יש כרטיס מועדון?

איתמר הכריז על פרויקט סרט ההתבגרות האהוב. מצד אחד רציתי להשתתף, מצד שני בשנות ההתבגרות שלי לא ראיתי כמעט אף סרט מהז'אנר. בשנתיים הראשונות לא היה לנו בבית וידיאו ולא ביקרתי הרבה בקולנוע, ובשנתיים הבאות למדתי קולנוע בתיכון, מה שאוטומטית הרס כל אפשרות שאצליח ליהנות מ"סתם" סרט. פחות מ"אורפאו נגרו" או "כאוס" של האחים טביאני, לא התקבל בברכה. לכל היותר, "חייה הכפולים של ורוניק".

יש גם צד שלישי, והוא אומר שגיל זה עניין מנטאלי, כך שסרט התבגרות אפשר לראות גם בגיל 30. אולי זו צפייה אחרת, יותר נוסטלגית, אבל תכלס, איזו הזדהות היתה יכולה להיות לי בגיל 15 עם תלמידי תיכון אמריקני? לא יותר גדולה ממה שיש לי עכשיו. שלא לדבר על כך שגם היום הלוקרים והקפיטריה לארוחות צהרים עדיין לא נחתו בישראל, ואף אחד לא מביא את האוכל שלו בשקית נייר חומה.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמה, יש בחירה, והיא מלווה בחיוך שמתפשט על הפרצוף: "מועדון ארוחת הבוקר", כלומר "דה ברקפסט קלאב" (בתור נערה לא השתמשתי אף פעם בשמות לועזיים). חמישה בני נוער מרותקים ומרתקים – הספורטאי, המוח, הנסיכה, המוזרה והפושע. שבת "אחים" גם יחד בשבת אחת בבית הספר. הם אמנם נפגשו רק פעם אחת, אבל הפגישה הזו שינתה את חייהם לתמיד (הרוסה על סלוגנים מהאייטיז).

התסריט נכתב תוך יומיים בלבד. כנראה שככה זה כשעלילה שלמה כמעט מתרחשת בספרייה של תיכון שרמן בשיקגו, ואתה פשוט כותב סיפור מהחיים, שמתרחש בין השעות שבע בבוקר לארבע אחה"צ. לחמשת הדמויות יש שתי אפשרויות: לדבר אחד עם השני למרות שכל אחד שייך לקבוצה אחרת, או לכתוב חיבור של אלף מילים על מהות הקיום האישי.

הרעיון הזה הזכיר לי את המשימה המוזרה שנתנו לנו בימים הראשונים של השנה הראשונה בבית הספר התיכון שלי. בחצר, ליד אחת הכניסות, הציבו שולחן ושני כסאות, והורו לנו להתייצב בזוגות לפי שם המשפחה (אני קבלתי את אייל חדד), למעין שעתיים שמירה שבהן היינו צריכים לרשום את כל הנכנסים. עדיין לא הכרנו אחד את השני, כל אחד עדיין היה שייך במובן מסוים לחבר'ה מבית הספר הקודם שלו. היו שתי ברירות: לשתוק, לקרוא לחברים מהחבורה הקודמת, או לדבר ולהכיר. אפשר לומר שעברנו את שלושת השלבים. אולי אם היינו ממשיכים לעוד שלב, היינו מגלים מה שהתגלה רק הרבה יותר מאוחר – שאבא שלי ואימא שלו למדו באותה כיתה.

ב"מועדון ארוחת הבוקר" יש יותר שלבים, וגם העסק קצת יותר מסובך. מצד אחד, הם ארבעה עשירים ואחד מבית של הורים עצבניים ומסוממים. מצד שני, הם ארבעה קולים ואחד חנון-על. מצד שלישי, הם ארבעה נורמטיביים, ואחת מוזרה. במילים אחרות, עזוב אותך מהגדרות, בוא נעשה בלגן ונזחל דרך פתחי אוורור (או במקרה של אמיליו אסטבז – נעשה גלגלון).

אפשר להניח שהסרט היה הבסיס לסדרות כמו "דגראסי" ו"דוסון קריק", ובישראל תרגמו אותו ל"עניין של זמן" וגם לסדרות וסרטי צה"ל למיניהם. אבל באף אחד מכל אלה לא מצאתי את החוויה הראשונית המזוקקת.

מן הסתם, היום זה כבר בכלל היה עובד אחרת – מר ורנון היה מחרים לתלמידים את הטלפונים הסלולריים, כשהוא היה יוצא מהאולם הם היו מתגנבים למעבדת המחשבים, וממהרים להתחבר כל אחד לפייסבוק שלו, לחברים שלו, לקבוצת השייכות שלו. שוכחים אחד מהשני, ונשארים זרים לנצח. איזה מזל שאז, בשנות ה-80, עוד לא היתה דרך מהירה לתקשר עם העולם שבחוץ, כי הרי רק אז למפגש חד פעמי היה סיכוי להפוך לכזה שבאמת זוכרים לאורך שנים. משהו לקחת מהסרט, ולחשוב עליו: האם בישראל דבר כזה קורה היום רק בצבא?
*


*
יש כמה דברים שלא הייתי לוקחת מהסרט. רובם קשורים לאופנת האייטיז: בנדנה, כמו של אדם. חותלות כמו של רקדניות ב"תהילה". חצאיות בלון כמו זו שאימא שלי תפרה לי לבת המצווה (למרות שהיא היתה מאוד יפה לתקופתה). חצאיות ארוכות שלא תפסו בישראל, אלא רק באמריקה. כך גם לגבי תיקים בצורת רדיוטייפ. אצלנו הלכו חזק תיקי הענק הצבעוניים של בנטון – נתתי די הרבה שיעורים פרטיים עד שאספתי מספיק כסף כדי לקנות תיק, ובסוף, כדי לא להיות דומה לאף אחד, יצא שקניתי תיק ורוד זוהר שממש, אבל ממש, לא מאפשר להתחמק מתשומת לב.

וגם: נעלי אדידס עם חותלות וכפפות סרוגות עם פתחים לאצבעות, כדי שאפשר יהיה לעשות משהו, בתנאי שהן לא קופאות מקור. מכנסי ג'ינס בגזרה ממש גבוהה. ז'קט ג'ינס, ועדיף בשילוב עם המכנסיים – זה היה להיט, וכל אימא שרצתה להרגיש צעירה היתה לובשת את זה גם. עגילי ענק, עם עדיפות לחישוקים או כוכבים. שלייקעס כאילו מגניבים. ז'קטים של קבוצות ספורט – לבנים של הורים עם קצת כסף. ולסיכום, חולצות סמיילי. כי כשמסתכלים על כל האייטיז הזה, אי אפשר שלא לחייך.

מועדון ארוחת הבוקר (The Breakfast Club). ארה"ב 1985. 97 דקות. במאי: ג'ון יוז. שחקנים: אמיליו אסטבז (אנדי הספורטאי), מולי רינגוולד (קלייר היפה) אנתוני מייקל הון (בריאן החנון), אלי שידי (אליסון המוזרה) ג'אד נלסון (ג'ון בנדר המופרע)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרית  On 18 בפברואר 2011 at 17:51

    אהבתי

  • chellig חלי גולדנברג  On 18 בפברואר 2011 at 18:33

    סרט נעורים 80 מושלם.

    נ.ב. הידעת? ג'אד נלסון היה בכיתה שלי אצל סטלה אדלר 🙂

    • galithatan  On 19 בפברואר 2011 at 11:00

      מגניב!

      עברתי עכשיו על העמוד שלו ב-IMDB. עובד הרבה, אבל אף פעם לא במשהו שאני מכירה או שראיתי 🙂

      בכלל, אף אחד מהחבורה לא פרץ לקריירה מזהירה שנמשכה נניח יותר מחמש שנים. מעניין למה.

  • דפנה לוי  On 19 בפברואר 2011 at 7:43

    הנה עוד חור בהשכלה שלי…לא ראיתי את הסרט, וככל שגירדתי את הקרקפת יכולתי להיזכר רק ב"אני והחבר'ה", ובעיקר בריבר פיניקס ובסצנת הרכבת ההיא, ודווקא מבחינת אופנה הסרט ההוא היה על הכיפק.

    • galithatan  On 19 בפברואר 2011 at 11:01

      אז אני לא האחרונה! נו, יאללה דפנה, תשלימי פערים 🙂

      "אני והחבר'ה" סרט מעולה, ובוודאי שלא היו שם סוגיות אופנה – כמה אופנה היתה לילדים בתקופה ההיא? תודה לאל, המותגים לא השתלטו אז על העולם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: