מלחה הארץ

לפני כמה ימים אחת מחברות הפייסבוק שלי כתבה שהיא מגיעה לירושלים, ומחפשת מקומות לטייל בהם. ההמלצות היו בנאליות למתחילים – עין כרם, המושבה הגרמנית, הר הזיתים, מחנה יהודה. הרעיון היחיד שקרץ לי היה סאגווי בטיילת ארמון הנציב, ושאולי עוד יתממש מתישהו. אף אחד לא המליץ על מלחה.

כידוע לכל, קניון מלחה הוא מקום מוצלח מאוד לשופינג, במיוחד בימי שישי, כשבקומה האמצעית פרושים דוכני האוכל המשובחים. אבל מי שייצא מהקניון וירים טיפה למעלה את הראש, יגלה מסגד. מה עושה מסגד בלב שכונה יהודית זו גם שאלה קצת בנאלית. הרי ידוע לכל שכמה משכונותיה של ירושלים קמו על חורבות מבנים ערביים. זה ידוע במיוחד לגבי טלביה (רחביה), שכונת האצולה. אבל כמה מכירים את סיפורו של הכפר מאלחה?

מאלחה היה אחד מהכפרים הגדולים בדרום-מערב ירושלים – 2,500 תושבים. במאורעות הדמים ובמלחמת בעצמאות השתתפו תושבי הכפר בפעולות איבה נגד השכונות היהודיות, ובעיקר נגד שכונת בית וגן הסמוכה. ב-14 ביולי 1948, כשהצרפתים חגגו עוד יום בסטיליה, כבשה ישראל את הכפר. התושבים ברחו, ובמקומם התיישבו ב-1951 עולים יהודים, ברובם מכורדיסטן ומיעוטם מתוניס וממרוקו. שכונת מנחת (שם רשמי שלא תפס) לא נחשבה מי-יודע-מה כי היתה קרובה לגבול עם ירדן ומתוקף כך נחשבה למסוכנת.

גם צינורות מים וחשמל לא היו, וכדי לשתות שאבו מהבורות. בכפר היו נטועים עצי פרי, כרמי ענבים וכרמי זית. בזמנו, חלק מהתושבים הערבים התפרנסו מגידול ורדים, והכינו מהם מי ורדים שמכרו לשכנים היהודים. במרכזו של הכפר, בראש הגבעה שגובהה 750 מ' מעל פני הים, בולט המסגד עם הצריח (מנרב). למען האמת, המסגד הזה סיקרן והטריד אותי מהיום שנכנסנו לגור בשכונה. רציתי לדעת האם הוא פעיל, מה בדיוק הסיפור שלו. אתמול, אחרי הדוכנים של הגבינות והלחם, החלטנו לנסות להגיע אליו. בלי מפה ובלי תכנונים, רק לפי ההיגיון.

המסגד ממוקם מעל בית שכיום הוא בית מגורים. לא הצלחנו להבין אם בבית מתחת גרה משפחה ערבית או לא, אבל החלונות היו מאוד יפים (ועוד יככבו בפוסט החלונות הבא). שיטוט קצר עזר לנו לגלות שמלבד המסגד שרדו הרבה בתים ערביים משופצים, יפהפיים, שווים הרבה יותר – בעיניי – מהווילות החדשות המאכלסות את השכונה. לפעמים יש נטייה לצחוק על "בנייה ערבית" או "עבודה ערבית" – אבל תכלס יש ממי ללמוד בתחום הארכיטקטורה.

אגב, באזור התגלו מערות קבורה מימי בית ראשון ושני, גת, בית בד, בורות מים, רצפות פסיפס, חרסים ואף גלוסקמאות מתקופות מאוחרות יותר – מעניין מה עשו עם כל זה, האם הממצאים נשלחו למוזיאון כלשהו, או האם אתר מסוים עבר שימור.

הסיפור של מלחה הוא עצוב במידה מסוימת גם מהבחינה היהודית. כמו שקרה בימין משה ובממילא, לאחר מלחמת ששת הימים ביקשו אנשי מינהל מקרקעי ישראל להוציא את התושבים הוותיקים ממקומם, בטענה שהם לא שלמו דמי שכירות. בעיריית ירושלים מודים בפה מלא: "המינהל רצה לנצל את המצב על מנת להפוך את המקום לקריית אמנים שנייה, דוגמת ימין משה". כאן ההתנגדות הגיעה לבית המשפט, ובסופו של דבר התושבים זכו. ברבות השנים, זה לא מנע מהשכונה להפוך לשכונת יוקרה.

היום בית ערבי במלחה הוא פיסת נדל"ן נחשקת, עם מחירים גבוהים מהממוצע. הסתובבנו בסמטאות, והיה בהן קסם לא פחות מאשר בעין כרם. כל הסמטאות נקראות על שם ספינות מעפילים – המסגד למשל נמצא ברחוב פטריה. רחובותיה של מלחה החדשה נקראים על שם בעלי חיים, בשל הקרבה לגן החיות התנ"כי. בכניסה למתחם הכפר יש מגרש חנייה לא מסודר אבל גדול מספיק. שווה להגיע לסיור קצר ולא שגרתי, שבסיומו תוכלו לחזור לשופינג שמחכה לכם בקניון למטה.

 

כל התמונות צולמו באמצעות מכשיר סלולרי, כיוון שכאמור הטיול לא היה מתוכנן.

*

*

*

*

*

*

*

*

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמית  On 26 במרץ 2011 at 1:07

    רחביה?? אני מניח שהתכוונת לטלביה (שאגב לא הייתה כפר אלא שכונה בורגנית ערבית-נוצרית בעיקר).

    • galithatan  On 26 במרץ 2011 at 13:04

      הכוונה היתה לבתים הערביים, ולא לסוגיה כפר/שכונה.
      וכן, התכוונתי לטלביה (תוקן, תודה)

  • דפנה לוי  On 26 במרץ 2011 at 8:52

    הצילומים יפים כתמיד. ירושלים, כתמיד, רחוקה ומנוכרת ובימים האחרונים כמובן גם מאיימת.

    • galithatan  On 26 במרץ 2011 at 13:05

      אם מתייחסים לאיומים בירושלים, אפשר להגיד שהם כאן יום-יום. אבל כשמתעלמים מהם, הרבה יותר קל. רק אתמול בקניון מלחה ראיתי זוג ערבי וזוג יהודי בחנות בגדי גברים, והחוויה אם לומר זאת כך – היתה אוניברסלית.

    • נשר עם ענף זית  On 26 במרץ 2011 at 23:19

      אף פעם לא התחברתי לירושלים.
      ואני דווקא בעד בתי אבן.
      משהו בתדר של העיר הזאת….
      משקל על הכתפיים, אלפיים שנות, רבבות מתים, סמליות אוניברסלית.
      לא יודע איך מגדלים שם ילדים נורמלים.

      גדלים שם ילדים נורמלים ?

      • עמית  On 29 במרץ 2011 at 2:24

        ההתרשמות שלך היא לגמרי סובייקטיבית. מי שרוצה להסתובב עם משא של אלפיים שנות ושל רבבות הרוגים (לא יודע אם זה מייחד את ירושלים דווקא) עושה את זה מבחירתו. העיר של חיי היומיום רחוקה מזה.

  • נשר עם ענף זית  On 26 במרץ 2011 at 23:21

    הצילומים, נכון יותר השילוב שלהם מאוזן ומעצים את הירושלמיות. באמת אחלה.

    • galithatan  On 28 במרץ 2011 at 20:31

      לגבי הצילומים – תודה רבה.
      לגבי דור העתיד של ירושלים – טרם התחלתי לברר.
      אבל אני יכולה לומר שהאלפיים שנות הן לא משא בעיניי אלא זכות.

  • Tamar Matsafi  On 27 במרץ 2011 at 1:43

    סחתיין עליך ברשימת הרשומות המובילות בוורד פרס כבוד

  • דוד מירושלים  On 27 במרץ 2011 at 16:53

    משפחתי במקור מתוניסיה, וכשעלתה לארץ גרה במלחה, אבל אחרי שהתמקמו והתבססו כלכלית ברחו משם לטובת שכונת השיכונים 'עיר גנים' הסמוכה. לאחר תקופה עזבה המשפחה המורחבת גם את השכונה הזאת (שלא הייתה משהו, בלשון המעטה) והתפזרה בשכונותיה המבוססות של הבירה.
    למרבה האירוניה, בכל פעם שמישהו מהמשפחה (נגיד אבא שלי וסבתא שלי) רוצים לדבר על משהו נחשל אז הם אומרים, למען ההמחשה, "כמו במלחה…".

    • galithatan  On 28 במרץ 2011 at 20:32

      תודה שחלקת איתי ועם קוראי הבלוג את הסיפור המשפחתי.
      הוא מאוד מוסיף לפוסט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: