מחכה ליתק הימים

  • שרון רז  ביום 16 במאי 2011 בשעה 7:50

    בליסבון יש וגם בעוד מקום מיוחד ששכחתי את שמו, קרוניות תלולות כאלו. לא הצטרפו עדיין לגוש האירו זה טוב, אבל אני צריך שיהיה לי קודם איזה גוש של אירו-אים בכיס… מקווה לטוב

  • שלומית לוי  ביום 16 במאי 2011 בשעה 8:53

    אני לא מפסיקה להסתכל ודוקא על התמונה הראשונה . הזווית נהדרת. אני פשוט הייתי נעמדת ומצלמת מהחזית, כמה שבלוני. ואת מביאה זויות כל כך אחרות.
    (תכתבי גם קצת על אוכל, נכון?…

    • galithatan  ביום 16 במאי 2011 בשעה 10:21

      השתדלתי להביא פה את הזוויות האחרות, אל דאגה כמעט תמיד אני מצלמת גם את הבנאלי, כי ככה זוכרים הכי טוב איך משהו נראה 🙂

      לגבי האוכל, לא ממש תחום ההתמחות שלי, ולהזכירך אני צמחונית… כך שגולאש לא יהיה פה. קינוחים יהיו במצעד מיוחד 🙂

טרקבאקים

  • מאת בודה-בסט – היום השני « גט א לייף. סטייל ביום 16 במאי 2011 בשעה 0:59

    […] אין תגובות עדיין פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « בודה-בסט – היום הראשון אהבתיBe the first to like this […]

  • מאת קישורי בודפשט – My Blog ביום 25 בינואר 2016 בשעה 16:46

    […] חופשת חורף בבודפשט מתוך הבלוג של ריף מאתר למטייל בודה בסט –  מתוך הבלוג המצוין של גלית חתן כתבה מצולמת על בודפשט מאתר גו […]

להגיב על galithatan לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: