אבודים

בשבוע שעבר ביקרתי במוזיאון ישראל המחודש. הוא נמצא ממש 5 דקות מהבית החדש שלי, אבל לקח לי זמן להגיע אליו. כשהגעתי, הקדשתי את רוב זמני לאגף הארכיאולוגיה, תחום שמאוד אהוב עליי. אני מסתקרנת מאוד מחיי העבר, וחפצים מלמדים לא מעט על עולם הדימויים והתרבויות הקדומות.

אבל לפני שנכנסנו לאגף העתיק, עברנו דרך כמה אולמות עכשוויים. ובאחד מהם היה קיר ענק מכוסה בבגדים. אלפי בגדים אולי. אמרתי בצחוק לבן זוג שאפשר היה להלביש בזה כפר שלם, ומייד אחר כך חשבתי: ומה אם הבגדים האלה היו שייכים לכפר שלם? או לאוכלוסיה שלמה? אוכלוסיה שכבר אינה קיימת, מסיבה זו או אחרת?

מחקר קטן גילה שמדובר בעבודה של האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי (Christian Boltanski), ושהיא הוצגה במוזיאון לראשונה כבר בסוף שנת 1989. ועוד התברר, שבפברואר האחרון בולטנסקי הציג תערוכת יחיד בשם Personnes בגראן פאלה, וגם בה תפסו הבגדים, כלומר ערימות הבגדים, מקום נרחב. חלקם פוזרו ב-69 קוביות על הרצפה, וחלקם בערימה עצומה. מעל הערימה הוצב מעין מנוף אשר בכל פעם תפס כמה בגדים מהערימה, הרים אותם כלפי תקרת הזכוכית, ולאחר מכן הפיל אותם בחזרה. הסאונד שנבחר למיצב – פעימות לב.

פירוש שם התערוכה הוא "אנשים" וגם "נו-באדיס" (אנשים שהם "אף אחד"). המסר ברור, והוא עצוב. "בכוונה בחרתי לעבוד עם דברים שכל אחד מכיר ומבין", אומר בולטנסקי. "בעיניי אמנות טובה היא כמו מכונה שכל חלק בה הוא מועיל. אני מנסה להיות מועיל, לא לעשות דברים יפים".

בולטנסקי נולד ב-6 בספטמבר ב-1944 בפריז, לאב יהודי ולאם נוצרייה קורסיקאית. בתקופת הכיבוש הנאצי ההורים התגרשו, כי חשבו שכך יהיה להם קל יותר להציל את המשפחה – האב הסתתר, והאם וילדיה ניסו לחיות בפריז. אחרי המלחמה ההורים התחתנו מחדש, אבל בולטנסקי טוען שעד שהגיע לגיל 18 המשפחה סבלה מחוסר יציבות. אימו היתה חולת פוליו שהחלימה אך עדיין התקשתה בהליכה, ולכן נשענה על בניה, בכל המובנים. מסיבה זו עזב בולטנסקי את לימודיו כבר בגיל 12. במקום זה הוא לימד את עצמו לצייר, ופתח לעצמו גלריה קטנה.

בשנות ה-80 הוא מצא את העיסוק המרכזי שלו – הצלת/הנצחת זהויות אבודות. זהו, למשל, הרקע לעבודה שלו ברובע היהודי הישן בברלין, בגרוסהמבורגר שטראסה. ב-1990 בולטנסקי והסטודנטים שלו ערכו מחקר על בניין דירות שנהרס בהפצצה אווירית בפברואר 1945, מצאו כי בבניין התגוררו יהודים, והחליטו להנציח את האנשים הללו. הם הותירו את המקום כבניין דירות רגיל למראה עם שלוש "כניסות", אך האמצעית מביניהן גולחה, והותירה רק לבנים שבורות בדפנות. שמות הדיירים היהודים שנרצחו הונצחו על הקירות.

עבודה אחרת של בולטנסקי ניתן לראות במוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות, הנמצא בלב המארה (האמת היא שאני מרגישה קצת אשמה שמעולם לא ביקרתי שם). בחצר פנימית קטנה פרוס, מראש הבניין ועד הקרקע, מיצב ושמו "תושבי אוטל סנט-אניין, 1939". העבודה מתעדת את שמותיהם של תושבי הבית באמצעות מודעות אבל מהסוג שהיה נהוג במזרח אירופה. במקרים מסוימים, בנוסף לשם רשומים מקום הלידה והמקצוע, אולי כדי לרמז על הקטיעה הטראגית של החיים שהיו יכולים להיות.

העיסוק בחיים שאינם הוא לא קל עבור האמן וגם לא עבור הצופים. זה מזכיר לי במשהו את "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד. מצד אחד, רוצים ליצור ולהיות מועילים, כמו שאומר בולטנסקי, מצד שני זה מגיע עם מטען רגשי כבד. בעיניי ראוי לזכור ולא לשכוח, לא רק ביום השואה.

ב-2011 ייצג בולטנסקי, שחי ופועל בעיר הצרפתית Malakoff, את מדינתו בביאנאלה בוונציה. מעניין יהיה לראות איזו זהות הוא יביא לשם.

Personnes בגראן פאלה, פריז. התערוכה הוצגה גם בניו יורק בחודשים מאי-יוני 2010, תחת השם No man's land

עבודה שמזכירה את קיר הבגדים במוזיאון ישראל

מתך סדרת עבודות שנעשתה בשנים 1987-1990. תלמידי בית ספר וינאי יהודי פרטי, שצולמו ב-1931. הם אנונימיים, איננו יודעים אם סבלו אך שרדו את השואה, או שמצאו את מותם הטראגי. התמונות משמרות את העבר, אך גם מזכירים לנו את היעלמותם של אנשים רבים.

Macval Monument, 1986. העבודה הוצגה בגלריה Marian Goodman

ילדי דיז'ון, 1986. העבודה מבוססת על תמונות מתקופת ילדותו של בולטנסקי. באופן פרדוקסלי היא הוצגה בקפלה של כנסייה פריזאית

 

מזבח לבית הספר התיכון חיות, 1987. מתוך האתר של מוזיאון ישראל: העבודה מבוססת על תמונת מחזור של הכיתה הבוגרת של בית הספר בוינה (כדברי בולטנסקי, "כל מה שאנחנו יודעים עליהם הוא שהם היו תלמידים בבית ספר תיכון חייס בוינה בשנת 1931"). הוא צילם מחדש את פניו של כל תלמיד בתמונה והגדיל את הצילום עד שהדיוקן איבד כל זהות.

בסדרת מיצבים שבהם הוא השתמש בתצלומים, הפנים המוגדלים המטושטשים הופכים למסכת מוות נתונה במסגרת פח. כל תצלום מואר באור חזק של נורת חשמל, כמו בחקירה (הנראית מרחוק כמו פצע ירייה במצח) תלוי מעל שני עמודים של קופסאות חלודות שהן כעין מכלי זיכרונות, אולי נמצאים בהן שרידיו או חפציו של כל תלמיד. הקופסאות, היכולות להיראות גם כמרכיבים בפיסול מינימליסטי, הן לדברי בולטנסקי "אנדרטאות שאינן עשויות מברונזה כי אם מפח".

העבודה במוזיאון היהודי במארה, פריז

Réliquaire, 1990

Monument Odessa, 1991

 בולטנסקי בסטודיו שלו ב-Malakoff, דצמבר 2009

****

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On 7 בנובמבר 2010 at 5:45

    מרתק ומפעים. את הבניין בלב ברלין שאגב נמצא במרחק צעד וחצי מבית הכנסת הגדול שם ראיתי ולא ידעתי מי עשה אותו. הוא מכה בבטן ובראש כמו צרור יריות.

    • galithatan  On 7 בנובמבר 2010 at 10:09

      נראה לי שכל ביקור בברלין טומן בחובו מכות בראש ובבטן. בכל אופן, תודה על התגובה.

  • שלומי  On 7 בנובמבר 2010 at 10:20

    תודה גלית
    ממליץ בכאב בטן ללכת לראות את הסרט :שתיקת הארכיון"
    לא לוקח אחריות!!!

    • galithatan  On 7 בנובמבר 2010 at 10:24

      קראתי עכשיו על הסרט. נשמע באמת קשה, אבל חובה.

  • בעז  On 7 בנובמבר 2010 at 11:01

    כחובב ארכיאולוגיה התצוגה החדשה במוזיאון נהדרת.

    ביום שישי האחרון הלכתי לסיור מודרך של המוזיאון באגף לאומנות עכשוית.

    ממליץ בחום. אבל רק עם הדרכה. אחרת עוברים על פני המוצגים ולא מבינים כמעט דבר. ההדרכה חושפת את האמירות שהאומן מנסה להעביר או לפחות מנסה להבסביר אותו.
    לצערי שחכתי לשאול לשמה של המדריכה .

    • galithatan  On 7 בנובמבר 2010 at 11:16

      אני שמחה שעוד מישהו נהנה כמוני מהאגף 🙂

      רשמתי לפניי את עצתך בעניין ההדרכה (מתכננת לבקר שם שוב בקרוב).

  • שרון  On 9 בנובמבר 2010 at 9:07

    טוב. מעניין. תודה.

  • יפה  On 27 באוגוסט 2013 at 0:05

    בברלין-אנדרטת הבית החסר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: