חומרי ריסוס

הפעם הראשונה שבה למדתי ליהנות מיופיו של הגרפיטי היתה בנסיעה העצמאית הראשונה שלי לחו"ל – איטליה, אוקטובר 1999. על הרכבות הישנות, מסוגן של זו שלקחה אותנו מרומא לפירנצה במסלול האיטי, צוירו ציורים צבעוניים רבים, שהפכו קרונות עגומים למקור שמחה. גם קירות הבטון החשופים שסגרו על הקילומטרים הראשונים של הנסיעה, הפכו ידידותיים יותר בזכות אמני הגרפיטי.

מאז ועד היום אני מחפשת את ציורי הקסם האלו בכל מקום. בדרך כלל הם יפים יותר באירופה. לפעמים יופיים מתגלה גם בישראל – ראו הכתבה על know hope בן ה-24 במוסף 7 לילות האחרון. בעבר שמתי כאן בבלוג את אחת העבודות שלו באזור נווה צדק (קרוב לים). הכינוי שבחר לעצמו יכול להתפרש בין ידיעה לבין חוסר ידיעה, כמו בשאלה 'כמה זמן גרפיטי מחזיק מעמד'.

"ברחוב אתה נמצא בתוך קונטקסט ופועל בהתאם. יש רוח, יש גשם, יש פקחים, יש עוברי אורח. לטוב ולרע, זה הכל באותה חבילה", הסביר נו הופ למראיינת, ורדית גרוס. "אבל רוב הזמן לצייר ברחוב מרגיש לי כמו לשבת לשתות בבית קפה", סיכם. נו, הלוואי עליי.

בכל אופן, מאז שהגעתי לירושלים גיליתי גרפיטי מסוג אחר. לפעמים הוא יותר פוליטי או קשור לענייני דת, וזה מעניין, אבל רוב הזמן זהו גרפיטי שתקוע בתבניות. כאילו בעיר הקודש רוצים, אבל לא ממש מעזים. נראה כי אנשים (ואולי זה בכלל איש יצירתי אחד) יושבים בבית, גוזרים תבניות מדפי רנטגן, ויוצאים באישון לילה לרסס בשלל צבעים. התוצאה היא סלוגנים חדים ועבודה נקייה, אבל בעיניי זה בדיוק ההפך ממה שגרפיטי אמור להיות. רק לפעמים היצירתיות יוצאת מגבולות הגרפיטי ומעוררת חיוך, כמו בתמונה הפותחת את הפוסט.

*

עם כנאפה לא נלחמים

*

בלעין תחילה, עוד נפיל את העדר (?)

*

די לשיבוש!

*

*

גרפיטי לא אופייני לעיר, עמוס במסרים.

המשפט בראש הגרפיטי: לואי, אני חושב שזו תחילתה של ידידות מופלאה. קזבלנקה

*

באגט זה אור האמת (קריצה דתית)

*

אם אנחנו כבר באזור הבצקים – הקץ לשלטון הלאפה

*

מסר מלב אל לב: הומופוביה = תועבה

*

לא רוצה להיות שבלוני – אבל זו בדיוק התוצאה

*

ללא מילים. אולי עם כוונה נסתרת

*

גם כאן אין שום מסר, אבל זה חמוד

*

לא גרפיטי, אבל מעביר מסר מעניין

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On 5 במרץ 2011 at 23:02

    והבלתי נשכח ברחוב יהודה הלוי, מתחת למרפסת תל אביבית: פנויה לסרנדות

  • דפנה לוי  On 5 במרץ 2011 at 23:03

    ואגב – הזהללא כותרת היא מאי הקטנה מסיפורי עמק החיות המוזרות של טובה יאנסן (המומינטרולים).

    • galithatan  On 6 במרץ 2011 at 11:16

      תודה על המידע. נראה מוכר אבל לא הצלחתי לשייך…

  • שלומית לוי  On 5 במרץ 2011 at 23:53

    אצלי העולל מאוהב בגרפיטי ובכל מקום הוא מראה לי. ככה מצאנו את עצמנו מתחת לגשר בצד הדרומי של התמזה מצלמים גרפיטי. הוא צילם את הגרפיטי, אני צילמתי אותו מצלם גרפיטי.
    מחר הוא יקבל את הפוסט שלך לעיונו…

    • galithatan  On 6 במרץ 2011 at 11:17

      אני אוהבת תמונות שמצלמות א הצלם, ואם הן גם תופסות את האוביקט המצולם שלו, זה בכלל מעניין.

      וכמובן, אשמח לדעה מלומדת על הגרפיטי הירושלמי 🙂

  • itamarzo71  On 6 במרץ 2011 at 22:46

    יפהפה. יש לי תמיד יחס חשדני לגרפיטי. אוהב לא אוהב. הוא הרבה פעמים מלכלך לי את הנוף העירוני למרות העוצמה שיש בו

    • galithatan  On 6 במרץ 2011 at 23:21

      מבחינתי גרפיטי מלכלך אם הוא מורכב רק ממילים. ברגע שיש ציור – אני מבסוטה 🙂

  • עידית פארן  On 14 במרץ 2011 at 6:56

    שכחתי להגיד קודם, מזמן כבר, שאני אוהבת גרפיטי מאוד.

  • שחר שילוח  On 17 במרץ 2011 at 22:58

    פעם לא אהבתי גרפיטי כי הוא נראה לי כמו ונדליזם שמכער את הנוף העירוני. היום אני חושבת שהוא חלק מהאישיות של הרחוב, מוסיף הומור, עניין ועוד ערוץ להעברת מסרים. לא הייתי רוצה לחיות בעיר שאין בה גרפיטי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: