חלוץ לפני המחנה (על מחניודה)

 

אם תלך אל השוק, תראה אותה שמחה. צוהלת. רועשת. מאוד רועשת. מסעדה מחניודה, מטר וחצי משוק מחנה יהודה, היא אחד המקומות הכי מדוברים לא רק בירושלים אלא גם בתל אביב, אולי בעיקר בתל אביב. למעשה, הדבר הראשון שאמרה לי אחת הבחורות שרבו על הדירה התל אביבית שלי, זה שאם אני עוברת לירושלים כדאי שאני אלך למחניודה. כאילו שאין בעיר הקודש שום דבר אחר.

לקחתי את ההמלצה ברצינות, אבל לא יותר מדי, כלומר עבר קצת זמן עד שהתקשרנו להזמין מקום. ידענו שקשה להשיג שולחן, אבל לא ידענו שבשביל שולחן לשניים בערב חמישי צריך אשכרה לחכות חודשיים, עד ינואר. חשבנו שבאמצע השבוע ילך יותר קל, אבל גם זה לא היה פשוט – לא היו שולחנות בשעה סבירה. בסוף הצלחנו להזמין חודש קדימה, ל-30 בנובמבר, כלומר אתמול, אבל בשעה טיפה מאוחרת.

במהלך תקופת ההמתנה דיברתי עם הרבה אנשים על המקום. אפשר לומר שקרוב ל-80% שמעו עליו, ו-80% מתוך אלה ששמעו, שמעו דברים רעים. כלומר שכל ההייפ לא מוצדק. לא מצאתי אף אחד שבאמת היה במחניודה. ברגע האחרון שמעתי סיפור על זוג לא צעיר שהגיע, נחרד מרמת הרעש וממיקום השולחן שקיבל, סבל מהמלצרית הלא קשובה ולא מתפקדת, ונטש את המקום עוד בטרם הוגשה המנה הראשונה.

אתמול בבוקר התקשרו לוודא שאנחנו אכן מגיעים. טוב שעשו את זה, כי כבר שכחתי לאיזו שעה הזמנו. אני לא בן אדם שמתכנן את החיים שלו חודש מראש. מבחינתי, זה שהביקור לא בוטל זה סוג של נס. כשהגענו היה בחוץ תור, אבל הוא כנראה היה של אנשים שלא הזמינו, כי צ'יק צ'ק קיבלנו שולחן. המוזיקה של אייל גולן כמעט החרישה אוזניים, וכשמישהו במטבח הפתוח התחיל לנגן על סירים, בכלל היה צריך לעבור לשפת הסימנים.

פייר, זה באמת לא מקום למי שלא אוהב מוזיקה מזרחית או ערבית. אני אוהבת את שתיהן, ונהניתי משתיהן. רק מאוחר יותר בלילה עברו למוזיקה אמריקאית טובה – למשל השיר המקסים הזה של מרווין גיי ותמי טרל, בגרסה סופר מקפיצה.

אבל למה אני סוטה מהעניין, כשיש רק דבר אחד שמעניין את כולם: ללכת או לא ללכת. שווה לחכות חודש או לא לחכות חודש.

*

ובכן, המתינו קטנה, וראו מה כתוב באתר האינטרנט של מחניודה: מסעדה ים תיכונית עונתית, בהנהגת שלושה שפים ירושלמיים בעלי רזומה עשיר – אסף גרניט, יוסי אלעד ואורי נבון. שיתוף הפעולה מביא לידי ביטוי את סגנונו של כל אחד מהם, מעצים ומפרה את היצירה הקולינרית של כל צלע במשולש ויוצר מטבח ירושלמי מורכב ופשוט כאחד – מוקפד, מדויק, ישיר ולא מתחכם בכוח. בכל סרוויס מוביל שף אחד את הטון במטבח, והאחרים מיישרים קו ומתפקדים כטבחי פס מן השורה.

התפריט של מחניודה מבוסס על חומרי הגלם המובחרים ביותר שנקטפים על ידי השלישייה בבסטות הסמוכות. בכל יום הסועדים מקבלים תפריט מודפס על נייר ממוחזר, ועליו מבחר שונה של מנות בשלוש קטגוריות מחיר, חלקן עם שמות קצת מוזרים (עם אוואנטות שמזכירות דיבור של שוק), אך בכל מקרה תוך התחשבות מלאה בצמחונים. מטבח המסעדה פתוח ליושבי הקומה הראשונה, שם את האוכל במרכז, ונותן לסועדים ליהנות מהשואו.

ובכן, מהמקום שלנו לא ראו את השואו. ישבנו על כסאות עץ לא כל כך נוחים, הכלים על השולחן לא רק שהיו לא תואמים אלא גם נשלפו כפי הנראה מהבוידעם של אימא שלי, והמגבות אשכרה היו מהקולקציה הישנה שלה. למעשה, רק היה חסר שישלפו את הכופתה והשיפטע שאחיות של אבא שלי לימדו אותה להכין, ובכלל הייתי חוזרת להיות ילדה בת 10 (אין ילדים במחניודה, לפחות לא בערב שאנחנו ביקרנו).

את קונספט העממיקו הזה פגשתי כבר בפועה של שוק הפשפשים, אבל שם לא מחכים חודש לשולחן. קונספט אחר שהיה מוכר לנו דווקא מצ'אקרה הוא ארונות העץ הלבנים שעליהם מונחים חומרי הגלם המיובאים והיינות. בצ'אקרה זה היה קצת יותר משויף, פה זה סתם עממיקו פלצניקו.

בגרסה הראשונה, לא פירטתי כלום על האוכל. אולי כי באופי שלי אני מתייחסת תמיד לתמונה הכוללת, ורק אם משהו ממש הורס לי אותה אני נותנת עליו דגש. רוב הפעמים מספיק לי להגיד, וגם לשמוע, אם היה טעים או לא טעים. ובכל זאת, הפעם צריך להגיד כמה מילים:

ראשית, אין מה להסתכל בתפריט של אתר המסעדה, הוא לא רלבנטי. שנית, כל אחד מקבל לשולחן שקית נייר ירוקה, שמזכירה שקית של פלאפל, ובתוכה כמה פרוסות לחם לבן. לצד הלחם מגיע מאזט טחינה שכפי הנראה הוכן שעות מראש, ולכן נוצר מעליו קרום מיובש. אני מודה – זה לא גרם לנו להתעלם מהטחינה. העפנו את הקרום, טעמנו, ואהבנו.

למנה ראשונה הזמנתי מנה חסרת שם, אך מרובת מרכיבים המשתלבים זה עם זה בצורה מושלמת: פטריה ענקית עם רוטב בלסמי, מעליה רצועות בטטה ומעל זה פרוסה עגולה גדולה ונדיבה של גבינת סנט מור מטוגנת קלות. מעל לגבינה קצת שמנת חמוצה ומקלות בצל ירוק (?). במילה אחת – מעולה. (44 שקל)

המנה העיקרית שלי היתה ריזוטו עם פטריות מרוקאיות, שמן כמהין ופרוסות פרמזן. טעים, אבל קצת שומני מדי לטעמי. בן הזוג הזמין כבדי עוף שמגיעים בדרך כלל עם פירה אבל הוחלפו לתפוחי אדמה אפויים. גם כן מנה טעימה וטובה, למעט תפוחי האדמה הסגולים, שהיה להם טעם ערמונים נוראי.

למנה אחרונה הזמנו "בסבוסה של אימא של אורי". בטריפולטאית יש לעוגת הסולת הזו שם אחר שעדיין לא הפנמתי (ספרא, או משהו כזה, אבל צריך לומר במבטא הנכון). על המנה הזו נספר בהרבה במצעד הקינוחים הקרוב.

המקום לא כשר, ומצד שני לא פתוח בשבת. הצמחונים נהנים כאמור ממבחר נדיב, וממנות טעימות ומוצלחות. גם חובבי הבשר והשרימפס באים על סיפוקם. באמת אוכל מוצלח וטעים, תמחור טיפה יקר, אבל בדיוק כמו כל שאר המרכיבים של המסעדה – הוא פשוט לא מיוחד.

אז מה בכל זאת עשה את ההייפ? האנרגיות היו טובות, השירות היה קשוב ומהיר, וגם כל הזמן התעניינו אם טעים לנו. אבל התשובה העיקרית קשורה כפי הנראה למיקום. במובן הזה, מחניודה היא המסעדה האיכותית הראשונה שפועלת בשוק, החלוץ שלפני המחנה. לא סתם בית קפה, לא מסעדה עממית, אלא מסעדה של ממש שיכולה להתחרות במעוזי קולינריה אחרים – ולהוסיף לזה את האותנטיות. אמנם אין שלט בכניסה, אבל בהחלט אפשר לזהות אותה מרחוק.

ועכשיו חזרנו לשאלת המפתח: בשביל זה שווה לחכות חודש? התשובה, לצערנו, היא לא.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קלקל  On 1 בדצמבר 2010 at 1:49

    לי קצת מפריע שמצד אחד המוטו המרכזי הוא חומרי גלם טריים מהשוק, ולכאורה אותנטיות, ושמצד שני זה רחוק מאד מהשוק בהיבט הכשרות ושאת השרימפס אין מצב להשיג במחנה יהודה, וצריך להביא ממקום אחר, שולא אחר רק מבחינה גיאוגרפית.

    • galithatan  On 1 בדצמבר 2010 at 10:44

      ממש לא מבינה את הטיעון שלך. אותנטי חייב להיות בהכרח כשר?

      • קרל  On 1 בדצמבר 2010 at 17:33

        כן. אוכל ישראלי אותנטי הוא כשר. אחרת אין משמעות למלה "אותנטי"

        • galithatan  On 2 בדצמבר 2010 at 0:22

          תגובת בן הזוג:
          יש משהו מתנשא בהגדרת אוכל כאותנטי רק לפי הגדרות דתיות, למרות שאנחנו מסכימים שאין אוכל ישראלי אותנטי שהוא לא כשר.

          ואגב, מכיוון שכשרות היא מאפיין שמתבסס על מה שלא נמצא (לא בשר עם חלב, לא פירות ים) אפשר להציג את הטענה שישנם עוד מאפיינים שלא נמצאים באוכל ישראלי, ואנחנו לא משתמשים בהם להגדרתו כאותנטי/לא אותנטי. דוגמה – פרמזן.

          ולסיכום, לדעתי החבר'ה ממחניודה בסך הכול השתמשו במילה אותנטי כתחליף יפה למילה שוק.

          תגובתי:
          מסעדה יכולה להגדיר את עצמה כאותנטית אם לפחות 75% מהמזון המוגש בה הוא כזה, ובהחלט אפשר לומר שזה המצב בתפריט של מחניודה, בכל הרמות (ראשונה, עיקרית, קינוח).

  • רוזנברג  On 1 בדצמבר 2010 at 2:27

    לקלקל – אתה טועה. מאז ומעולם אפשר היה להשיג מתחת לשולחן שרימפסים גם בשוק מחנה יהודה, ואפילו בחנויו כשרות למהדרין. רק צריך לדעת איך לבקש

    • galithatan  On 1 בדצמבר 2010 at 10:44

      פשש מידע מעניין!
      לא שאני אוכלת שרימפסים, ובכל זאת.

  • shlomiyosef  On 1 בדצמבר 2010 at 10:09

    לכתבתנו בבירה שלום!!!
    מה אכלת? מה הבנזוג אכל? מה שתיתם?
    ככה מקדמים מסעדה?

    • galithatan  On 1 בדצמבר 2010 at 10:45

      צודק לגמרי, הוספתי לפוסט.
      אבל מה פתאום לקדם מסעדה? לא הם צריכים אותי, אלא התל אביבים שרק שמעו ולא ביקרו 😉

  • shlomiyosef  On 1 בדצמבר 2010 at 10:56

    לכתבתנו בבירה שלום
    ותודה!!!

  • ג'וליאנה  On 1 בדצמבר 2010 at 15:13

    הייתי שם פעם.יש משהו דואלי מאד במסעדה הזאת. מצד אחר אנרגיות קופצניות כאלה (ישבנו בשולחן שצופה על המטבח ) חוויה מיוחדת ואוכל טוב -פולנטה (המוסיקה הייתה בלקנית- אהבתי) מצד שני יש תחושה מסוימת של זלזול בפרטים הקטנים. לי מפריעות צלחות סדוקות למשל עם כל הכבוד לקונספט של שוק הפשפשים. חוץ מזה היינו צריכים להמתין לא מעט בשעת צהריים חמה למרות שהזמנו כי הם לא הדפיסו את התפריטים.
    גם קצת מפריע שקשה לדבר בגלל עוצמת המוסיקה (ושוב, אני מדברת על שעת צהריים).היה בזה משהו מעט שתלטני.
    ומצד שני אולי ההמתנה לחודש והידיעה שהסועד צריך לעבוד ואולי קצת לסבול בשביל הזכות לשבת שם זה חלק ממה שעושה את המסעדה למיוחדת.
    עממיקו פלצניקו זה ביטוי שמתאר יפה את הקטע של המסעדה.
    קשה לי להגיד לך אם הייתי חוזרת לשם אבל ברור שזה גם תלוי פרטנרים.

    • galithatan  On 2 בדצמבר 2010 at 0:06

      אז ככה:

      1. באמת התלבטתי על הפולנטה. אז עכשיו את אומרת שהפסדתי אותה אהמממ…

      2. עניין הצלחות המיושנות הפריע גם לי. עניין התפריטים אצלכם בלתי נסלח בעיניי. מה זה זה? מינימום כבוד ללקוחות.

      3. בגדול, מה שכתבת תואם בדיוק את הרגשתו של בן הזוג.

      • ג'וליאנה  On 2 בדצמבר 2010 at 18:46

        הקטע עם התפריטים היה הזוי. הם פותחים באחת וחצי והזמנו לשעה זו וכשהגענו הם פשוט אמרו לנו לחכות בחוץ עם עוד אנשים למרות שהמסעדה הייתה במצב שאפשר היה לשבת בפנים.
        קצת תפיסת תחת, הייתי אומרת.
        ומצד שני אפשר להגיד לטובתם שהאוכל היה טעים ומקורי התמחור ביחס לגודל המנה היה קצת יקר אבל לא בצורה מרגיזה מדי התפריט היה חמוד והיה משעשע לעיין בו(אם כי אייל שני עשה את זה קודם) והמוסיקה הבלקנית הייתה חביבה עלי מאד וגם היציאה של השפים אל הקהל, המטבח החשוף ועוש אלמנטים שהופכים את המקום לחוויה.
        לא הייתי עם בן הזוג אבל יש לי הרגשה שהוא היה מתעצבן מלא מעט דברים שם.

  • דפנה לוי  On 1 בדצמבר 2010 at 19:48

    לאחרונה עלינו לירושלים בשביל מסעדה אחרת, מפונפנת יותר, שנמצאת ממש מול מלון המלך דוד, וכל כך לא הרשימה אותי שאני אפילו לא זוכרת את שמה (רק שהשם הוא בעצם השנה שבה נבנה הבית שבתוכו היא פועלת). היה יותר יומרני מכייפי, קצת כמו שתיארת כאן.

    • galithatan  On 2 בדצמבר 2010 at 0:09

      מעניין לאיזו מסעדה את מתכוונת. הקרובה היחידה שאני מכירה היא YMCA. אנסה לברר עם ירושלמים… למרות שלאור חוות הדעת שלך, אולי זה מיותר.

  • תמי  On 2 בדצמבר 2010 at 1:00

    ::) מה הבעיה בלחכות חודש? זה לא שאת יושבת על שרפרף מול דלת המסעדה.

    מסכימה עם הביקורת שלך (למעט השורה האחרונה) ולמרות הכל אני מאד אוהבת את המסעדה הזאת. האוירה בה יחודית ונהדרת בעיניי. כל מי שחושב ללכת צריך פשוט להבין לאן הוא הולך ולהחליט אם זה מתאים לו.

    • galithatan  On 2 בדצמבר 2010 at 9:24

      זה נכון שאני לא יושבת ומחכה למסעדה. אבל אני בן אדם של סיפוקים מיידיים והמסעדה הזו לא יכולה לתת לי אותם 🙂

  • שלומית  On 2 בדצמבר 2010 at 7:17

    דפנה,

    התכוונת ל1868?

    גלית יופי של תיאור.

    אבל דומני שצחקו הקדימה את מחניודה בקונספט.

  • עמית  On 5 בדצמבר 2010 at 3:46

    הייתי שם פעמיים עם זוגתי – לפני הבאזז (קיץ 2009, הגענו ללא התרעה וקיבלנו שולחן בחוץ ועראק אשכוליות, וגם מוס שוקולד על חשבון הבית בסוף הארוחה) ואחריו (הזמנה שבועיים מראש [יום שני], קומה עליונה בלי נוף למטבח, לא קיבלנו עראק ולא שום דבר אחר ע"ח הבית פרט לאיזה מתאבן אולי). בפעם השנייה אמנם זכינו לחזות בסיגל שחמון, אבל בפעם הראשונה זאת הייתה הארוחה הטובה ביותר שאכלנו בארץ.

    • galithatan  On 5 בדצמבר 2010 at 14:06

      הייתי שמחה להיות שם לפני הבאזז, ולהיות מסוגלת לומר "הארוחה הטובה ביותר"… אבל מצד שני אף פעם לא הייתי ארלי אדפטר. שוב זה בעוכריי.

  • מאיה  On 5 בדצמבר 2010 at 13:54

    שיואו, היתה לי בדיוק את החוויה ההפוכה משלך במסעדה הזאת ביום רביעי האחרון. אתן לך קונטרה בבלוג עוד כשבוע. בגדול-זאת בפירוש המסעדה הכי טובה שאכלתי בה בארץ עד היום. יותר טובה מכל האחרות-זה בטוח!

    • galithatan  On 5 בדצמבר 2010 at 14:07

      מבחינתי זו בפירוש לא המסעדה הטובה ביותר ולא הארוחה הטובה ביותר. חוויה – כן.

      אני אשמח לקרוא את הקונטרה 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: